Posts Tagged ‘נוסטלגיה’

עשור ל"אבודים"

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/10/2014 בקטגוריה ‏כתבות

Lost-season-1-lost

פורסם לראשונה בוואלה!

כאשר לויד בראון, יו"ר קבוצת טלוויזיית ABC בשנת 2004, קיבל את המתווה לפרק הפיילוט של "אבודים" מג'יי ג'יי אברמס ודיימון לינדלוף, הוא נרעש. "זו, חברים", אמר לעוזריו בהתרגשות, "היא 'ER' החדשה". בראון צדק. כשם שבדיוק עשור קודם לכן הפכה "ER" את רשת NBC למעצמה (בעזרת סדרות אחרות), כך עשתה "אבודים" ל-ABC (יחד עם "עקרות בית נואשות" ומספר חודשים אחרי כן גם "האנטומיה של גריי"). כמוה היא היתה סדרת אנסמבל גועשת ומרשימה, והיא שינתה את גורלה של רשת ABC מן הקצה אל הקצה אחרי דשדוש ושבע שנים ללא רווח, ככל הנראה קארמה מחורבנת עקב קטילתה בטרם עת של "אלה הם חיי". טבעי אם כן ש"אבודים" תשתלב אף היא בפרויקט "סדרות מבין ארבע" שלנו, הסוקר את השנים 1994 ו-2004 פורצות הדרך בטלוויזיה האמריקאית.

"זו היתה פיסת הטלוויזיה הטובה ביותר שקראתי אי פעם", אמר בראון בשעתו לאל איי טיימס. "עף לי המוח, ידעתי שהיא תעשה רעש שיהיה כל כך גדול, כל כך שונה, אי אפשר להתחמק מזה". על סמך המתווה לבדו אישר בראון את הפקת הפיילוט של "אבודים", ואישר להם תקציב דימיוני שבשעתו היה היקר ביותר בתולדות הטלוויזיה, וגם עשור אחרי כן עודנו בין היקרים – כ-12 מיליון דולר.

זה היה שווה את זה. בלי שהות נזרקנו אל תוך התוהו והבוהו שאחרי התרסקות מטוס אושיאניק 815 מסידני ללוס אנג'לס על חופו של אי נידח (שבפועל צולם בהוואי). רעש המדחף בקושי מאפשר לשמוע את זעקות האימים, מי שיכול עוזר למי שצריך, הסכנה עדיין לא חלפה כי חלקים מהמטוס מחליטים לשנות תנוחות, ועד מהרה מתברר שמשהו משונה קיים באי הזה. בד בבד עסקה "אבודים" בתהיות תיאולוגיות, פילוסופיות, פסיכולוגיות ופיזיקליות מרוככות, והעלתה המוני שאלות שריתקו את הצופים: מה זה האי הזה? מהי מפלצת העשן? למה יש על האי הטרופי הזה דוב קוטב? מי הם האחרים? האם כל הניצולים בעצם מתים? איך ג'ון לוק הנכה מצליח ללכת? מה פשר המספרים של הארלי? ובמי על קייט (אוונג'לין לילי) לבחור – ג'ק הרופא החתיך (מתיו פוקס) או סויר הסורר החתיך (ג'וש הולוויי)?

ממוצע הרייטינג של העונה הראשונה היה מדהים: 18.65 מיליון איש צפו בפיילוט הכפול וביתר העונה והפכו את הסדרה ללהיט, לתופעת תרבות, לזוכת פרס האמי לדרמה הטובה ביותר, ולבסוף גם למוקד לא אכזב של מחלוקת. אלא שעבור בראון זה לא היה שווה את זה. עוד לפני ששודר הפיילוט הוא פוטר על ידי מנהליו בדיסני, הבעלים של ABC, על רעיון העוועים של "פרויקט מטורף שבחיים לא יעבוד", כלשונו של מייקל אייזנר, הבוס של דיסני דאז.

השפעתה של "אבודים" חרגה בהרבה מגבולות ABC. מאז ראשית המילניום ועד שלהי 2004, הסדרות המדוברות ביותר היו תוכניות ריאליטי, ובהתאם הן גדשו את המסך. "אמריקן איידול", "הישרדות", "המירוץ למיליון", "האח הגדול", "ג'ו מיליונר", "הרווק", "הטופ מודל הבאה", "אפקט הפחד", "החיים הפשוטים", "משפחת אוסבורן" ועוד ועוד – הבאזז העיקרי של הטלוויזיה היה בחזקתן עד שהגיעה עונת 2004. "אבודים" ורעותיה הנ"ל הן האחראיות העיקריות לכך שאחרי ארבע שנים של מלכות ריאליטי, השתרר איזון בטלוויזיה האמריקאית והדרמה שבה סוף סוף אל השורה הראשונה.

האימפקט התרבותי שלה לא נגמר שם. כיום בעידן הרשתות החברתיות זה נראה לנו כל כך מובן מאליו – צפייה בטלוויזיה בזמן אמת מקשרת אותנו אל חוויה קולקטיבית רחבה בהרבה. בשנים האחרונות חווינו את זה ביתר שאת עם הרשתות החברתיות וסדרות כמו "משחקי הכס" או "שובר שורות", אבל "אבודים" היתה שם קודם. כסדרת מיסתורין המאתגרת את צופיה ומעודדת אותם לאסוף רמזים, הצופים קפצו על ההצעה ועשו בדיוק את זה, והסימביוזה בין הטלוויזיה לבין האינטרנט התגלמה במקרה של "אבודים" באופן האופטימלי ביותר.

בחוד החנית עמדה לוסטפדיה, אנציקלופדיה שלמה מבוססת וויקי – כלומר ניזונה מתרומות הגולשים/צופים – המוקדשת לסדרה, שעד סוף הסדרה הספיקה לאצור בה כ-6,000 ערכים על דמויות, פרקים, סמלים, אירועים, מקומות וכו'. מדובר ככל הנראה במאגר המידע המקיף ביותר לסדרה כלשהי אי פעם, ובפרויקט שהתפרש אף לשפות נוספות, בהן עברית. מפיקי הסדרה ליבו את העניין בה. דיימון לינדלוף וקרלטון קיוז הקליטו פודקאסט אחרי כל פרק ושוחחו עליו ועל משמעויותיו, ענו על שאלות בוערות וכיו"ב.

החדשנות של "אבודים" התקיימה גם במתחמי היצירה הטלוויזיונית עצמה. כדי לא להגביל את עצמה לסיפורים על האי הקטן הזה, סיפקה "אבודים" מהרגע הראשון פלאשבקים ששפכו אור על הדמויות ועל המקומות שמהם הגיעו, באופן שהעניק להן נפח והדהד למה שקורה על האי. המשחקים הללו במושגי הזמן – קפיצות אחורה וקדימה – הפכו למעין סטנדרט מאז "אבודים", בעיקר בסדרות ז'אנר, לא מעט מהן חיקויים כושלים שניסו לחקות את הצלחתה, כמו "רבולושן", "The Event" וסדרה שממש נקראה "פלאשפורוורד", אבל גם "איך פגשתי את אמא", "החץ", "היפה והחיה" ורבות אחרות.

אלמנט חדשני נוסף של הסדרה ושל רשת ABC הגיע כאשר בשלהי העונה השלישית ב-2007, לאור הטענות על מריחות שנבעו מחוסר ידיעת היוצרים מתי אמור להגיע סיום הסדרה, נקבע לה מועד סיום. הוחלט שיהיו שלוש עונות נוספות ומהו מספר הפרקים בכל אחת מהן – עניין חסר תקדים ברשתות הברודקאסט האמריקאיות, שמעדיפות לשדר את התכנים שלהן כל זמן שהם שומרים על פופולריות. ההיסטריה כלפי "אבודים" כמובן חרגה מגבולות ארה"ב וחלשה בין היתר גם על ישראל, עד כדי כך שהפרק האחרון שודר גם כאן בזמן אמת.

אלא שלצערם של יוצריה, התגובות כלפי הפינאלה רחוקות מלהיות אוהדות. סופה של "אבודים" הפך להיות המורשת הזכורה ביותר שלה בדיעבד, ולאחת הפינאלות הכי שנויות במחלוקת בתולדות המדיום. העונה האחרונה והפרק האחרון סיפקו מפח נפש גדול לצופים המתוחכמים שלא זאת בלבד שצפו בה באדיקות במשך שש שנים, אלא כילו שעות בקריאה, כתיבה, דיונים וניתוחים על אודותיה. הם הרגישו מרומים. עלו טענות על כך כי שאלות רבות שהועלו במהלך הסדרה נותרו לא פתורות, וכי תשובות שבכל זאת ניתנו היו פשטניות ורדודות, אם כי מוכרחים להודות שמוזר לצפות לתשובה שאינה "קסם" על השאלה כיצד האי גורם לאדם נכה ללכת שוב.

