הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על פרק פתיחת העונה השלישית של "מד מן"
מחוץ לעיר
מאת yaddo
בתאריך 22/11/2009
פרק מצוין. ומהיר יחסית. פתאום הבלבוי עומד מילימטרים מסאל ומתחיל לנשק אותו. היה צפוי שיקרה משהו, הרי סאל היה שתוי ו – כשם שמצהיר שם הפרק – מחוץ לעיר, כלומר עם מינימום עכבות ועם היכולת להיות מי שירצה, כולל רואה חשבון של המאפיה, אבל הבחור פשוט היה שם והתחיל לנשק אותו. היה נפלא לראות את סאל משתחרר סוף סוף, בהפגנת משחק מעולה כתמיד. כמובן שכל זה הלך לעזאזל ברגע שהתחילה האזעקה, ועמוק יותר עזאזלה כאשר דקות אחרי כן דון הפציע בחלונו.
עכשיו כשאני חושב על זה, הקטע במטוס בין דון לבין סאל, כאשר האחרון היה בטוח שהרע מכל עומד להגיע ודון הציע לו "צמצם את החשיפה שלך", היה עצה מניסיונו העשיר כשומר-סוד. ועוד משהו שעולה עכשיו בדעתי – דון עצמו (או יותר נכון דיק עצמו) התגלה בעונה הראשונה על ידי אחיו בגלל שתמונתו הופיעה בעיתון. הוא לא צמצם את החשיפה שלו וכך הוא התגלה. הסיפור עם דון בפרק הנוכחי היה אפילו מורכב יותר. הוא מבטיח לבתו שתמיד יחזור הביתה, אבל אנחנו יודעים שלמרות ההתנצלויות שלו כלפי בטי בסוף העונה הקודמת, הוא חוזר שוב לסורו, והפעם אפילו העובדה שהיא בהריון לא מרתיעה אותו. הוא מחוץ לעיר, מה היא תדע? ועוד יש לו יומולדת (כלומר לדיק וויטמן, כפי שראינו יפה בתחילת הפרק), למה שלא יקבל מתנה שתשיל מעל עצמה את העטיפה? הוא לא באמת השתנה. כשם שהצהיר בארוחת הערב: הוא כל הזמן הולך למקומות ומוצא את עצמו היכן שכבר היה. משפט יפהפה וממצה.
תובנות יפות
מאת ocean
בתאריך 22/11/2009
אין מילים לתאר את הרחמים שחשתי כלפי סאלווטורה באותה סצינה נפלאה. לא מספיק שמדובר בטאבו נוראי, אלא שהוא היה חייב להיפסק באבחה ועוד להיחשף כך – איזו חוויה ראשונית טראומתית. אהבתי גם את ג'ואן הערמומית שסידרה משרד לפוץ הבריטי שהצהיר שהוא "לא פקידה", רק כדי שהבוס שלו יוריד אותו מהעץ וישלח אותו אחר כבוד לעמדת הקבלה והטלפונים. מקווה שישובו להתמקד שוב בפגי העונה, היא די חסרה לי בפרק.
גם אני כמובן חשבתי שהפרק היה יפהפה. אני יודעת שאני אמורה לכעוס על דון, אבל אני פשוט מרחמת עליו. ועל בטי. ועל פיט. ועל כולם שם. חוץ מפגי, פגי מלכה.
למשך חמש שניות בערך חשבתי שדון למד מהטעויות שלו. שהוא הבין את שהוא מעולל לאישה היפה שלצדו, והוא ינסה להיות מנוול פחות. אבל מיד זה נגמר, כשאני מבינה שזה לא שדון בוגד בבטי, זה פשוט שלפעמים גם דיק צריך קצת לחיות. דיק, שעצם לידתו גרמה סבל רב לשתי נשים לפחות (אמו שמתה, ואמו החורגת שנאלצה לגדל אותו), מסתובב בעולם ומנסה למצוא מישהי שתיתן לו מעט חיבה. עכשיו זה כבר פזמון חוזר: בכל פעם שהוא פוגש מישהי חדשה הוא נותן לה הצצה לחלק קטן מחייו של דיק, חלק שבטי לעולם לא תראה. אני בטוחה שהיא היתה רוצה לתת לו את כל מה שהיה מבקש ליום הולדתו, אבל היא לא זוכה לדעת בכלל שהוא חוגג. אבל מי יכול להאשים אותו, דון המסכן, שנשים מתפעלות ממנו כל כך (לא, לעולם זה לא יפסיק להטריד אותי).
מהצד השני היה שם סאל, שאם דון משתמש בדיק כדי לעשות מה שמתחשק לו – לברוח מהמשרד לכמה ימים, להעמיד פנים שיש לו עיסוק אחר – סאל פשוט עסוק בהדחקה, כל שעה וכל יום. אם ה'מחוץ לעיר' של דון זה בכל מקום (גם ניו יורק יכולה להיות מקום אחר), המחוץ לעיר של סאל לעולם לא מגיע. תמיד דרוך, תמיד חושש, תמיד לבד.
