הנה הדיון שהיה לנו על "שובר שורות" עונה 3 פרק 10 בפורום באג'נדה.
אם יש למישהו תובנות – נא שתפו.
מאת רעות
בתאריך 24/5/2010
הוא באמת היה מוזר ומנותק כמעט לחלוטין מהקו של העונה, אבל הוא עשה לי נחת. בעיקר כי התגעגעתי מאוד לאינטראקציה המשעשעת והמרגשת של השניים. מעבר לכך שהפרק היה מצחיק בטירוף, החשש לגורלו של הזבוב האומלל ולגורלו של וולט שמתחיל לאבד את שפיותו ריתק אותי למחשב. וגם לא היתה משפחה מעצבנת בכלל, וזה היה כיף. נאום "זמן טוב להיפרד מהחיים" של וולט היה מרגש וגרם לי להיזכר למה אהבתי אותו כל כך בעבר. אין לי תבונות לחלוק בקשר לסמליות של הפרק, אבל לדעתי הזיהום הוא לא ג'סי אלא כל מה שקרה לחיים של וולט מאז שגילה שהוא חולה. ג'סי הוא זה שהזדהם בעקבות הבחירות של וולט.
אני לא בטוחה שהבנתי מה היה הסיפור עם האור האדום מעל המיטה של וולט. האם זו היתה מצלמה, והזבוב על העדשה יוצר משחק מילים למשעשע ל-'באג'? אם כן, זה בטח אומר שהבוס מאזין גם למכונית של וולט ואז ג'ס בצרות.
מאת lambert fan
בתאריך 25/5/2010
האמת שחשבתי שזה היה גלאי עשן מעל המיטה שלו. אמנם האור האדום זה כמו של מצלמה, אבל למה שתהיה שם מצלמה במקום שהאור שלה כזה גלוי? מוזר.
מאת רעות
בתאריך 25/5/2010
גלאי עשן זה הגיוני. הרבה יותר ממצלמה, כי מדוע שהבוס ירצה בכלל לצפות בוולט ישן? אבל גלאי עשן לא אמור להבהב באורות אדומים. אולי זה היה חיישן כזה של אזעקה שנדלק בגלל שהזבוב נחת עליו? אני צריכה לצפות בסצינת הסיום שוב.
מאת Krunos
בתאריך 25/5/2010
למה שמישהו יתקין מצלמה נסתרת במיקום כל כך בולט ועוד עם מנורה אדומה?
אני מניח שעומדת סמליות מסויימת מאחורי העניין הזה. פרק מוזר ומייגע ביותר, אבל לא רע. קצת הזכיר לי את פמילי גאי מלפני שבועיים. מה שאני לא אוהב זה שג'סי התאושש מהסמים ומהמוות של ג'יין וחזר להיות אותו וונאבי מעצבן מתחילת הסדרה שמסיים כל משפט ב"יו". גם מאוד מפריע לי שהוא מתעקש לקרוא לוולט מיסטר ווייט, אחרי כל מה שהם עברו ועוברים ביחד. ג'יין, לעומתו, לא ממש התאוששה. "גראויטי" התחילה נחמד, אבל נראה שהיא לא מתקדמת לשום מקום ונהיית משעממת ומטופשת מפרק לפרק.
מאת אריאל87
בתאריך 30/5/2010
אני לא חושב שהזבוב מייצג את ג'סי, הזבוב הוא הצורך של וולט לפתור את הבעיות שלו, צורך שהוא לעולם לא יוכל להגשים. המצב של וולט כרגע הוא שהוא עושה משהו ואין לו מושג למה, לחיים שלו אין מטרה. המונולוג שלו על מתי היה הזמן המושלם בשבילו למות מבהיר את זה – עד אז היתה לו מטרה, היה היגיון במה שהוא עושה. הוא גסס ורצה לפרנס את המשפחה שלו, היה לו יעד והיה היגיון במה שהוא עושה. ברגע שהוא התחיל להבריא והמשפחה שלו נטשה אותו, כל מה שהוא עושה הוא חסר טעם. ההצעה של גאס היתה מפתה מדי מכדי לסרב לה, אבל הוא לא צריך את הכסף, הוא פועל רק מתוך אינרציה. תחושת חוסר התוחלת הזאת, חוסר המשמעות, היא לדעתי הזבוב. התחושה המזמזמת הזאת בראש של וולט שלמה שהוא עושה אין משמעות, ושהוא חייב לפתור את זה, שהוא חייב למצוא את הקומבינציה הספציפית של ההברות והמילים כדי להסביר לסקיילר את המצב, כדי שהיא תקבל אותו בחזרה ולחיים שלו שוב יהיו משמעות.
