הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 2 פרק 8
בתאריך 12/3/2011
אני לא חושב שדון אי פעם אמר למישהי שהוא אוהב אותה, אני אישית לא זוכר שראינו את זה קורה. אני לא חושב שהוא אהב מישהי באמת. הוא ניסה לפייס את בטי ואמר לה שהוא אוהב אותה, הוא אוהב את הילדים, הוא אוהב את החיים שלהם. הכל נכון, חוץ מזה שהוא אוהב אותה. ואת החיים שלהם הוא אוהב כי אלה הם החיים של דון דרייפר, המעטפת שמסתירה את זהותו האמיתית. את הילדים הוא באמת אוהב, זה כן. נראה לי.
כמו בטי, גם ג'ואן ופגי נאלצו לראות את מעטה חייהן מוסר. עם כמה שג'ואן יכולה לסנוט בריק ככה בקטנה על כך שהוא מאשר לה לעשות את מה שהיא עושה, היא עדיין מטופפת במבוכה אל המטבח כשהוא מזכיר לה ששכחה למזוג לו מים. בעבודה, עד כמה שעבודתה הייתה נהדרת ועד כמה שהיוותה יופי של פנים (תרתי משמע) מול הלקוחות המרוצים, כאשר מלאכתה נושאת פרי גמולה הוא החלפתה בגבר, כי עכשיו נפתח לו תקן. בזכותה. זה היה רגע מדכדך מאוד.
פגי במקביל שוב חוזרה על ידי הכומר כדי לעזור לכנסיה ולתרום יותר לקהילתה. אני לא אוהב את החפירות שלו בעניינה, את הניסיונות החוזרים והנשנים להיכנס לענייניה הפרטיים, אבל ניכר שהוא מזהה אצלה תחושת אשמה ומנסה לזכך אותה, וזה יפה מצדו. בסופו של דבר הוא אמר כמעט הכל. אין חטא כל כך גדול שאלוהים לא יכול לשאת אותו. פגי לא אמרה כלום ובחרה שוב בקורקטיות שמהווה לה מפלט תמידי, אבל הדברים שאמר המשיכו ללוות אותה.
אתה כותב דברים כל כך יפים על הנשים, מה נשאר לי?כמה עצוב לראות את ג'ואן מעזה לחלום בגדול וליהנות, רק בשביל להתאכזב שוב. ארוסה מפציר בה ללכת להסתכל על בתים ולא לעבוד, אבל באותה נשימה מזכיר שהיא חייבת להמשיך לעבוד. בשבילה זו לא טרחה, היא מעדיפה להיות נחוצה, אלא שרק לוקחים אותה כמובן מאליו.
כמו את פגי, שאנשי הכנסיה לא מבינים ולא רוצים להבין את מה שהיא מציעה להם. היא חושבת שזו הסיבה שהיא עזבה את הכנסיה, את הקהילה, אבל הסיבה האמיתית היא זו שהאב גיל מציע: היא לא חושבת שהיא ראויה. זו כבר פעם שלישית העונה שרומזים לה שהיא צריכה להבין ולקחת את מה שמגיע לה: פעם אחת בובי אומרת לה להישאר אישה תוך שהיא לומדת את עולם הגברים בו היא יכולה להיות שווה בין שווים, פעם אחת ג'ואן אומרת לה שהיא צריכה להפסיק להתנהג כמו ילדה ולפחד מהמיניות שלה, ועכשיו הכומר, מתייחס כמובן גם הוא למיניות שלה (ולכן פגי כל כך מובכת, עד כדי דמעות).
רק כשהיא תבין שמגיע לה, ושהחטא שלה היה כל כך זעום שהוא לא שווה את ההסתתרות הזו, את הדיכאון הזה (והפרק העכבריות הרגילה שלה נראית כבר כמו דיכאון של ממש). הפעם היחידה שהיא נראתה בחיים היה כשזעמה על אנשי הכנסיה שלא הבינו את הרעיון שלה, ועל גיל שלא הגן עליה. זה הכיוון בו היא צריכה לבחור: לדעת את המגיע לה ולדרוש אותו.
וכמו בטי, שמתחילת הסדרה חשה אבודה ומנוצלת בתפקידה כעקרת בית. מסכה בשביל דון, חזות יפה ותו לא. אני חושבת שהידרדרותה הכבירה מתחילה פה עכשיו. היא שומעת מכל עבר כמה היא נהדרת, אבל תמיד כמחמאה לדון, לא משהו שהיא עמלה עליו כל הזמן. זו לא הבגידה שפוגעת בה, כולם בוגדים, אני בטוחה שהיא יודעת, והיא גם העלימה עין מספיק זמן, אבל לפחות נשים אחרות אהובות, והיא מעולם לא הייתה. הוא אוהב אותה כמו שאוהבים צעצוע יפה, או כמו שהוא אוהב את הסיסמאות החלולות שלו. "מה נשים רוצות? קרבה", אז הוא נותן לה את הקרבה הזו, כתוצאה של משוואה מסובכת, לא כמשהו שנובע מתוכו. דון המנוול. דיק המנוול. בטי המסכנה (והנוראית. אני מדמיינת את סאלי המבוגרת נזכרת בתמונת אמה היפהפיה והמנוכרת* בשמלת המסיבות, במיטה, עם קרן האור בתוך עיניה).*כבר השתמשתי בזה פעם. גם זכרתי אז את כל הסיבות, אבל אני בכל זאת רוצה לומר את זה שוב. ספוילרים בשרשור, אין ספוילרים בהודעה המקושרת.
מעניין, גם אני לא יכולתי שלא לדמיין את סאלי המבוגרת נזכרת באמה העצובה שרועה במיטתה עם השמלה מאתמול. אימג' חזק ביותר.