פרק פתיחת העונה החמישית הכפול של "מד מן"

אז… למי נדבק "זו ביזו ביזו" למוח?

אני שמח על כך ששודרו שני חלקי הפרק ברצף, כי אם הראשון נע יחסית על מי מנוחות, השני בא וקרס על המים הללו. הכל התנקז אל הופעתה של מייגן כעת-דרייפר בסלון שלה ושל דון במהלך מסיבת יום ההולדת הלא-קרואה שלו. רגע מביך להפליא לטעמי – התקשיתי לא לחשוב על ההתכווצות של דון במושבו בזמן שכל היתר מתחרמנים על אשתו – שהיווה שיא שלילי עבורו במסיבת ההפתעה שערכה לו. הרגע הזה גילם בו את ההתקררות בין דון למייגן באותו יום, אבל גם את ההתחממות שלהם אחד על השני למחרת, ברגע מביך-עד-מאוד נוסף שבמהלכו ניקתה את הבית בתחתוניה, אבל הפעם במופע שיוחד רק לו.

מסיבת יום ההולדת ואותו שיא-זו-ביזו שופכים אור על כל הפרק ועל הדמויות. לא עבר זמן רב מדי מסוף העונה הקודמת, אנחנו עוד לא באמצע של 1966, וכבר נראה שכמה דברים מהותיים השתנו. הגיוני – דון ומייגן התחתנו, לפיט וג'ואן נולדו תינוקות, אשתו של ליין חזרה לגור עמו בארה"ב. אבל באיזשהו שלב נדמה שיש כאן שעטנז של דמויות, כל אחת הזכירה אחרת. דון עצמו כבר חצי שנה בן 40 כי דיק חגג (כלומר "חגג") עוד לפני דון, והוא לגמרי מצוי במשבר אמצע החיים [1]. הוא גר בדירה חדשה מהממת שכמו נתלש ממגזין עיצוב, נוהג במכונית חדשה יקרה עם חלונות חשמליים, נשוי למזכירה הצעירה והמפתה שלו.

[1] תכל'ס אמצע זה לא, כי סביר להניח שהוא ימות הרבה לפני גיל 80, כפי שניחש גם בנו הנבון.

ואם עד כה חשבנו שהפרש הגילאים בין דון למייגן הוא עניין של מה בכך, נראה שהפרק הזה המחיש עד כמה הוא לא. קשה לי שלא להיזכר בדייט השני של דון עם בת'אני ואן נייס, שמהלכו הופתע מהישירות שלה ואף טרח לציין את הבדלי הדורות ביניהם. נראה שעם מייגן הדבר אינו שונה. די להסתכל על הלהקה שהזמינה למסיבת יום ההולדת, חבורת היפסטרים שבראשה "כושי הומוסקסואל", ובכלל על המקום שבו הם גרים. זה לא שדון אינו פתוח לשינוי, להפך, אנחנו יודעים שהאיש הוא זיקית, אבל לראשונה נראה שהזמנים משיגים אותו, ולפעמים אף עוקפים. לראשונה הוא נראה קשיש מכפי גילו, מוצא בן ברית ברוג'ר, שבמהלך המסיבה מנדב לדון מניסיונו בנשים שניות צעירות, ולמחרת מוצא בו אוזן קשבת בסיפורים על חיי הנישואים השניים.

מילא אם זה היה נגמר כאן, אבל השינויים מסביב משנים גם את דון, ולא בדרך יעילה במיוחד. "אדיב וסבלני", כהגדרתה של פגי המתוסכלת, שכבר לא מכירה את האיש הזה יותר לדבריה. על פניו נראה שהחתירה שלו לטוב בעונה הקודמת עידנה אותו לא רק בחייו האישיים אלא גם המקצועיים, או אולי זו נוכחותה הקרובה של מייגן שמוציאה ממנו רכות (מה שמקסים למדי). כך או כך, הוא נראה פאסיבי מהרגיל רוב הזמן, פועל על אוטומט. הרגע היחיד שבו הוא נראה עצמו, לא רך או אדיב או סבלני, הייתה כאשר היה לבדו מול המראה, מתגלח בעזרת המברשת שקנו לו ילדיו ליום ההולדת. בהזדמנות הזו הוא נראה לאה ולא מרוצה.

כיף בחיי הנישואין

ובשעה שדון מתרכך, פיט מקשיח. ממש אהבתי אותו בפרק הזה, מכניס לרוג'ר שוב ושוב, עומד על שלו, נלחם, מסרב שיעשנו במשרדו. הפרק מתח קו מאוד ברור בינו ובין דון, כעת כשפיט וטרודי גרים באותו סוג פרברים מנומנם שדון חי בו עם בטי [2] – פיט קורא לאשתו בחיבה "טוויטי", דון נהג לקרוא לבטי "בירדי" – וכשהוא נוסע יום יום ברכבת לעבודה, וכמובן עם המקצועיות הרבה שלו בסוכנות, שהייתה מובהקת יותר מאי פעם. בביתו, התמונה שלו אוכל דגנים בעמידה במטבח בשעת ערב מאוחרת, הייתה מוכרת למדי, גם אם לא התרחשה כלשונה בעבר. אין ספק שזהו פיט שונה בתכלית מזה שהכרנו ב-1960.

