ספוילר "קומיוניטי" עונה 5 פרק 1

הפרק האחרון של העונה הרביעית, שהוא גם האחרון בלי דן הרמון, התרחש בעיקר במוחו של ג'ף ותיאר מה היה קורה לו החברים מקו הזמן האפל היו מגיעים ומשתלטים על קו הזמן הרגיל. רוב אנשי החבורה בקו האפל היו במירעם – שירלי שיכורה, טרוי בקושי יכול לדבר, לג'ף אין יד וכו'. פרק פתיחת העונה החמישית, הראשון אחרי שובו של הרמון, נראה כמו המשך ישיר לקודמו, רק פי אלף פחות מרומם רוח. בראש ובראשונה, פשוטו כמשמעו הפרק לא היה מואר. כאילו לא טרחו להדליק את האור בחדר הספרייה הוותיק, מה שהקנה לכל נופך קודר. שנית, הידיעה שזהו קו הזמן ה"אמיתי" ואלה הם החיים האמיתיים של כעת-שישיית-גרינדייל הייתה מדכאת. לא מדובר כאן בפרי דימיון מופרך ומבדר של עאבד או ג'ף, אלא כל אחד מהם מצוי במצב עגום באמת ובתמים, מי יותר ומי פחות.

מבאס לא פחות מכך: הם לא ממש היו בחייו של השני, מלבד במקרים מסוימים כמו של אנני ועאבד השותפים. הם לא ידעו שבריטה עובדת כברמנית, ששירלי במצב כה עצוב, שעאבד פנה לתחום שאינו קולנוע או שאנני מכרה את נשמתה לתרופות מפוקפקות, ובדיעבד מסתבר שגם את גופה. הם מן הסתם גם לא ידעו שהניסיון של ג'ף להיות עו"ד עבור כוחות הטוב לא צלח, מסיבה כזו או אחרת שלא הובהרה לנו (קרי: דן הרמון לא אהב את קו העלילה הזה ורצה להיפטר ממנו במהירות). על הנייר הם לא בהכרח מצויים במצב גרוע יותר כעת מכפי שהיו לפני ארבע שנים, כפי שג'ף ניסה לטעון. מה שבכל זאת הופך את מצבם הנוכחי לאומלל יותר, הוא העובדה שכילו את השנים האלה בקולג' ובחברות העמוקה שלהם ולבסוף מעט אחרי שסיימו כל זה קרס ולא שווה כלום. הייתה תקווה והיא נגוזה, היו שינויים והם לא משנים כלום. ג'ף מכה את אלן על כך שמעשיו הביאו אותו אל גרינדייל וגרמו לארבע השנים האלה לקרות, תפנית חדה (ומאוד סבירה כמובן) מיחסו השאנן כלפי אשמת עמיתו בעבר. תחתית החבית הזו הופכת את קו הזמן הרגיל לקו זמן אפל בהרבה.

אז זהו? הם חייבים את גרינדייל כדי לאחד ביניהם, כדי להיות שווים משהו? כי הנתון הזה אולי מפיח חיים חדשים ב"קומיוניטי", אבל טוען אותה בחוסר תוחלת וב'אנה אנו באים'. בסופו של דבר הפרק הזה ממשיך את הקו של הרמון מהעונה השלישית הבעייתית, וקדרות שהחלה כבר בעונה השנייה. הוא מזכיר לי למתן את השמחה שלי משובו. אני מניח שצפויים לי לפחות פרק או שניים מדהימים וגאוניים בהמשך העונה, אבל לא בהכרח כיף רציף כמו בעונה הראשונה, או כמעט-רציף כמו בעונה השנייה.

חרף התחושות שהפרק הזה העלה בי, הוא היה שנון, חכם ומצחיק. הרגע המעולה ביותר בו הגיע כאשר ג'ף יצא החוצה ונתקל בהולוגרמה של פירס. עד כמה שלא סבלתי את דמותו של פירס ועד כמה שנראתה פחות פחות סבירה במארג הכללי, ההיעזרות בו כדי להזכיר לג'ף את מה ששכח הייתה מפתיעה, מרגשת וחדה: "מקום מחורבן? ברור, אבל רק בגלל שהוא נותן לאנשים מחורבנים הזדמנות להיסגר על עצמם". וכיאה לסדרת מטא כמו "קומיוניטי", הייתה בקטע הזה שכבה נוספת שטענה אותו במשמעות יפה: הידיעה שצ'בי צ'ייס חזר להתארח למרות התקריות הלא נעימות עם הרמון, מרמזת שהם כנראה השלימו.

***

נא לא להגיב כאן על הפרק השני לעונה, אלא בפוסט המיועד לו.