איכשהו את עיקר האש ספג דיימון לינדלוף, בשעה ששותפו קרלטון קיוז יצא יחסית נקי. כאשר שודרה הפינאלה של "שובר שורות" בדיוק לפני שנה, ההמונים בטוויטר צבאו על לינדלוף בציוצים שהרעיון הבסיסי שלהם הוא "תלמד מ'שובר שורות' איך לסיים סדרה". זה היה שיא נוסף של האשמות שבות ונשנות כלפיו מאז שהסתיימה "אבודים" ב-2010, שבסופו של דבר הביאה אותו להתנתק מטוויטר.

"אנחנו פשוט מקווים שתהיה לאנשים חוויה רגשית", אמר לינדלוף ארבע שנים לפני כן, סמוך לשידור הפרק האחרון, "וכאשר הם יסתכלו לאחור על שש שנים שהם העבירו עם הסדרה, הם ירגישו שזה היה שווה את זה מבחינה רגשית. מהות הסיפור לא היתה משמעות המספרים המיסתוריים. בפועל המהות היא, 'איך הרגשתי כאשר צפיתי באבודים? האם היא הסעירה אותי? האם היא הפחידה אותי? האם היא גרמה לי לבכות? האם היא גרמה לי לצחוק?'". אכן, התמקדות רק בסופה של "אבודים" מבטלת לחלוטין את היותה סדרה שהצליחה למגנט מיליונים רבים אל המסך, שהצליחה לרתק ולפוצץ שוב ושוב את המוח של צופיה, להציג דמויות מורכבות ואת אחד מסיפורי האהבה היפים של העשור הקודם – פני ודזמונד. המפגש ביניהם היה ונותר רגע טלוויזיוני גדול ונפלא.

חורחה גרסיה – שגילם את הארלי, אחת הדמויות החביבות ביותר על צופי הסדרה – ניסח את התקווה הפשוטה שלו בנוגע למורשת ש"אבודים" מותירה אחריה: "אני פשוט רוצה שאנשים יישענו לאחור מדי פעם ויחשבו לעצמם, 'כן, זו היתה סדרה מעולה'".

זו הכתבה האחרונה שלי במסגרת פרויקט "סדרות מבית ארבע", אבל יש גם כתבות על "ורוניקה מארס" ו"עקרות בית נואשות" במלאת עשור לכינונן, ובהמשך גם יגיע זמנה של "האוס".

השיבה לגבעתיים: "טווין פיקס" חוזרת

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 07/10/2014 בקטגוריה ‏חדשות, כתבות

twin-peaks

רשת הכבלים שואוטיים שחררה היום (שני) פרומו חדש שבו היא מודיעה כי השמועות שנפוצו בימים האחרונים נכונות: הסדרה פורצת הדרך חוזרת בפרקים חדשים שישודרו אצלה במהלך שנת 2016. לינץ' ופרוסט, יוצרי הסדרה המקורית, יכתבו את כל תשעת הפרקים החדשים ולינץ' יביים אותם. האישור הרשמי הזה מגיע ימים ספורים אחרי שהשניים רמזו עליו בטוויטר. כל אחד מהם צייץ, "חברי טוויטר יקרים: המסטיק הזה שאתם אוהבים עומד לחזור לאופנה!", וחתם עם ההאשטג, damngoodcoffee. החלק הראשון עם המסטיק הוא משפט שאמר לסוכן קופר (קייל מקלחלן) הגמד המרקד בדיבורו ההפוך המוזר, וההאשטג הוא ביטוי שגור בפיו המתמוגג של קופר.

כתבתי על זה ידיעה בוואלה, כאן הדיון שלנו בפייסבוק, אבל אני אוסיף ואומר שעד כמה שזה נחמד עבור המעריצים, אני לא ממש נמנה עליהם. צפיתי בעבר בסדרה, או בעונה הראשונה שלה ליתר דיוק. אני לא זוכר באיזו מסגרת ומתי בדיוק, אבל בוודאי לא בשידור המקורי – מתישהו בערוץ 2, אני מניח. היא מסוג הסדרות שאולי סללו את הדרך ושינו הכל, אבל פשוט לא עבדה עבורי במרחק הלא-יותר-מדי-זמן. הזויה מדי, מתאמצת מדי, מיושנת מדי, השטיקים שלה לא היו חינניים בעיניי ולא היה איכפת לי מאף דמות. כאשר התברר לי בשעתו שהעונה השנייה נעשית אפילו יותר מקושקשת, לא טרחתי להמשיך.

יחד עם קשה לי להתעלם מהאירוע הזה, ועד 2016 יש זמן רב כדי לנסות אותה שוב, מה שאני חוכך בדעתי לעשות. צריך לבדוק אם CBS דרמה מתכננים שידור נוסף שלה (עדכון: על פי תגובת היח"צ בפייסבוק, צפוי שידור נוסף לשתי העונות הראשונות, אבל טרם נקבע מועד).

עשרים שנה ל"חברים"

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 24/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

פורסם לראשונה בוואלה

"עם 'חברים', כשהיינו בתהליך הליהוק התחלנו יותר ויותר להתרגש. לא בגלל שאלה היו שמות של כוכבים סופר-מוכרים, פשוט חשבנו, וואו, זה קאסט כיפי ומושך".
(וורן ליטלפילד, נשיא רשת NBC בשנות התשעים)

קצת קשה להתרפק בערגה על סדרה שנדמה כאילו מעולם לא עזבה, בעיקר כי אכן מעולם לא עזבה והיא ממשיכה לחיות בשידורים חוזרים בלתי נגמרים, אבל יש גם בכך כדי ללמד על גדולתה של "חברים". קומדיה שעקבה אחרי ששה חברים רווקים בני עשרים ומשהו בניו-יורק בניינטיז, וממשיכה להיות נאהבת ונצפית גם עשרים שנה אחרי שהפציעה.

בכל פעם שנדרשת דוגמה לכך כי מבחני דעת קהל לא באמת יכולים לנבא את איכותה או עתידה של תוכנית טלוויזיה מסוימת, נשלפת "חברים" כתשובה הניצחת. הסדרה שהפכה להצלחה אדירה שגם עשרים שנה אחרי כן משודרת בכל רגע נתון איפשהו בעולם (לא באמת בדקנו את זה אבל זה נשמע נכון), התחילה בהקרנת מבחן שבה הפיילוט שלה קיבל ציון 41 מתוך 100 והשורה התחתונה היתה: "לא ממש מבדר, מחוכם או מקורי". זה לא היה קטסטרופה אלא "חלש-גבוה", מסביר וורן ליטלפילד. "'סיינפלד' היתה פשוט אסון, חלש, חלש בכל הקטגוריות. אבל 'חברים' היתה חלש-גבוה, כי היה בעבוע של קהל בוגרים צעירים בגילאי 18-34 שקלט את הנימה שלה… הם מצאו אותה מצחיקה למדי, עם קאסט צעיר ואטרקטיבי".

Friends Rachel Hairהקהל הזה הספיק ל-NBC כאשר החליטה בכל זאת להמשיך עם "חברים", ואף לשבץ אותה בליין-אפ יום חמישי היוקרתי שלה. המבקר של אל איי טיימס קלע היטב בביקורת שלו על הפיילוט לפני ששודר הפרק הראשון: "הקאסט מושך, הדיאלוג הוא 1994 במדויק, משבצת השידור שלה היא בין הסדרות המבוססות 'משתגעים מאהבה' ו'סיינפלד' – 'חברים' נמצאת הכי קרוב למצב מושלם שסדרה חדשה יכולה להתקרב אליו". והיא אכן ניצלה את המצב המושלם. "חברים" התפוצצה על המסך מהרגע הראשון והפכה ללהיט ענק שהשפעתו ניכרת וקיימת גם היום. קורטני קוקס, ג'ניפר אניסטון, ליסה קודרו, מתיו פרי, דיוויד שווימר ומאט לה-בלאנק הפכו לכוכבים בין לילה. כוכבי קולנוע עמדו בתור כדי להתארח בסדרה, התספורת של רייצ'ל הפכה לצו אופנה – מה שלא קרה מאז פארה פוסט ו"המלאכיות של צ'ארלי" בשלהי הסבנטיז – וכמובן, קמו ל"חברים" עשרות חיקויים כושלים שניסו לשחזר את הקונספט שלה, ובעיקר את הצלחתה.