[2] היא ממש חסרה לי בפרק הזה.

יחד עם זאת, נראה לי שבבסיסו הוא עדיין מונע ממרמור. גם הוא וגם טרודי אפיינו אותו כשאפתן וחותר להצלחה ותלו בכך את חוסר שביעות הרצון שלו, אבל אם כבר אנחנו מקבילים בין דון לפיט, נראה שאת אותה תחושה אבודה שחווה דון, שמעולם לא מצא את עצמו בפרברים ובחיים האלה, פיט מתחיל לחוות כעת. הייתי רוצה לראות אינטראקציה של פיט עם תמי, התינוקת שלו, שכלל לא חזינו בזיו פניה. לראות אותו בתור אב ולא להסתפק בלשמוע עליו ככזה. כאשר נתקל בתינוק של ג'ואן כך סתם באמצע העבודה, הוא לא נראה אבהי במיוחד כששאל "מה זה?".

כמובן, היה שם רגע סמלי משמעותי עד מאוד כי זו הייתה פגי שאחזה בידית העגלה, והמראה שלה ושל פיט מעל התינוק העלה לראש בעוצמה זכרונות כאלה ואחרים, עולם ומלואו של "מה היה אם", וכל זה רגע אחרי שמייגן ענתה לפגי בהלצה מרירה שעליה להשאיר את התינוק במדרגות הכנסייה. לא ברור לפיכך אם ניתן ללמוד משהו על פיט כאב מהרגע הזה, אבל קשה לומר שהוא נראה מבטיח במיוחד.

גם אצל פגי אין שום תחושה אמהית כמובן, אבל היא גם מעולם לא התיימרה. באופן כללי נראה שאצלה אין הרבה מקום בחיים לדברים שאינם הקריירה. היא אמנם עדיין אוחזת בחבר שלה – הם ממש חמודים ביחד, לא? – אבל כפי שאמרה למייגן, "את יודעת כמה עסוקה הייתי". אפילו מתנת חתונה עדיין לא קנתה להם.

"מד מן" כבר ביססה היטב את נקודת המוצא שפגי היא מחליפתה של אנה בחייו של דון, ומעניין היה לראות את ההבדלים בהיכרות של פגי מצד אחד ומייגן מצד שני. פגי מכירה את הנפש הפועלת, מייגן מכירה את הפנים הטכניים. האחת יודעת שדון לא יאהב מסיבת הפתעה, השנייה יודעת שדון לא אוהב את הארי. העניין הזה מתחדד לאור העובדה שמייגן יודעת על דיק וויטמן (שמחתי לגלות שהוא סיפר לה על כך לבסוף), בניגוד לפגי, כך שאפילו הידיעה הכבדה הזו אינה תורמת למייגן בהבנת דון. מדובר במשהו שורשי יותר. היחסים של מייגן עם דון מן הסתם ישתנו וישתכללו עבורה, סצינת הניקוי-פיתוי המגוחכת המחישה שהיא יודעת את נפש בהמתה, אבל בסופו של דבר היא ודון עדיין בשלב ירח הדבש, ועל כן עדיין קשה לומר אם מייגן היא סוג של בטי חדשה. מה שבטוח, אין לו איתה את אותו חיבור עמוק שהיה עם אנה.

כסף כסף כסף

'סטרלינג קופר דרייפר פרייס' עדיין נאבקת על חייה וחיה בצמצום, אי אפשר לקבל עוד אשראי מהבנק ואי אפשר לשכור עובדים חדשים. נכון לעכשיו נראה שמצבו של ליין פרייס תואם את מצב החברה. מחכה עם תשלום שכר הלימוד של בנו עד לרגע האחרון, למשוך עוד שלושה חודשים. הסיפור של ליין עם הארנק האבוד נדמה כסיפור התלוש ביותר בפרק, אבל אני מניח שאפשר לקשור גם אותו עם מה שדון עובר. אם לנסח זאת בעדינות: משבר אמצע החיים.