אבל כמו שהוא בחיים לא יצליח לפתור את החידה הזאת, כי אין לה פיתרון, הוא בחיים לא יצליח להרוג את הזבוב, כי תמיד יבוא עוד זבוב. הניסיונות המוגזמים שלו לתפוס את הזבוב הם חסרי משמעות בדיוק כמו כל דבר אחר שהוא עושה. כשוולט מספר לג'סי על הלילה שפגש את אבא של ג'יין הוא מדבר על כמה היקום כאוטי וחסר משמעות, נראה לי שזה די מחזק את הפרשנות שלי. מצחיק שהזכרת את הפרק האחרון של לוסט דווקא עכשיו, כי נראה שהפרק ההוא והפרק הזה חולקים מסר דומה – אנשים צריכים להרפות (אם כי מיותר לציין שהפרק הזה הרבה יותר מוצלח). הסיפור של ג'סי על דודה שלו די מבהיר את זה. גם הדיאלוג ביניהם על ג'יין חוזר לתמה הזאת, וולט אכול רגשות האשם מול ג'סי שהשלים עם הגורל, עדיין כואב לו על מה שקרה אבל הוא לא מרגיש אשם.
אולי זה שדווקא ג'סי הרג את הזבוב בא להראות שהקשר של וולט עם ג'סי זה הדבר המשמעותי היחיד בחיים שלו, הדבר היחיד שיכול להציל אותו מהשיממון שהוא נמצא בו? לגבי זה אני כבר לא בטוח, אבל זה נשמע הגיוני. מה שחסר לוולט זה משפחה, וג'סי הוא כמו בן בשבילו. אם ממשיכים בקו המחשבה הזה, אז השיחה בינו ובין ג'סי בסוף מראה שוולט לא הבין את הרמז – כשהוא אומר לג'סי שהוא לא יוכל להגן עליו אם משהו יקרה, הוא מסיר מעצמו את האחריות שאמורה להיות לאב על הבן שלו. אולי עכשיו כשכל סיפורי האנק והתאומים נשכחו, נגלה שהקליימקס של העונה ילך דווקא בכיוון הזה – התרמית של ג'סי תתגלה ווולט יצטרך לבחור בינו לבין גאס, שזו בעצם הדילמה שהיתה לו לאורך כל הסדרה, היחסים שלו עם האנשים הקרובים אליו מול הצורך שלו להוכיח את עצמו ולהצליח. אולי מה שוולט צריך לעשות זה להרפות מהמשפחה שלו ולקבל את ג'סי כמשפחה האלטרנטיבית שלו, לא יודע.
בקשר לאזעקת העשן – נראה לי די בבירור שזו אכן אזעקת עשן ולא שום דבר אחר, אבל אין לי מושג מה המשמעות של זה. בהתחלה זה היה נראה לי כמו משהו שקשור להשגחה עליונה, אבל זה לא התחבר לי לשום דבר אחר בפרק. אולי זה פן נוסף של מטאפורת הזבוב – עוד משהו מציק ומעצבן, אבל כזה שרק מחכה להתפוצץ, כזה ששם את וולט בחרדה מתמדת. הזבוב הבלתי מושג מייצג את חיי המשפחה הכושלים שלו ואזעקת העשן מבשרת הרעות מייצגת את עסקיו המפוקפקים עם ברוני סמים רצחניים? אולי.