מפתיע אם זה היה קורה אחרת. שנות התשעים של קלינטון היו בסימן של אופטימיות כלכלית ואופטימיות בכלל, בית הקפה הסמוך לביתם של מוניקה, רייצ'ל, צ'נדלר וג'ואי סימל את שובם של האמריקאיים אל הקפה – "היין של הניינטיז", כפי שכינה אותו האטלנטיק בכתבה שלו בתחילת 1994. אם בתי הקולנוע וחנויות התקליטים העבירו מזמן את מרכז הכובד אל הצעירים, באה "חברים" ותרמה משמעותית לתהליך דומה בטלוויזיה. בתחילת דרכה של "חברים" חששה NBC מסדרה המורכבת כולה מקאסט צעיר, וחרף ההצלחה המיידית ביקשה מהיוצרים להכניס דמויות בגילאים מתקדמים יותר כדי לא להרחיק את הצופים המבוגרים. הדרישה הזו היתה שריד אחרון לתקופה שבה עוד היתה משמעות מסחרית לכמות הצופים הכללית, הבדל כה עצום בין ראשית ימיה של הסדרה לבין אחריתה, כאשר הדגש הוא אך ורק על הקהל הצעיר והחמקמק שפנה יותר ויותר אל מסכי המחשב.

אבל ב"חברים" כולם צפו, מבוגרים כצעירים. אמנם "סיינפלד" היתה שם קודם כ'סדרה על כלום', ו"חופשי על הבר" היתה שם עוד עשור קודם לכן כמקום המאגד בו חברים שפשוט מבלים יחד ובמרכזם זוג עם יחסי will they/won't they סבוכים – אבל משהו בכימיה של "חברים", בכל האלמנטים, פשוט עבד. כמו קודמותיה גם "חברים" הפכה להצלחת ענק, וכמו "סיינפלד" היא היתה הדבר הנכון בזמן הנכון – סדרה על ועבור דור האיקס. דור הפוטנציאל המבוזבז, הדור המשכיל והציני והתועה שחיפש את עצמו, לפעמים באמצעות חוסר מעש.

1994 היתה השנה שבה התאבד קורט קוביין, אביר הילדים האבודים. השנה שבה הגיע "מציאות נושכת"', סרט הבכורה של בן סטילר, ושנה לפני "בועטים וצורחים", סרט הבכורה של נואה באומבך – שניהם עסקו בבוגרי קולג' שמנסים להבין איך להתחיל את חייהם כבוגרים. אלה היו חוליות מתקדמות יותר למה שהתחיל כבר בתחילת העשור ההוא עם "בטלנים בטקסס" ("Slacker") של ריצ'רד לינקלייטר וכמובן עם הספר "דור X: מעשיות לתרבות מואצת". רב המכר של דאגלס קופלנד שהחדיר את המושג ללב התרבות הפופולרית, תיאר את מסעם של שלושה בני עשרים ומשהו משכילים ומשועממים שקצו בבהייה בשידורים חוזרים בטלוויזיה, ויצאו למסע אחר משמעות.

בהקשר הזה קשה לא להעלות על הדעת את צ'נדלר בפרק השני של "חברים", יושב על הספה עם פיבי מול הטלוויזיה ואומר בסרקזם, "אני חושב שזה הפרק של 'שלושה בדירה אחת' שבו יש איזשהו חוסר הבנה". אבל יוצרי "חברים" שנאו את השיוך להגדרה הזו. "אנחנו מהססים להתייחס לעצמנו כתוכנית של דור האיקס", אמרה במרץ 1995 מרתה קאופמן, אחת משני יוצרי הסדרה. "אני חושבת שהמיתוג הזה מצער ולא הוגן. הוא מרמז על קבוצת אנשים מסוימת בקרב דור מסוים, וזה לא הדור כולו. לפני שעשינו את התוכנית הזו ראיינו את כל מי שאנחנו מכירים בקבוצת הגיל הזו ולכולם היתה מוטיבציה גדולה. רבים מהם אנשים שעבדו מאז התיכון, פרנסו את עצמם, שילמו לעצמם על הקולג'". ובכל זאת, כמילותיו של שיר הפתיחה, "זה כאילו אתה תמיד תקוע בהילוך שני". אלה בדיוק התחושות שבני שכבת הגיל הזו שייכו לעצמם.

ברור שהתיחום הזה צר עבור "חברים". היא לא הפכה לסנסציה רק בקרב צעירים המזוהים עם הדור הזה, אלא אצל כלל האוכלוסיה. מעבר לכך, העובדה שהיא עדיין פופולרית ומשודרת ברצף זה שנים בכל רחבי העולם, גם כאן בישראל כמובן – בשלב מסוים בשנים האחרונות היא שודרה במקביל גם בערוץ 2, גם ב-yes Comedy וגם ב-HOT Comedy Central – מעידה שהאפיל שלה גדול בהרבה מדור האיקס.

על פי קאופמן "חברים" עסקה באנשים שחייהם עוד לפניהם, שהבחירות שלהם עדיין לא נעשו. "הם רוצים אהבה ומחויבות, (ומנגד) הם מפחדים מאהבה ומחויבות", היא אמרה, "חלקם עשה בחירות קריירה, חלקם לא. הדבר הכי חשוב הוא שהמצבים הרגשיים שלהם הם, אנחנו מקווים, אוניברסליים, לא רק משהו שקורה למישהו או מישהי בשנות העשרים שלהם".

אולי הסיבה לאהבה הגדולה כלפי "חברים" נובעת דווקא מכך שהֵגיחה מאותו דור שקאופמן לא אוהבת את ההגדרה שלו. חיפוש המשמעות קיבל מענה מסוים ב"חברים". כלומר, "סיינפלד" תיארה חוסר תוחלת דומה באופן מצחיק יותר, אבל "חברים" היתה מנוגדת לחלוטין לגישה של סיינפלד: "בלי חיבוקים, בלי מוסר השכל". ב"חברים" היו המון חיבוקים, וזה היה חלק גדול מהקסם שלה. השיבוץ שלה ביום חמישי בארה"ב בין הקומדיה הרומנטית "משתגעים מאהבה" לבין הסיטקום הציני "סיינפלד", היה כל כך הולם כי "חברים" נדמתה כמו שילוב שלהם (מתוקף הקרוס-אוברים ביניהן, כולן אף התרחשו באותו יקום טלוויזיוני).

ששת החברים האלה היוו אז ועודם מהווים תא משפחתי חלופי כמעט אוטופי. זו היתה פנטזיה על צעירים, כולם משום מה לבנים, שנהנים מהחירות שלהם, שיכולים להרשות לעצמם דירות מדהימות במנהטן בלי מאמץ מיוחד. לא זאת בלבד שהם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות אספרסו בבית הקפה הסמוך לביתם על בסיסי יומיומי, אלא הספה במרכזו תמיד ריקה ורק מצפה שיבואו ויניחו עליה את עכוזיהם. אפילו הפיגוע בבנייני התאומים הסמוכים אליהם ב-11 בספטמבר 2001, לא שינה בה דבר.

"העולם האידילי הזה עשוי להתקשר לתחושת הפשטות הדומה שהיוותה מושא ביקורת – או כמיהה – בסדרות משנות החמישים כמו 'Leave it to Beaver' ו-'Father Knows Best'", אומר פרופסור לורנס ליכטי ממחלקת הקולנוע והטלוויזיה של אוניברסיטת נורתווסטרן. "אם מסתכלים עליהן היום הן לא יותר נאיביות מאשר 'חברים', אבל כולנו אוהבים לצבוע בצבעים ורודים את התקופה המסוימת שלנו".

בסופו של דבר סיפקה "חברים" תיאור חיובי ונוצץ לדור האיקס, בניגוד לבני העשרים ומשהו המיואשים ביצירות האחרות, השישיה הזו היתה חמודה, סרקסטית בלי המרירות, והיה כיף לבלות בחברתה, זה בעצם מה שהפך אותה לבעלת אפיל כה רחב. מבוגרים יותר צפו בבני העשרים ומשהו ונזכרו בשנים האלה אצלם, בני עשרה צפו אף הם וקיוו שכך יהיה אצלם. למעשה, אולי חלקם זכו לכך בבוא היום – בראיון עם דאגלס קופלנד ב-Salon לפני מספר חודשים הוא אמר, "כל מה שאמרו על X אומרים עכשיו על דור המילניום. כאילו, הכל". אולי זו הסיבה שלא זאת בלבד שבזמן אמת "חברים" היתה אוניברסלית כפי שקיוותה קאופמן, אלא עובדת גם היום. הגיוני, הרי מההתחלה הם הבטיחו שיהיו שם בשבילנו.

