ספוילר "האמריקאים" 1.13, סוף העונה
הנה הגיע סוף העונה הראשונה, שחלקה השני והפחות-מוצלח גרע בהרבה את החיבור שלי אליה ואל הסדרה, די בדומה לכפי שקרה עם "הומלנד". מה שמצחיק זה שהדמיון לסדרה של שואוטיים התגבר בפרק הנוכחי לנוכח רחרוחיה של פייג' סביב מעשי הוריה – או במקרה הזה אמה – בקטע מטופש למדי. נערה בוגרת קמה ממיטתה להעיר את אחיה הקטן כי היה לה סיוט? וכאשר הוא משיב אותה ריקם היא מתעקשת והולכת לחדר של אמה? כתיבה רשלנית. שוב, כמו ב"הומלנד". במקביל אני לא מסוגל לסבול את מרתה ואת נשיכות השפה התחתונה שלה (יש דברים אחרים שהיא יודעת לעשות? אני לא בטוח) ואני אוהב גם את סטן וגם את נינה, אבל ביחד הם די משעממים אותי, וגם היחסים של סטן ואשתו לא יכולים לעניין אותי פחות. במילים אחרות, מערכת היחסים היחידה שמעוררת עניין היא זו של פיליפ ואליזבת'.
כל ההסתייגויות האלה לא מנעו מפרק סיום העונה להיות מותח ומעניין. ואולי הכי חשוב: נוגע ללב. כי מעבר לאקשן הפרק כלל שלושה רגעים יפהפיים ממש, שזה יותר מכפי שניתן לומר על הרבה דברים בטלוויזיה. הרגע הראשון: אליזבת' מקשיבה להקלטה של אמה. וואו, כמה כוח היה טמון בסצינה הזו. הדברים שאמרה היו מרגשים מטבעם, אבל גם שפכו אור גדול על הניתוק של המרגלים מכל מה שהכירו, על ההקרבה שלהם ועל ההפסד, לא רק שלהם אלא של משפחתם. אלמנט שלא תמיד חושבים עליו ולא באמת טופל בסדרה עד כה. הרגע השני: קלאודיה מגיעה לנקום ברוצח של ויקטור ז'וקוב (אני קורא לו 'רוצח', אבל בנסיבות אחרות הוא היה לוחם צדק נערץ, וזה כוחה של הסדרה גם ברגעיה החלשים). זו הייתה סצינה מצוינת בפני עצמה – קלאודיה הייתה כל כך אכזרית, לשתק אדם ולהרוג אותו בייסורים – אבל המשחק הגדול של מרגו מרטינדייל, שהפכה בן רגע מדודה חביבה לנוקמת רצחנית (שעדיין נראית כמו דודה חביבה), הוסיף ממד ששידרג הכל. הרגע השלישי: "חזור הביתה". הבחירה לעשות את זה ברוסית הייתה נפלאה, כי לא זאת בלבד שברגע הזה אליזבת' נסוגה אל משהו בסיסי וראשוני בה, אלא השימוש בשפה שהם כלל לא אמורים להשתמש בה לקח את שניהם אחורה, אל צעירותם. אל הזמן ההוא שבו זיווגו ביניהם אבל בלי שום הצהרת אהבה, בלי נדרים. זאת הייתה ההצהרה של אליזבת', ונראה שפיליפ הבין אותה.
וכמו שהעונה התחילה נהדר עם Tusk הנפלא של פילטווד מאק, היא הסתיימה נהדר עם Games Without Frontiers העצום של פיטר גבריאל.