ליין כבר חווה הרפתקנות כזו בעבר, כאשר משפחתו חזרה לבריטניה בעוד הוא נשאר בארה"ב וחבר אל ארנבת שוקולד. עכשיו חייו נראים משוקמים ויחסיו עם אשתו טובים בהרבה, באמת ניכרת שם חיבה הדדית, אבל כל זה אינו מספק. השיחה שלו עם דולורס [3] הייתה ללא ספק היילייט גדול בפאזה הנוכחית של חייו, איזושהי הבטחה מרעישה, אבל היא התנפצה עד מהרה עם הגעתו של בעל הארנק עצמו, מר פוליטו (שאני תוהה אם נראה ממנו בהמשך העונה). בסופו של דבר ליין מהווה קונטרסט גדול לדון. הוא לא נאה במיוחד, לא עשיר, לא מצליחן. הדבר היחיד שעולה וחוזר במפגשיו הארעיים עם דמויות כדולורס או פוליטו הוא מבטאו וגינוניו הבריטיים, שבסופו של דבר גם משחקים לטובתו לא אחת. יושרתו הגדולה של ליין, שהתבטאה בהחזרת הכסף וסירוב לקבל תשורה למרות מצב כספי לא מזהיר, הייתה ניכרת מאי פעם. מצד שני, הארנק הזה עשה מעין עבודת תיחום ברורה בכל הנוגע לאופיו – הוא אינו מוכן לקחת את הכסף שעשוי לעזור לו, אבל אין לו בעיה לנסוע אל דולורס ומן הסתם לבגוד באשתו.

[3] כשהוא אמר לה "toodle-oo" ישר רצתי לראות אם למתיו וויינר יש קשר לפרק באותו שם (עם המילה "פאקינג" באמצע) ב"הסופרנוס". אין לו, זה היה שנים לפני שהגיע לסדרה.

אבל אני מאוד מחבב את ליין. למעשה, הוא אחת הדמויות הכי סימפתיות בסדרה. השיחה שלו עם ג'ואן הייתה רגע מענג במיוחד מבחינתי, גם כי אני אוהב מאוד את החיבור ביניהם וגם כי בעולם של רמיזות, סמליות וכפלי משמעות, זה היה רגע מרענן של דמות שפשוט פורקת את אשר על לבה. לא שאני מבקש עוד כאלה, זו לא הייתה "מד מן" אם כן, אבל כאשר זה קורה מדי פעם יש בכך משהו יוצא דופן ומפוכח. אהבתי שליין הניח את דעתה, ניחם אותה, הבהיר לה עד כמה היא חשובה ואף הצהיר שהוא חושש שבלעדיה יעלו על כך שהוא זיוף. שזה אירוני, אם חושבים על הקשר הרעיוני הזה בינו לבין דון.

אבל בניגוד לליין, לא נראה שלדון יש בעיות כספיות, עם דירתו החדשה והמאובזרת והמכונית החדשנית שלו; ובוטה עוד יותר היה כמובן רוג'ר. בפרק הזה בלבד הוא שילם 50 דולר למזכירה כדי שתבוא לשבת ליד משרדו, שילם על מודעת פרסום שתעקוץ את Y&R, שילם להארי 1,100 דולר כדי להחליף משרד, ואולי אפשר להוסיף את התשלום במסעדה כאשר הקדים את פיט לפגישה עם מוהוק איירליינס. כל אלה מתנקזים בסופו של דבר לאקט הראשון, התשלום למזכירה, פיזור כספים כדי לחפות על הירידה הדראסטית במעמדו. בהיעדר חיים פרטיים נורמליים [4], הדבר היחיד שהוא יכול לעשות כרגע זה לנסות לשקם את הסטטוס שלו בסוכנות. פיט לא הולך לעשות לו חיים קלים.

[4] עוד מישהו ממש שנא את התגובה של רוג'ר לג'יין כששאלה אותו מה השעה? זה היה מוגזם מכל היבט שהוא, אנושי ותסריטאי.

נשקני טיפשון

כמו תמיד, אני חושב שהמפתח העיקרי לתמת הפרק הוא שמו. הנשיקה המדוברת היא ה-Zou Bisou Bisou, בצרפתית "או נשיקה נשיקה", ואין בה שום דבר קטן. ההופעה הזו של מייגן, עם הלהקה המלווה אותה, היוותה את נקודת המוצא להבדלים בין הדמויות, לפערי הדורות, למיניות ההולכת ונעשית יותר נועזת, לחלק השני והמהפכני של שנות השישים. אבל באופן אירוני, ההופעה הזו מייצגת עבורי גם את ההכרה שזה לא היה פרק טוב כפי ש"מד מן" הרגילה אותנו. אולי זה תוצר של הזמן הרב שעבר בין העונות, סביר להניח שאורכו לא תרם אף הוא, אבל הוא לא היה מעודן מספיק. העניין התבטא גם במסרים וגם בסצינות הכל כך מביכות בכיכובה של מייגן. מעט מדי מתחת לפני השטח, יותר מדי בפרצוף. אני מקווה שיתר העונה יחזור לסטנדרטים המוכרים.