שלושים שנה ל"מי הבוס"

פורסם ע"י ‏יעל וזהו‏
בתאריך 20/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

Who's the Bossלפני הטקסט שכתבה יעל, הקדמה שלי (yaddo): הפרויקט הנוכחי שאני עושה בוואלה!, "סדרות מבית ארבע", מתמקד בשנים 1994 ו-2004 ככאלה שהיו קריטיות מבחינת הסדרות שהן תרמו לעולם, אבל גם 1984 כללה בה כמה סדרות מפתח. בראש ובראשונה: "משפחת קוסבי". הסדרה שהזניקה את NBC אל הפסגה, שם נשארה במשך עשרים שנה, עד ש"חברים" נגמרה.

מסיבות כאלה ואחרות לא יכולתי להתמקד גם ב-1984, אבל לכבוד הפרויקט שנותן כבוד לשנים הרביעיות, אני יכול לפחות לייבא שני פוסטים מעברה של הקהילה שעסקו בשתיים מהסדרות האלה. זהו השני, "מי הבוס", שכתבה יעל וזהו (אז יעל המקורית) ב-19 באוגוסט 2006, והנה הוא כלשונו.

תחילת שנות השמונים היתה שעתן של אופרות הסבון בפריים טיים: דמויות אובר דרמטיות עם עושר בלתי משוער, שמלות עטורות יותר פאייטים משצביקה פיק יכול לדמיין, קליף האנגרים כל כך חדים ואידיוטים יותר מכל צוק בהימלאיה ותסרוקות גרנדיוזיות כמו המזרקה של יעקב אגם. לצדן היו דרמות פעולה כאלו ואחרות ("מגנום" למשל), אבל קומדיות? – יוק.

במקרה, שלושה מחליטים לעשות משהו בנדון: בלייק האנטר ומרטין כהן מפתחים רעיון לסיטקום בשם "Limited Partners", על אודות מפגש בין אשת צווארון כחול לאיש הצווארון הלבן העוברים לגור ביחד. רשת ABC חושבת בו זמנית על אותו רעיון, רק הפוך: הגבר הוא בן המעמד הנמוך מבין השניים. ב-1980 כבר 45 אחוז מהאמהות באמריקה יצאו לעבוד מחוץ לבית, ועד ש"מי הבוס" תגיע לעונתה הרביעית יקפוץ הנתון ב-9 אחוזים. זו היתה העת להשיק קומדיה חדשנית על היפוך תפקידים. ABC פונים לחברת ההפקות אמבסי קומיוניקיישנס, המפנה אותם להאנטר וכהן. "אכפת לכם להחליף צווארונים?", שואלים אנשי ABC. האנטר וכהן קופצים על המציאה.

העבודה על הפיילוט בעיצומה: בתחילתה העלילה מתרחשת במנהטן, אולם הכותבים מתקשים למצוא סיבה מדוע הגבר עובר לגור בדירתה של האישה כאשר הוא ממילא מתגורר באותה עיר. על כן הם מעבירים את מיקום ההתרחשות לקונטיקט, מוסיפים אחד ילד, אחת אחות, שניים סוכר ו-וואלה! הרי לכם עלילת התוכנית החדשה "את\ה הבוס" (שם זמני): טוני מיסלי, שחקן בייסבול אלמן עם לב זהב, מחליט להוציא את בתו האהובה סמנתה מברוקלין האלימה, ומוצא מעון חדש ומשרה כסוכן בית אצל אנג'לה באוור, אשת קריירה לחוצה במשרד פרסום, גרושה ואם לילד, ג'ונתן.

ל-ABC היתה בחירה אחת ויחידה לתפקיד הראשי – טוני דנזה. דנזה, מתאגרף לשעבר, הגיע לעולם המשחק בזכות הסרט, האגדה, והנעימה – "רוקי". הצלחת סרטו של סילבסטר סטאלון גרמה לאנשי הוליווד לחפש את הדבר הבא בזירות האגרוף. ניסיונם להפוך את דנזה לכוכב בסדרת אגרוף נכשל בשלב הפיילוט, אך הוא מוצא את דרכו לסדרה "טקסי" בתפקיד – כן, ניחשתם – מתאגרף. טייפ-קאסט, אמרתם? גם דנזה חשב כך כשב-1983 הונחו מולו שלוש הצעות לתפקידים בפיילוטים: טייס הליקופטר נועז, בלש ניו יורקי קשוח או עקרת בית. הוא בחר בשלישי.

החיפוש אחר אנג'לה היה ארוך יותר. בין המועמדות היו שון יאנג ("בלייד ראנר") וג'יין סימור, אבל הפור נפל על ג'ודית לייט, זוכת אמי על תפקידה בסבונייה המפרכת "לחיות את החיים". גם לפניה עומדות שלוש הצעות, והיא בוחרת מתוכן את הסדרה שתישאר באלמוניותה "צוות החיים". אחרי מבחן בד משותף עם דנזה היא משנה את דעתה, ומתחילה להתפלל לכשלונו של הפיילוט השני. וזה עוד כלום לעומת החיפוש אחר סמנתה. אחרי שמאות ילדות עוברות בשערי ABC, צופה המלהקת בקסטה של זאטוטה אלמונית בת 10 ואומרת "זהו זה". אליסה מילאנו מצטרפת לחבורה. לצדה נבחר הילד בן השש דני פינטרו, שתפס את עיניהם של הבוחנים לאחר שבעת האודישן גער בג'ודית על טעותה בהקראת הטקסט.

בתסריט הראשוני חשו היוצרים כי אנג'לה תיתפס על ידי הציבור כאמא גרועה, בשל הסכמתה להכניס גבר זר לביתה ולחייו של בנה הצעיר. לכן הצטרפה לארסנל הדמויות אחותה של אנג'לה, מונה רובינסון, שבודקת את אמינותו של טוני ומעודדת את אחותה לשכור את שירותיו. כאנטיתזה לאנג'לה העצורה, מונה היתה טורפת גברים שובבה, אך המלהקים נתקלו בקשיים למצוא שחקנית מתאימה שתצליח לגרום לטקסטים לא להישמע גסים מדי. לבסוף, בהברקה של רגע, פנתה אחראית הליהוק לשחקנית קתרין הלמונד בת ה-49, שבדיוק סיימה לעבוד ב"בועות", ודמותה של מונה רובינסון הפכה בהתאם לאמה של אנג'לה.

בנובמבר 1983 צולם הפיילוט. הסצנה המשמעותית בו היתה המפגש הראשוני בין אנג'לה לטוני. הוא נוקש על דלתה, והיא פותחת בשיער רטוב אסוף במגבת וחלוק. לשנייה אחת הם מביטים בשתיקה זה בעיניי זו – רגע שכונה מאז בתסריטים "ה-מבט". בשנים הבאות ידרשו מנהלי הרשת שוב ושוב לשדרג את מערכת היחסים בין השניים מעבר להחלפת ה-מבט, אבל היוצרים ודנזה המשיכו להתנגד לכך בתוקף וטענו שמימוש המשיכה המינית תביא לקריסתה של הסדרה.

ההתחלה התבררה כקשה: הפיילוט היה מוכן לשידור, אך ABC לא הצליחה למצוא מקום לשבץ את התוכנית בלוח המשדרים. משנמצא מקום, משובצת הסדרה בלב הפריים טיים, ב-20:30, שעה שנודעה כ"שעת המשפחה". היוצרים ממהרים לעשות שינויים בתסריטי הפרקים הראשונים כדי להתאימם לאופי משפחתי, וב-20 בספטמבר 1984 "מי הבוס?" עולה לאוויר – ואף אחד לא צופה בה. "מגנום" ו"קשרי משפחה" מושכים אליהם את כל הרייטינג, ו-ABC מחליטה למשוך את הסדרה החוצה מלוח המשדרים. שבועיים אחר כך היא משובצת מחדש ומתחילה לאט לאט לטפס במדרוג. השידורים החוזרים בקיץ מביאים עמם קהל חדש, ובעונה השנייה זוכה הסדרה להצלחה מרשימה ועולה לעשירייה הראשונה במדרוג.

לא רק הצופים היו מרוצים: גם הסט היה עליז במיוחד. טוני דנזה מינה את עצמו לאחראי המורל, בישל ארוחות איטלקיות לצוות, אירגן מסיבות יום הולדת לכולם והפך לאביהם השני של שני הילדים. מזגו האיטלקי החם גרם לו להאיץ בקאסט עוד ועוד בימי הצילום, כדי לא לתת לקהל לחכות יותר מדי בעת החלפת הבגדים. הדבר גרם לג'ודית וקתרין להתחרות זו בזו מי תצליח להחליף בגדים ולרוץ לסט על עקבים יותר מהר, בעוד טוני והקהל סופרים לאחור בקול את הזמן שהוקצב.