זה מה שהצלחתי לסחוט מהפרק הזה! הוא היה די מוצלח לדעתי, מוזר שהם מביאים פרק שהוא די פילר בשלב כל כך מאוחר בעונה. הוא אמנם שפך אור על ה-state of mind הנוכחי של וולט, אבל הרבה התקדמות עלילתית לא היתה שם. די פחדתי שבהשפעת הכדורים וולט יספר לג'סי שראה את ג'יין גוססת ולא עשה שום דבר כדי להציל אותה, אני שמח שזה לא קרה, אבל אני מהמר שזה יקרה עד סוף העונה, לצערי.
טוב, זהו!
תודה!אחלה פרשנות, קיבלתי.(אני לא חושבת עכשיו שיש משמעות מיוחדת לגלאי העשן בפני עצמו. הזבוב בסוף פשוט בא להבהיר שהבעיות של וולט לא נפתרו בכל שהרג את הזבוב במעבדה. הכל נשאר כשהיה. זה היה כמו לכתוב בסוף הפרק to be continued… או משהו כזה.)
אבל זה נראה לי לגמרי לא העניין. הזבוב הוא בעליל המצפון שלו, שטורד את מנוחתו, את שלוותו וביומיים כמו אלה – גם את שפיות דעתו. וולט אמר את זה בבירור כשתיאר את אירועי הלילה שבו הניח לג'יין למות, מה שבוודאי מהווה את עיקר הנקיפות, ואת הזמן והמקום המושלמים שבהם יכול היה למות ולהימנע מכל מה שבא אחר כך וזיהם את חייו ואת חיי משפחתו. אבל הוא לא יכול היה למות כי עדיין לא הרוויח את הכסף שהיה צריך – שכבה נוספת של מצפון מעיק.
כל הרעיון הזה היה מאוד יפה ללא ספק. אין כמו זבוב – חיה מסריחה ומייסרת – כדי להמחיש את החמקמקות וחוסר הנלאות של המצפון, אבל כמו תמיד בסדרה הזו, זה נננננננננננננננננננממממממממממממממממממממממררררררררררררררררררררררחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. רבאק, שני שליש מהפרק הוקדשו למאמציו של וולט ולאחר מכן של ג'סי להרוג את הזבוב. אוקיי, אלגוריה, בסדר, אבל פאקינג תגיעו לפואנטה. מריחות הזמן בסדרה הזו הן רעה חולה מבחינתי. ממש. הן מייגעות ומרחיקות אותי מהסדרה כבר מהפרק הראשון שלה, וזו הסיבה שרק אתמול סוף סוף הבאתי את עצמי לצפות בפרק, שבוע וחצי אחרי ששודר, ובסופו של דבר קיבלתי כמעט חצי שעה של סבל.
ולא סתם סבל, אלא סבל צפוי. עצם המרדף הסמלי, הנעל שנתקעה בתקרה, הנפילה מהמרפסת העילית, הנעילה של ג'סי בחוץ. כן, היו כמה קטעים משעשעים בינות לרגעי הסקרובול הטפשיים האלה, והאפקטים היו מאוד נחמדים (כשוולט נפל מלמעלה על המיכל ואז על הרצפה, ריחמתי על הכפיל המסכן כי זה נראה ממש כואב. אבל אז המצלמה התקרבה במהירות והתמקדה בבראיין קרנסטון עצמו – WTF?) ואני מסכים שהגיע הזמן לאינטראקציה משמעותית בין וולט לג'סי כמו בעונות הראשונות, משהו שחסר מאוד בעונה הזו, אבל לא לפרק הזה פיללתי.
הדקות האחרונות של הפרק גאלו את קו העלילה, אבל עדיין לא הצדיקו את המצג המוגזם לחלוטין שהיה לפניהן. במהלכן חששתי שוולט אכן יספר לג'סי שהניח לג'יין למות, אבל שכלית ידעתי שזה לא יקרה כי יותר חשוב מה שוולט מרגיש מאשר מה שקורה בחוץ. ואכן, הוא לא סיפר ובהתאם הזבוב לא מגביל את עצמו אל מקום העבודה (שבו ג'סי נמצא), אלא רודף אותו גם בביתו, בחדרו, על יצועו.
וכמו תמיד בסדרה הזו, ואני חושב שיש לזה חלק ענקי בסיבה שאני ממשיך לצפות בה – בראיין קרנסטון פשוט מדהים מדהים מדהים. באמת מזל.