חוץ מהם היה המשרד, עם השינויים החדשים שנגרמו מרכישת סטרלינג קופר. כמובן שהשינוי הבולט ביותר הוא מר הוקר האיום, שמנסה להעמיד את ג'ואן במקומה. לפעמים אני מרחמת עליה, על כל הדברים האלו שנופלים עליה, אבל הפעם אני מרחמת על הוקר (הוא לא יודע עם מי יש לו עסק).
דון לא הצליח לסיים את הסיפור על לידתה של סאלי כי הוא נשנק, כפי הנראה. עצם הלידה שלו היא הטראומה המכוננת של חייו. אני לא יכול שלא לחוס עליו מכל לבי. הוא בורך בכל כך הרבה ובכל זאת נותר פגום מיסודו. דיק. "אתה טוב בזה", אומרת לו בטי אחרי שהוא מצליח בקלות לגרום לה לדמיין שהיא על החוף, ואת אותו כישרון הוא מפגין כשהוא מחוץ לעיר ומתחזה לשכיר של המאפיה. על המטוס בדרך לשם הוא תמה באמת כאשר סאל אומר לו שמעולם לא ראה דיילת כל כך בוטה בחיזוריה. "באמת?".
על אף החלקלקות הזו שסידרה את חייו, אין לדון הערכה כלפיהם, לא באופן שהוא מצליח לשמר ולתחזק, על כל פנים. עכשיו כשהוא מחוץ לעיר הוא מתחזה למה שהוא אינו, ובדרך גם גורר לשם את סאל, אבל ביסודם של הדברים שני הגברים האלה חיים את כל חייהם בשקר, בזהויות בדויות כאלה ואחרות. כל חייהם הם מחוץ-לעיר אחד גדול, ומחוץ לעיר זה מחוץ לבית, ודון אף פעם לא ישן טוב כשהוא לא שם. זהו יום ההולדת שלו היום, אבל הוא אומר את זה רק לדיילת הארעית כי איתה לא יתמודד עוד מעבר ללילה הזה. הרי תאריך הלידה ברישיון הנהיגה שלו יטען אחרת, אז אין יותר ימי הולדת לדיק. ומה יש לחגוג ביום הולדת שכזה? ואכן, אין לו מבט חוגג, לדון, והוא לא אומר את זה כדי להגיע לאנשהו עם הדיילת. הרי הוא כבר היה שם עוד לפני שאמר דבר.
ובינתיים במשרד: פיט כל כך אינפנטיל, שמקבל מתנה ומתבאס מכך שגם חברו קיבל אותה. רק היה חסר שירקע ברגליו כשסיפר על כך לטרודי, וזה קורה פרק אחרי שחשבתי שהוא התבגר. ואפרופו, היא הופכת יותר ויותר נפלאה ויודעת לנווט אותו היטב. היא ממש נכס עבורו ולא נראה שהוא מבין את זה. היה מעניין לראות את ההבדלים בינו לבין קן לאורך כל הדרך, מן קבלת הבשורה ועד אחרי הפגישה שבה חולקו המלאכות.
הו
מאת איימס
בתאריך 21/5/2011
שכחתי לכתוב על הקידום. החלק הזה בפרק היה מפגן של כתיבה מעולה ומשחק מעולה, ופשוט תענוג לראות. מדהים לראות את הקוטביות בתגובות שלהם, ביחס שלהם לגילוי התחרות, בהחלטות שלהם בהמשך. הכל היה הפוך אבל לא כמו קריקטורה האחד של השני (או האחד הגיוני והשני גרוטסקי), אלא כמו שני אנשים שונים מאוד, עם גישות שונות מאוד לאותה העבודה, שבאמת יכולות להצליח כל אחת בדרכה. אני לא חושבת שהיה ברור מההתחלה לאן זה ילך (זה היה 50-50). נהדר.
גם אני שכחתי להתייחס למשהו: אני מאוד אוהב את שם המותג הזה, "ערפילי לונדון", כל כך הולם לסוכנות כפי שהיא היום, נתונה לחסדים של החברה האם באנגליה ובמידה רבה חסרת ודאות. האנגלי החדש שבחברה מנסה להסביר שאין בכלל דבר כזה ערפל לונדוני, מדובר באבק הפחם שהיה פעם, אבל עבור האמריקנים אין לכך משמעות. ברט אומר שלמרות השלטון הבריטי עדיין נותר להם יאנקי אמיתי – פיט – אבל תכל'ס גם לזה אין משמעות. היאנקי האמיתי הזה יכול גם הוא לעוף בהתאם לרצונות הקולוניאליסטים. "לא איכפת לי מה הם אומרים", אמר ברט, "'ערפילי לונדון' הוא שם נהדר". בנוסף, דון הבטיח לקודקודי החברה שיהיו שנים טובות ושנים רעות, אבל גשם תמיד יהיה. יש בכך משהו אופטימי ופסימי בו בזמן, כמו בגשם עצמו.