היום נראית "מי הבוס?" כסדרה תמימה במיוחד. אך ב-1985, לפני עידן "סקס והעיר"\ "הסופרנוס"\ "אוז"\ "ניפטאק"\ חיים הכט, הסטנדרטים היו אחרים. כך פסל הצנזור של ABC את התסריט המקורי של הפרק "סמנתה מתבגרת", בשל היותו "שטוף זימה". העילה? נאמרה בו 11 פעמים המילה "חזייה", פעם אחת יותר מהמקסימום המותר ברשת באותם ימים. "מה כן נוכל להגיד?", שאלו האנטר וכהן. "לבוש תומך" היתה התשובה.

במהלך השנים נעשו מספר נסיונות למנף את הצלחת הסדרה להשקת סדרות בת. הניסיון הראשון היה ב-1986 לסדרה עלומה בשם "Charmed Life" בכיכובה של פראן דרשר. הפיילוט נכשל, וכך נשאר השם "Charmed" פנוי, למזלה של אליסה מילאנו, שתככב בה לאחר "מי הבוס" ותלבש בה לא מעט "לבוש תומך". הניסיון השני היה לפתח סדרת בת סביב דמותה של מונה, בה היא עוזבת את בית באוור לטובת ניהול מלון עם אחיה. אך הלמונד לא הצליחה להיות ה"בנסון" של "מי הבוס", בשל הפחד של ABC שעזיבתה של מונה תפגע בסדרה המקורית.

ניסיון מספר 3 היה ב-1989 ונחל הצלחה יותר מקודמיו. "Living Dolls" עסקה בחייהן של דוגמניות בנות עשרה במנהטן ושרדה עונה אחת. הפיילוט היה למעשה פרק מן המניין ב"מי הבוס?", בו הדמות הראשית צ'ארלי בריסקו (ליאה רימיני מ-"King of Queens") היתה חברה של סמנתה. אך מיד לאחר צילום הפרק התחרטה ABC באשר לליהוק חלק מהצוות, ביניהן ויויקה פוקס, שגילמה את הדוגמנית אמילי פרנקלין והופיעה בפרק. היא הוחלפה בכפילתו של יזהר כהן, האלי ברי, והפרק צולם מחדש עם תסריט לגמרי אחר.

משום מה, לאחר מספר שנים שבהם נמכרה הסדרה לשידורים חוזרים, הסתנן הפרק הראשוני אל בין פרקי העונה החמישית. לו היתה זו "תיקים באפלה" או "באפי" היו מתמלאים דפי הרשת באינספור תיאוריות קונספירציה מסובכות. היות וזו "מי הבוס?", הדבר ריגש בערך חמישה וחצי צופים שמדברים על כך עד היום בתפוז (כי יש פורום לכל דבר בתפוז).

whos-the-boss

הצלחתה של "מי הבוס?" רק הלכה וגברה. ריי צ'ארלס הגיע להתארח ב-1986, ולזלי נילסן כיכב בתפקיד חוזר כמיליונר המחזר אחרי מונה (ושיגע את הקאסט באינספור תעלולי כרית נפיחות על הדרך). אליסה הפכה מילדה מתוקה לנערה יפהפייה, וזכתה לפופולריות מטורפת במיוחד ביפן הרחוקה, בעקבות תפקיד בסרט זניח עם ארנולד שוורצנגר. היא מיהרה לנצל את המומנטום ופצחה בקריירה מוזיקלית בארץ השמש העולה, עם חמישה אלבומי סולו. טוני דנזה זכה לכבוד בדמות כוכב במדרכות הוליווד, המשמש מן הסתם כיום כמקום מגוריו של הומלס כלשהו, אבל היתה אישה אחת שלא שוכנעה מכל הרעש והצלצולים – אמא.

אמו של טוני דנזה היתה אמא איטלקיה טיפוסית, שזה בעצם די קרוב לאמא יהודיה טיפוסית, רק עם ספגטי מיט-בולז במקום רגל קרושה. "אתה כוכב אתה?", היא אמרה. "פרנק סינטרה – זה כוכב! ביום שבו תכיר לי את פרנק סינטרה, אז תהיה כוכב אמיתי". ב-1989 ישב דנזה במסעדה כשהבחין בטינה סינטרה, הבת של, באחד השולחנות. הוא החליט לגשת ולנסות את מזלו, ולמחרת הגיעה התשובה המפתיעה – מר עיניים כחולות יכבד בנוכחותו את הסדרה החביבה עליו. למעשה היה כבר פרק כתוב על סינטרה, רק ללא דמותו בפנים, וכך במהירות שונה התסריט כדי לכלול את כוכב העל. ביום הצילומים הצוות נרעד מהתרגשות מגודל המעמד, חוץ מהילדים, שלא הבינו מיהו בדיוק הסבא החביב. הבמאי לא העז לבקש יותר מטייק אחד מהאיש והאייקון, אבל סינטרה היה סימפטי ביותר ומיד הציע לחזור על הסצנה, ואף טרח ללחוץ ידיים לכולם, כולל לאמא של טוני (שהתאבנה כנציב מלח), ואף הפליג בסיפורים כיצד צילם באותו אולפן את הסרט "מאז ועד עולם".

ב-1990 עשתה הסדרה היסטוריה: בעוד במשך שנים ייצרה הטלוויזיה האמריקאית גרסאות משלה ללהיטים מהממלכה המאוחרת ("הכי גאים שיש", "המשרד", "הכל נשאר במשפחה" וכו'), דווקא "מי הבוס?" מכל הסדרות שבעולם נקנתה על ידי הבריטים כדי ליצור גרסה אנגלית למהדרין. "The Upper Hand" היתה חיקוי אחד לאחד כמעט של הסדרה המקורית, עם אותן בדיחות ואותו תסריט. השינויים היחידים היו במיקום ההתרחשות ובשמות הגיבורים – צ'ארלי בורווז במקום טוני מיסלי וקרולין וויטלי במקום אנג'לה באוור. מונה הפכה ללורה ווסט וגולמה בידי השחקנית שג'יי לנו היה משבץ את שמה לבדיחה במדור ה-Headlines שלו – Honor Blackman. האפרו-אמריקאי של כבוד התפרסמה בזכות תפקידה בסרט הג'יימס-בונדי "גולדפינגר" תחת שם מגוחך עוד יותר: פוסי גאלור. "היד העליונה" רצה במשך 7 עונות, ובאופן מפליא נתפסה בבריטניה כסדרת איכות. תמהני, האם המבטא הוא כל מה שעושה את ההבדל? מישהו צריך לנסות את זה עם "שמש". ב-1992 עלתה הגרסה הגרמנית לסדרה, תחת השם "Ein Job Furs Leben", אבל נכחדה תוך עונה בודדת.

בעונתה השביעית החלה "מי הבוס?" לאבד את צופיה. דור חדש של סיטקום משפחתיות הפציע במסכי אמריקה, עם פחות סכרין ויותר ארומת עמך. "נשואים פלוס" ו"רוזאן", למשל. התסריטאים חשו שהבעיה נעוצה בכך שהילדים באוור-מיסלי התבגרו והוסיפו ילדון בן 5, בילי, בן של שכנתו מברוקלין של טוני שנפטרה ועבר לגור בבית באוור. עצם העובדה שמהלך כזה נכשל בכל כך הרבה סדרות בעבר לא עלה במוחם, כמו גם לא במוחה של "נשואים פלוס" שתיכשל אף היא באותה נקודה שנתיים אחר כך. גם לאחר שהתסריטאים נפטרו מהילד סירבה הסדרה להתרומם, ואילו אליסה ביקשה לעזוב כדי להתחיל ללמוד בקולג'. היוצרים משכנעים אותה להישאר לעונה האחרונה בהחלט.

מערכת היחסים בין טוני לאנג'לה כבר פרצה את השלב האפלטוני, והיוצרים החליטו להיכנע ולספק לצופים ולרשת את הפינאלה בשמלה לבנה וטבעת. ההתנגדות הגיעה ממקור לא צפוי – החברה בעלת הזכויות סברה שסיום מוחלט שכזה יפגע בשידורים החוזרים ומטילה וטו. אבל היוצרים לא מיהרו להחזיר את הרבע-עוף והצ'קים, וחיתנו בעונה האחרונה את סמנתה לבחיר לבה. בפרק הסיום, שנמתח על פני שלושה המשכים, מקבל טוני משרה כמרצה באייווה. אנג'לה מתקשה להסתגל לחיים במדינה, ולבסוף חוזרת בגפה לקונטיקט. הסצנה החותמת היתה שחזור של סצנת המפגש מהפרק הראשון: נשמע צלצול בדלת והיא רצה לפתוח בשיער אסוף במגבת ובחלוק רחצה. טוני עומד בדלת והשניים מחליפים את ה-מבט. "שמעתי שאת מחפשת סוכן בית", הוא אומר והסדרה נחתמת בנשיקה ב-25 באפריל 1992.

