טוב, נראה לי שהגיע הזמן להכיר בעובדה שזמני הקצר לא יאפשר לי עוד להמשיך עם פרויקט החופש הגדול, אז הנה חלקו האחרון עם עוד כמה סדרות נוסטלגיות.
חלק ראשון
חלק שני

צ'וקי
אני לא זוכר הרבה מהסדרה הבריטית הזו מלבד ששבתה לחלוטין את דימיוני, ושהיו לה שלוש סדרות שרק שתיים מהן שודרו בארץ (אין לי מושג איך ידעתי את זה כילד, אולי המוח שלי סתם ממציא את זה). היא עסקה בילד שמתחיל להתנהג מוזר, לצייר ציורים משונים, לומר דברים סתומי פשר וכיו"ב, עד שמסתבר שישות חוצנית השתלטה עליו, על מנת לבחון השתלטות (ידידותית, כמדומני) על כדור הארץ.

הבשורה המשמחת: כל פרקי הסדרה נמצאים במלואם ביוטיוב. הפתיח שלה מצמרר גם היום, והלוגו של תמזה בהתחלה מרעיד משהו בלב (סידרתי לכם mp3 שלו להורדה, למבקשים רינגטון. כפתור ימני > שמירת קובץ בשם). ובחדשות מ-2008: סטיבן ספילברג רכש את הזכויות לסדרה (כלומר לספרים שעליהם היא התבססה).

פינקי והמוח
מישהו עשה את מה שמיליוני צופים ייחלו לו ואיפשר למוח לצאת פעם אחת ולתמיד על פינקי, שתמיד חירב לו את התוכניות. הוא אף הגדיל ועשה זאת באמצעות שני המדובבים המקוריים, רוב פולסון ומוריס למארץ'.

אריק
מה שבעיקר מפתיע אותי בדיעבד בנוגע לסדרת הילדים הזו – שבמקור שמה היה "Woof!" – זה העובדה שמסתבר שהיא רצה כל כך הרבה שנים. הסדרה, שאני לא בטוח שכולה שודרה בארץ, רצה בין 1989 ל-1997 ועסקה בילד שמדי פעם הפך במפתיע לכלב. בדרך כלל זה קרה ברגעים הכי פחות נוחים ובציב אותו ברגעים מביכים, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא מאבד כך את בגדיו. רק חבר אחד ידע על המצב הזה שלו ועזר לו בקביעות לטשטש את העקבות. אני אישית זוכר אותה ממש במעומעם, ובדעתי היא הייתה די טיפשית.

פיט ופיט
לא נהגתי לצפות בסדרה הזו, אבל הנה דבריו של ארז רונן עליה, ששליתי ממעמקי הארכיון (פורום נענע, פברואר 2005) ואני מפרסם כאן ברשותו:

אתם מכירים את זה שיש תכניות ילדות שחרוטות בראש בתור דברים ממש ממש טובים? ככה היה לי עם "פיט ופיט". זכרתי את השם, זכרתי את הפרצופים וזכרתי שלפני הרבה שנים זו הייתה אחת מהתכניות האהובות עליי. חוץ מזה לא זכרתי כלום. לא את העלילה, לא את הדמויות, אפילו לא את שיר הפתיחה. ככה זה כשהזכרון לא משהו, כמו במקרה שלי.

בהמשך לשאלה הקודמת – אתם מכירים תכניות שחשבתם שהם גאונות לשמה כשהייתם קטנים, ואז חזרתם אליהן אחרי כמה שנים וגיליתם שהם די מחורבנות? זה קרה לי לא מזמן עם "חתולי הרעם". כשהייתי קטן האקשן המצוייר שזועק "שנות השמונים!" נראה לי גאוני. עכשיו אני רואה ולא יודע אם לקבור את עצמי משעמום או מבושה. למזלי, לא כך היה במקרה "פיט ופיט". כמו כל הסדרות של ניקולודיאון, "פיט ופיט" מצליחה להשאר עדכנית, מצחיקה והזויה כמו שרק הסדרות שלה יכולות להיות.

פיט ופיט, שני אחים, אחד בגיל 15, השני קטן יותר (בן כמה הוא? 11? משהו כזה), חיים בפרברים נוחים ושקטים, ויוצאים כל שבוע להרפתקאות הזויות לגמרי. שלל הדמויות שעוטפות אותם מוסיפים לאווירה של התכנית. ארטי, האיש החזק ביותר… בעולם!, הוא הסופר גיבור האישי של פיט (הקטן). אלן, החברה הכי טובה של פיט (הגדול) ואביה. האמא של פיט ופיט, עם הפלטינה בראש שקולטת רדיו. ופטוניה, קעקוע של בחורה אדמונית על זרועו של פיט (הקטן), שגורמת לאנשים לעשות דברים מוזרים.

גם היום, כשהטלויזיה מדברת בשפה אחרת, עם קצב אחר, הסידרה הזאת בולטת לטובה. טלויזיה איכותית? כן. בהחלט. היא מצליחה לדבר לכל הגילאים, לרתק, להצחיק, ולגרום לכם לחשוב לכל אורך הפרק "איך לעזאזל הם חשבו על זה".

זכור לי במיוחד פרק שבו פיט הקטן מלמד את מפקח 34 (מפקח איכות לייצור תחתוני כותנה) על הכיף שבחיים, והמפקח, לעומתו, מלמד אותו ואת כל שאר השכונה על חשיבותה של שלמות. הקטע היפה ביותר בפרק היה כשהחברים של פיט שיחקו בכדור אחרי "השיעור בשלמות".
"אפילו החברים של פיט שינו לגמרי את חוקי המשחק שלהם. במקום לשחק בכדור הם פשוט יושבים עם מחשבונים ומחשבים את ההסתברויות לניצחון"
(קבוצה של ילדים יושבת ומתקתקת מספרים במחשבונים)
ילדה: המשחק שלי!
ילדים: כן, נכון, משחק יפה.
ילד: אה, אני הרוס, אני הולך הביתה.

אני בטח לא מצליח להעביר את זה כאן. אבל באמת שזה היה רגע טלוויזיוני קסום ומוצלח, כמו כל רגע אחר בסדרה הזאת.

הנה הפרק במלואו.