ספוילר "בלש אמיתי" עונה 1 פרק 8, סיום העונה הראשונה
"כל מה שהשארתי שם מאחור, אני לא צריך"
(ראסט קול)
כבר בפרק הקודם ידענו מי הם האחראים, ידענו מהי הקנוניה, ידענו מיהו האיש עם הצלקת. הקלפים כבר נחשפו בפנינו, כעת היה עליהם להיחשף בפני יתר העולם, והפרק האחרון אמור היה פשוט להיות הישורת האחרונה בסיפור הזה, לא בהכרח מפתיעה אלא כזו שקושרת את הקצוות. בכל זאת, הפרק האחרון סיפק הפתעות דווקא כי סירב לספק "הפתעות". ראסט מאיים על סטיב ג'רייסי שיש צלף העוקב אחריו, מה שנשמע כמו איום בולשיט (ומזכיר כמובן סצינה בפינאלה של סדרה אחרת שהסתיימה לא מזמן), אבל פתאום מטח של יריות שרק סביבו. על סמך הסימנים מבשרי הרעות בפרק הקודם ציפינו שראסט או מרטי או שניהם ימותו אחרי שנכנסו מבעד לפתח אל ארץ הבלהות, ושניהם באמת היו כה קרובים לכך – אבל לא, שניהם שרדו. וגם המשפט של ראסט שחתם את הפרק היווה הפתעה.
ניק פיצולטו פיתח את "בלש אמיתי" סביב הגיגים פילוסופיים שכתב לעצמו עד שלבסוף יצרו את דמותו של ראסט קול, ומשם נולד הסיפור האחד הזה, העתיק מכולם, מלחמת האור בחושך. בסופו של דבר לא מדובר ביצירה מושלמת. לא כשהיא כוללת בה רגעים כמו קולו של ארול צ'ילדרס המלווה את ראסט בשעה שחיפש אותו באקדח שלוף, מכוון אותו כאילו מערכת צינורות המים שם (אני חושב שזה מה שזה היה) המבצר הזה [1] מרושת במצלמות ורמקולי כריזה. או הסתירה בין דבריו של סטיב ג'רייסי בפרק הזה על מעורבותו התמימה במקרה של מארי פונטנוט, לעומת הרמזים העבים בפרק הקודם על הדברים שהוא יודע ("אל תשאל אותי שוב"), שבדיעבד נדמים כדרמה לשם דרמה.
[1] עדכון: וולצ'ר שאלו את מעצב התפאורה של הסדרה על מבוך האבן, והוא ענה להם בהרחבה. מסתבר שמדובר במבצר ישן, והם בחרו בו אחרי שבתחילה תכננו לעשות זאת בשדה תירס ומאוחר יותר בסביבה ביצתית. אלמנט מעניין נוסף שהוא מדבר עליו: פיצולטו תכנן שיהיו רשתות שטן ענקיות במקום ושראסט יעבור לידן, מה שאכן היה, אבל הסט כולו עוצב כמו פנים של רשת שטן כזו – גישה למוחו המעוות של ארול צ'ילדרס.
אבל עצם העובדה שאני לא מצליח להיזכר במקרים דומים בפרקים הקודמים למרות שאני יודע שהיו, מעידה על "בלש אמיתי" כמכלול. טלוויזיה מרתקת ומעוררת מחשבה שהחדירה הגות וליריות בנדיבות ובריכוז שאינם אופיניים למדיום, אפילו ביחס לסדרות שכבר עשו זאת קודם כ"דדווד" או "מד מן". בתפישת העולם של ראסט היה משהו שהוא גם קמאי וגם עתידני, דיבורים הן על מקור האדם ותבונתו והן על ממד רביעי ותפישת הזמן, וכל השרעפים הללו שירתו היטב את מלחמת האור בחושך, אבל בעיקר סיפרו את סיפוריהם של ראסט ומרטי עצמם.
כי למרות הסיפור המטורף של חבורת גברים אכזריים שלאורך עשרות שנים התעללו והעלימו נשים וילדים במסגרת כת חולת נפש, בסופו של דבר הדברים שהכי הסעירו וריגשו אותי בפרק הסיום היו הרגעים האנושיים של מרטי וראסט. השיחה ביניהם במהלך הנסיעה, כמו מימים ימימה, כולל הטעם של אפר ואלומיניום בלשונו של ראסט, אבל עם מרטי שונה שכבר מכיר את עמיתו ומגיב לו אחרת. מרטי במיטת בית החולים מכנה את ראסט "החבר שלי", ורגע אחרי כן בנותיו וגרושתו עומדות לצדו למרות שלא ציפה לראות אותן, והוא אומר להן שהוא בסדר, שיהיה בסדר, ופורץ בבכי כל כך מובן. ראסט מספר מה חווה כאשר היה בתרדמת ומה איבד כאשר התעורר ("באפי" עלתה בדעתי ברגע הזה). תחת האפלה הוא חש שהגדרותיו דועכות, אחז במשהו שאפילו לא ניתן לקרוא לו מודעות, ומתחת לאפלה הייתה אחת נוספת, חמה, עמוקה ובעלת משמעות, אפלה בוהקת ומתמשכת. והוא חש באהבה של בתו ושל אביו המנוחים, ולא היה דבר מלבד שלושתם ומלבד האהבה.
בשעה שראסט מתאר כיצד נשלף מקרבתה המנחמת כל כך של האהבה, מרטי מזכיר לו את הסיפורים שרקם כאשר הביט בשמים זרועי הכוכבים של אלסקה. אבל לא מדובר בסיפורים בלשון רבים, ראסט מחדד, אלא סיפור אחד, העתיק מכל. יש רבדים בעניין הזה, כי זהו ראסט כשלוחה של ניק פיצולטו, ממציא סיפורים, ויש בכך כדי לרמז שפיצולטו מודע למה שעשה כאן ב"בלש אמיתי" ולמה שאולי יעשה בעונות נוספות של הסדרה – וריאציה נוספת של אותו מעשה נושן. בהתאם, כל השיחה הזו היא אלגוריה. "אתה תוהה אי פעם אם אתה אדם רע?" שאל מרטי את ראסט לפני 17 שנה. "לא, אני לא תוהה, מרטי", ראסט אמר. "העולם צריך אנשים רעים, אנחנו מרחיקים את האנשים הרעים האחרים ממפתן הדלת". כבר אז האבחנה הזו נשמעה אירונית במקרה הטוב וטיפשית במקרה הגרוע, אבל היא איפשרה לנו להבין את הלכי המחשבה של השניים ואת תפישת עצמם. כעת, אחרי כל זה, הפסימיסט המושבע סבור שהאור מנצח. השמים שמקנים לחושך טריטוריה עצומה בכל זאת מנוקדים במיליארדי נקודות זוהרות. ראסט ומרטי הם שני כוכבים כאלה, אבל הם גם השמים האפלים שטומנים בחובם אור.