ארבע שנים אחר כך מקבלים היוצרים הזדמנות לכתוב את הסוף המקורי שרצו לסדרה – "היד העליונה" מגיעה לסוף דרכה ומטיסה במיוחד את האנטר וכהן כדי לכתוב את פרק החתונה המיוחל לדמויות הראשיות. המזנון, למרבה הבאסה, היה בשרי (אין דבר נורא כמו קינוחים פרווה).

עוד היום לפני שלושים שנה: "משפחת קוסבי".

שלושים שנה ל"משפחת קוסבי"

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 20/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

the-cosby-show

הפרויקט הנוכחי שאני עושה בוואלה!, "סדרות מבית ארבע", מתמקד בשנים 1994 ו-2004 ככאלה שהיו קריטיות מבחינת הסדרות שהן תרמו לעולם, אבל גם 1984 כללה בה כמה סדרות מפתח. בראש ובראשונה: "משפחת קוסבי". הסדרה שהזניקה את NBC אל הפסגה, שם נשארה במשך עשרים שנה, עד ש"חברים" נגמרה.

מסיבות כאלה ואחרות לא יכולתי להתמקד גם ב-1984, אבל לכבוד הפרויקט שנותן כבוד לשנים הרביעיות, אני יכול לפחות לייבא שני פוסטים מעברה של הקהילה שעסקו בשתיים מהסדרות האלה. זה הראשון שבהם, שנכתב ב-11 באוגוסט 2006, ואני מביא אותו כלשונו. אפרופו, נראה שנכון לעכשיו (כלומר עד שיוסרו) כל הפרקים של "קוסבי" זמינים ביוטיוב.

ב-1984 היה מצבו של הסיטקום בכי רע, גרוע אף יותר מאשר בימינו אנו. את הלוח מילאו דרמות פעולה בנות שעה ובכירים ברשתות הארציות קבעו כי הסיטקום כפי שהכרנו אותו מת. במקביל מצבה של NBC היה גרוע והיא הייתה האחרונה בטבלאות מבין כל הרשתות. ביל קוסבי היה קומיקאי אהוד בעת ההיא, אבל מאז שירדה הסדרה "אני מרגל" שבכיכובו מהמרקע ב-1968, כל הניסיונות של קוסבי לשוב למרקע כשלו, וכולן היו תחת אותו שם בווריאציות שונות: "המופע של ביל קוסבי" ב-1969, "המופע החדש של ביל קוסבי" ב-1972 ו"קוֹס" ב-1976. אבל לא כישלונות שכאלה יעצרו את האיש שמאחורי המופעים. השאיפה שלו הייתה ליצור סדרה שתטפל בנושאים משפחתיים אמיתיים ויומיומיים מחד גיסא, ותאהב את דמויותיה השחורות מאידך גיסא. זה אמנם לא משהו שנעשה לפני כן פר סה, אבל השם שמר על גחלת חוסר המקוריות: "המופע של קוסבי".

הרעיון לסדרה היה פשוט, חייהם של השרברב קליף האקסטבל, רעייתו עקרת הבית, בגילומה של פלישיה רשאד, וארבעת ילדיהם. הכישלונות של קוסבי בסבנטיז השאירו לו מספיק זמן פנוי להוציא דוקטורט לחינוך מאוניברסיטת מסצ'וסטס, כך שהסדרה הזו הייתה יכולה לאפשר לו להציג כמה מהדברים שלמד, תוך חידוש סיטקומי שנבע מהיעדר בדיחות זולות ו-וואן ליינרים שנועדו לסחוט צחוקים מבלי שיהיה להם קשר לעלילה. הוא חיפש אמינות פסיכולוגית שתאפשר הזדהות עם הדמויות כמשפחה. הבעיה הייתה שקוסבי ושותפיו להפקה לא הצליחו לגרום לרשתות להביע עניין, ב-ABC לא היו מעוניינים ול-NBC הספיקו הכישלונות של קוסבי בסבנטיז, מה גם שקשה היה להם להאמין כי סדרה שבמרכזה משפחה שחורה תצליח באופן מהותי. אשתו במציאות של קוסבי הציעה שינוי קטן אבל מהותי, להסב את קליף האקסטבל מאיש צווארון כחול לצווארון לבן, ועם סטטוסקופ. כך הפך השרברב לרופא, ואשתו בסדרה לעורכת דין.

גם השינוי הזה לא עזר לו למצוא רשת משדרת, עד שבינואר 1984 ברנדון טרטיקוף, נשיא חטיבת הבידור ב-NBC, ראה במקרה קטע סטנד-אפ של קוסבי באחת מההופעות הרבות שלו בתוכנית הלילה של ג'וני קרסון, קודמו של ג'יי לנו, בו דיבר על גידול ילדים ועל העובדה שכל הרעיון חג סביב סילוקם מהבית. טרטיקוף אהב מאוד את המונולוג והציע לקוסבי את NBC כאכסניה לסדרה החדשה שלו. איכשהו הצליח קוסבי לסחוט מטרטיקוף שליטה אמנותית מלאה על תוכניתו וכן הסכמה שתצולם בניו יורק, שם קוסבי גר. לקח לו קצת זמן להוציא את התוכנית שלו לפועל, אבל כשזה כבר קרה זה נעשה כמו שצריך.

איכשהו כאן בארץ תורגם שם הסדרה ל"משפחת קוסבי", למרות ששם המשפחה בתוכנית היה האקסטבל – מין שילוב לא קשור בין השם המקורי לבין ז'אנר ה"משפחת". בפועל אפשר לומר שהתרגום לא היה רחוק מהמציאות, היות והמשפחה שיצר ביל קוסבי בסדרה הייתה אחד לאחד משפחתו האמיתית, חמש בנות ובן. המעניין הוא שמלכתחילה דמותה של רודי אמורה הייתה להיות בן, אבל השינוי נוצר כאשר לא הצליחו למצוא שחקן מתאים לתפקיד, החליטו לחפש גם בנות ומצאו כך רודי ממין נקבה שכמעט השלימה את ההתאמה למציאות. ליהוק הילדים לא ממש הושלם כשעלתה הסדרה, מכיוון שבפרק העשירי נוספה עוד דמות בת, סונדרה, שייצגה את המקום אליו מכוון קוסבי את ילדיו: לימודים אקדמיים. לדמות סונדרה היו שתי מועמדות סופיות. סברינה לה באף, שלבסוף זכתה בתפקיד, ואחת וויטני יוסטון, זמרת פופ עולה. רק אז הושלמה ההתאמה לחיים האמיתיים.

את מלקולם ג'מאל וורנר בחר ביל קוסבי אישית לתפקיד תיאו, והיחסים ביניהם היו ממש כאב ובן לאורך כל שנות הסדרה. מאוחר יותר אף הצהיר קוסבי שמלקולם היה הילד הטלוויזיוני המועדף עליו. לא נשמע כמו משהו שהורים צריכים להודות בו בקול. לתפקיד היין של תיאו ומקור הצרות העתידיות של ביל קוסבי, הבת דניס, לוהקה ליסה בונה. מוצאה המעורב, אב שחור ואם לבנה, הקשה עליה בילדותה. אביה חתך בשלב מוקדם, ובונה סיפרה כי בכל פעם שהיא ואמה היו הולכות ברחוב זכו למבטים עקומים. היא פיתחה לפיכך עור עבה ואופי מרדני, אלמנט שנפל היטב בהגדרת דמותה של בת עשרה פרועה כדניס ועמדה היטב בהגדרה הזו גם בחיים האמיתיים וגם הרבה אחרי שהייתה בת עשרה.

בספטמבר 1984 שודר פרק הבכורה ברשת NBC בארה"ב, וזכה לנתח אחוז צפייה פנומנלי שהפתיע את כל הנוגעים בדבר: 44 אחוז, מה שאומר שמבין כל הטלוויזיות שפעלו באותה שעה בארה"ב, 44 אחוז היו מכוונות למופע של קוסבי. אחרי רייטינג מטורף שכזה, הסטנדרטים היו בשמיים והדרישות של קוסבי בהתאם. זו כנראה הסיבה ששלושה מתוך ארבעת התסריטאים שעבדו בתחילת התוכנית, נטשו אחרי שהחוזה שלהם פג כעבור הפרק השישי. כבר מההתחלה נשמעו טענות על האופן שבו מוצגת משפחת שחורים בטלוויזיה, והעיקרית שבהן היא שמשפחת האקסטבל היא לא המשפחה השחורה הממוצעת. קוסבי הדף את הטענות בלי נימוקים מיותרים, באומרו בפאנל של עיתונאים שהוא יהיה השופט אם הסדרה טובה או לא. משכנע.

קוסבי גם היה דמות אב עבור השחקנים הצעירים ודרש שימשיכו ללמוד לצד עבודתם בסדרה, וכן דאג שהוריהם יהיו בסביבה כדי שלא לאבד את הקשר בכל הלחץ. כך בכל רגע פנוי היו הילדים מתרועעים עם המורים הפרטיים שלהם כשהוריהם של רובם נמצאים באולפן. היחידה שלא סרה לכלליו הייתה כמובן ליסה בונה, שעשתה פחות או יותר מה שבראש שלה, איחרה לצילומים, לפעמים בכלל נפקדה, וכאשר כבר הגיעה הפגינה חוסר חשק בולט ונראה היה שלא ממש שינה לה שהיא מככבת בסדרת להיט. באביב 1985, עוד לפני שהגיעה העונה השניה, פגשה את לני קרביץ והשניים החלו לצאת למורת רוחו של קוסבי, שלא אהב את הרעיון שתצא עם כוכב רוק. שנה אחרי כן חגגה את גיל 18 יחד עם כולנו כאשר הצטלמה לסרט "לבו של אנג'ל" וכיכבה בסצינת מין עם מיקי רורק ובכלל בעירום, אקט שמתעסק עם התדמית הנקייה של הסדרה.

לא ברור אם כן איך זה שלמרות המתח ולמרות חוסר שביעות הרצון של קוסבי מבונה, ועל אף העובדה שלעומתה הייתה שם בת שכולה זהב בדמות סברינה לה באף החלבית, זכתה ב-1987 דווקא ליסה בספין אוף משלה בהפקת ביל קוסבי, "עולם אחר", שתיאר את חייה של דניס בקולג' (לצד מריסה טומיי בתפקיד המשמעותי הראשון שלה). אפילו סדרה משלה לא גרמה לבונה לשנות את דרכיה והיא המשיכה לקחת את הכל בשאנטי, לאחר לצילומים וכל השאר, ואף התחתנה עם לני קרביץ בנובמבר של אותה שנה, חודשיים אחרי שעלתה סדרת הבת. במהלך 1988 הכריזה שהיא בהיריון, ומכיוון שב-NBC ממש לא התכוונו לעשות סדרה על נערת קולג' בהיריון, דניס נשרה מהקולג' וחזרה לעונה רביעית ב"משפחת קוסבי". במקור אמורה הייתה בונה לחזור ל"עולם אחר" אחרי הלידה, אבל מלבד התארחות בפרק בעונה השלישית בנובמבר 1989, היא המשיכה ב"משפחת קוסבי" לבקשת ביל קוסבי עצמו.

במסגרת קו העלילה שניתן לדניס היא התחתנה עם קצין חיל הים שיש לו ילדה בת שלוש, אוליביה. כעת כשרודי כבר בת עשר, אוליביה נכנסה לנישה שלה, הילדה הקטנה והכובשת עם האינטראקציה המיוחדת עם ביל. למרות רענון השורות והפתיחה המגניבה כתמיד, הרייטינג בעונה החמישית התחיל להתדלדל.

the-cosby-show-02

את האייטיז סיימה "משפחת קוסבי" כסדרה הכי מצליחה של העשור, אבל הכרסום במעמדה החל עוד בטרם הוא תם. מדי שנה בסוף האייטיז הצטרפה לטלוויזיה עוד משפחה שהיא ההפך הגמור מזו של קוסבי: משפחת באנדי ("נשואים פלוס") ב-1987, משפחת קונור ("רוזאן") ב-1988 ו"משפחת סימפסון" ב-1989. הראשונה עוד הייתה זניחה כי פנתה והשיגה קהל שונה לגמרי, אבל "רוזאן", שהציגה משפחה לא מתפקדת מהמעמד הנמוך והופקה ע"י קרסי-וורנר, אותה חברה שהפיקה את "משפחת קוסבי", עקפה את קוסבי בטבלת הרייטינג כבר במהלך העונה הראשונה שלה ושמרה על כוחה בשבע השנים שאחרי כן. זה היה במרץ 1989, ושנה וחצי אחרי כן עשו זאת גם "הסימפסונס" בפעם הראשונה. לא יכול היה להיות ברור יותר שהעידן של קוסבי נגמר וזמנים אחרים עמדו בפתח.

ביל קוסבי לא חשב כך והזרים דם חדש לסדרה בעונה השביעית שלה, הן מבחינת כותבים והן מבחינת דמויות. דמות אחת לא חזרה בעונה הזו – דניס. ליסה בונה, שבאותה תקופה גם נפרדה מלני קרביץ אחרי שלוש וחצי שנים, נטשה את הספינה השוקעת מסיבותיה היא. הרייטינג המשיך לרדת, ולקראת העונה השמינית הכריז ביל קוסבי שהיא גם תהיה האחרונה. ליסה בונה לא חזרה אפילו לפרק הסיום באפריל 1992, ודמותה יוצגה באמצעות שיחת טלפון מאסיה. הפרק משך פחות מ-26 מיליון צופים אל המרקע, רחוק מפינאלות מהודרות של סיטקומים כמו "מ.א.ש" לפניה ו"חופשי על הבר" אחריה.

ב-1996 שב ביל קוסבי בעוד סיטקום עם שם מעורר השראה, "קוסבי", עיבוד אמריקני לסיטקום הבריטי רגל אחת בקבר, ובו גילמו הוא ורעייתו הטלוויזיונית, פלישיה רשאד, זוג נוסף, מבוגר יותר. הסדרה שרדה ארבע עונות ב-CBS ושודרה אצלנו גם כן בערוץ הראשון. השנים הללו היו רעות מאוד עבור ד"ר קוסבי, כיום בן 69. ב-1997 נורה למוות בנו היחיד ע"י כדור תועה של חבר כנופיה, בעוד הוא מחליף צמיג לתומו בצד הדרך. בערך באותה עת תבעה בחורה בת 22 את קוסבי על סך 24 מיליון דולר בטענה שהוא אביה. הוא הודה שהיה לו סטוץ עם אמה ושכלכל אותן עד שהייתה בת 18 למרות שמאז ומעולם כפר בטענה שהוא אביה. אותה בחורה נמצאה אשמה בסחיטה ונגזרו עליה 26 חודשים בכלא.

למרות שלל תארי דוקטור של כבוד, גם השנים האחרונות לא מיטיבות עם קוסבי. בינואר 2005 הוגשה נגדו תביעה באשמת סימום ותקיפה מינית של אחת מידידותיו. מאז ובחודשים שאחרי כן הצטרפו אליה עוד 12 נשים עם טענות דומות, חלקן עם הקלטות מרשיעות לכאורה ממקרים של עד לפני שלושים שנה. לעומתו זכתה ב-2004 קלייר האקסטבל בסקר אמריקני שבדק מיהי האמא הטלוויזיונית הטובה ביותר וכן בסקר על האמא הטלוויזיונית שהכי מזכירה את אמא שלך. אני בטוח שזה עושה לו נעים.

עוד היום לפני שלושים שנה: "מי הבוס".

עשרים שנה ל-ER

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 19/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

פורסם לראשונה בוואלה

אם מתישהו ייצא לכם לפגוש ברחוב את נואה וויילי, בקשו ממנו לדקלם עבורכם את המונולוג הרפואי שלו מהפיילוט שצילם לפני יותר מעשרים שנה לסדרה העוסקת בחדר מיון בלב אזור אורבני בשיקגו. העגה המקצועית הסבוכה הביאה את וויילי לחשוש שישכח את הטקסט, עד ששינן אותו באופן שנשאר צרוב במוחו עד היום, כפי שמעיד הקטע הזה מ-2013.

הז'רגון הרפואי בסצנה הזו הוא דוגמה מצוינת למהפכנות של "ER", השנייה בסקירה שלנו במסגרת פרויקט "סדרות מבית ארבע" החוזר אל הסדרות הגדולות של 1994 ו-2004. הטקסטים המקצועיים הפתלתלים עוברים מעל ראשי רוב של הצופים, אבל בשם האמינות חרתה "ER" על דגלה את הצגתם של דברים כפי שהיו עשויים להיראות בחדר מיון אמיתי. הבחירה הזו – או ליתר דיוק, ההצלחה הענקית שהסדרה זכתה לה – יצרה סטנדרט טלוויזיוני חדש שבמסגרתו אם סדרה רצתה לתאר עולם מסוים לאשורו, היא לא חששה לאתגר את הצופים עם מונחים מקצועיים. הגישה הזו נראית כמעט מובנת מאליה כיום, אבל לפני עשרים שנה היא סללה את הדרך לסדרות כמו "הבית הלבן" ואפילו "הסמויה", שלא הגישו לצופים את היצירה בכפית אלא סמכו על כך שיבינו את המשמעות מתוך ההקשר.

לראשונה בתולדות הז'אנר, רופאים לא היו אלים שהצליחו לפתור מדי פרק את הבעיות הרפואיות שעמדו לנגדם. אמנם היו להם אחוזי הצלחה גבוהים יותר מאשר במציאות, זה כן, אבל הם עשו טעויות, עבדו שעות ארוכות שהעיבו על שיקול דעתם, ומנגד הזניחו את חייהם האישיים ומשפחותיהם. אחד הפרקים הגדולים בתולדות העונה הראשונה בפרט ו-"ER" בכלל הוא "עמל אהבה לשווא", שזיכה אותה באסופת פרסי האמי הראשונה שלה – פרק מפורט עד כאב שבו התמודד ד"ר מארק גרין עם מקרה של אישה בהיריון הסובלת מסיבוכים בלידה שמאיימים על חייה ועל חיי העובר. הוא אבחן את מצבה לא נכון והתוצאות היו טרגיות. הפרק הזה היטיב להמחיש עד כמה שונה "ER" מכל סדרה רפואית שקדמה לה – מעולם לא נראתה המלאכה הרפואית כה כפויית טובה כשם שהיתה כאן.

ER 1

"עבורנו נדרשו כמה שנים כדי לקלוט עד כמה 'ER' חלחלה לתרבות", אמר המפיק ג'ון וולס, השואו-ראנר של הסדרה. "אני מהסס לומר ש-'ER' שינתה את האופן שבו דרמות נעשות, אבל אנשים אכן יצרו סדרות אחרות עם תפישה גדולה יותר של מציאות. מה שעשינו היה קרוב בהרבה לאופן שבו דברים באמת קורים בבתי חולים, מאשר סדרות קודמות לפנינו".

הפן הרפואי של "ER" נובע בראש ובראשונה מהיוצר שלה, מייקל קרייטון. הסופר המצליח היה ידוע בעיקר בזכות יצירות המד"ב שלו, שהפכו לשוברי קופות כמו "זרע אנדרומדה", "קונגו" וכן מותחן בידיוני שבוים על ידי סטיבן ספילברג, "פארק היורה", אף הוא ב-1994 שנה קודם לכן. אותו ספילברג הוא זה שהביא את "ER" לטלוויזיה – קרייטון היה רופא בהכשרתו, והפן המדעי תמיד היה נוכח מאוד ביצירות שלו. את התסריט ל-"ER" כתב בשנות השבעים כסרט, כאשר היה בעצמו רופא בחדר מיון הומה, ואחרי שעבד עם ספילברג על "פארק היורה" התפנו השניים לעבוד על "ER".

קרייטון כבר ניסה לעשות את זה בעבר. למעשה, הוא פנה לכל אחת מרשתות הטלוויזיה בארה"ב עם התסריט של "ER" ונדחה יותר מפעם אחת – כולן חששו מהנוכחות הכה מופגנת של ז'רגון רפואי. הפעם שבה פנו ל-NBC היתה השלישית. ספילברג העביר את התסריט למפיק עטור השבחים ג'ון וולס שעבד בחברת ההפקות שלו. וולס חיפש את הפרויקט המשמעותי הבא אחרי הסדרה המהוללת הקודמת שיצר, "צ'יינה ביץ'", שעסקה אף היא בצוות רפואי, במקרה שלה במסגרת מלחמת וייטנאם. הפעם NBC החליטה ללכת על זה, ודי מהר התמוגגה מהתוצאה.

"במשך כל השנים שלי בביזנס, אף פעם לא היה משהו כל כך בטוח כמוה. אלוהים היה יכול לעשות טוק שואו מול 'ER', זה לא היה משנה… רופאים צעירים ואידאליסטים בבית חולים מקרטע בלב העיר, מספר סיפורים המתרחשים בפיילוט במקביל. בחייכם, במה אנשים יצפו?" (פרסטון בקמן, מנהל השיבוץ של NBC בשנות השמונים והתשעים)

ימי חמישי ב-22:00 היו משבצת יוקרתית של רשת NBC. עד אז היא אוכלסה על ידי "פרקליטי אל איי" ולפני כן עם "בלוז לכחולי המדים", שתיהן סדרות עטורות פרסים ושבחים, כך של-"ER" היו נעליים גדולות להיכנס אליהן. אם זה לא הספיק, CBS שיבצה אף היא באותה משבצת סדרה רפואית חדשה המתרחשת בבית חולים בשיקגו – "שיקגו הופ". על הנייר היו ל"שיקגו" את כל הכלים לרמוס את "ER". בחזית שלה עמדו שני שחקנים גדולים ומבוססים, מנדי פטינקין ("ינטל", "הנסיכה הקסומה") ואדם ארקין ("חשיפה לצפון", "נוטס לנדינג"), ויצר אותה דיוויד אי קלי, ששמו נשא יותר משקל בטלוויזיה בשלב הזה של הקריירה שלו, מעט אחרי "פרקליטי אל איי" ו"דוגי האוזר", ובמקביל ל"סודות העיר".

ER Clooney

היי, מאיפה הוא מוכר לי

מנגד היתה "ER" מאוכלסת בעיקר בפרצופים של "היי, מאיפה הוא מוכר לי" – אנתוני אדוארדס (שעד אז היה מזוהה כגוס מ"אהבה בשחקים"), נואה וויילי, ג'וליאנה מרגוליס, שרי סטרינגפילד, אריק לה-סאל וכמובן, בחור שרמנטי בשם ג'ורג' קלוני, שהשתתף עד אז בתפקידי אורח ב"רוזאן" וב"אחיות", וחדי הזיכרון אולי זכרו אותו מסדרה נוספת בשם "E/R", סיטקום ששודר בדיוק עשור קודם לכן. קרייטון וספילברג, עם כל הכבוד לרזומה שלהם, אינם אנשי טלוויזיה.

אבל במלחמת הראש בראש "שיקגו הופ" הפסידה בענק. מלבד הקאסט הצעיר והאטרקטיבי של "ER" (בדומה לסדרה חדשה שהגיעה יחד איתה לימי חמישי – "חברים"), קשה היה לסדרה רפואית כלשהי לא להחוויר בהשוואה לבהילות והקצביות שהציג חדר המיון של "ER", שהתהדרה במספר כפול של עריכות ביחס לדרמות אחרות בטלוויזיה. במרכז הפיילוט היחסית-נינוח של "שיקגו הופ" עמד מקרה של הפרדת תאומות סיאמיות קטנות, ואילו פרק הפתיחה של "ER" תיאר את יומו הראשון הדחוס וחדור האדרנלין של הסטודנט לרפואה ג'ון קרטר בבית החולים קאונטי ג'נרל בלבה העירוני של שיקגו, שמיקומו הביא אליו תדיר שיכורים, מסוממים, חברי כנופיות וסתם פועלים קשי יום. כמה וכמה דברים התרחשו, דיממו והוקאו בזה אחר זה ובמקביל בפרק הפתיחה, ולקינוח אחת הדמויות הראשיות הגיעה בעצמה אל חדר המיון אחרי שניסתה להתאבד. התוצאה: "ER" היתה להיט מטורף מהרגע הראשון, ול-CBS לא היתה ברירה אלא להתקפל ולהעביר את "שיקגו הופ" אל משבצת חדשה בימי שני.

כבר מראשית חייה תורגמה ההצלחה העצומה של הסדרה והפכה לכלי שבמסגרתו הנחילה לצופים סוגיות חברתיות ורפואיות – החל מהצורך לחסן והסכנות באלכוהול, דרך הכשלים והיעדר המימון במערכת הבריאות, וכלה בחוסר היכולת של הרופאים והאחיות לטפל כשורה במטופלים שידם לא משגת ביטוח בריאות. מקרים שנדונו בסדרה, כמו קורלציה בין גנים למחלות מסוימות, הביאו לעלייה במספר המחפשים מידע רפואי נוסף באותו נושא. "הסדרה לא בקטע של להגיד לאנשים לאכול את הירקות שלהם", אמר וולס, "אבל אם אנחנו יכולים לעשות את זה במסגרת בידורית, אין טוב מזה".

הרצינות המקצועית של "ER" היא מייצג לשאפתנות הגדולה שלה. אחד מהדברים הבולטים בה, לפחות בתחילת דרכה, היו תנועות המצלמה הקדחתניות שלה. סצנות ארוכות ומפורטות בשוט אחד, שבהן המצלמה ליוותה את הצוות הרפואי מהרגע שנכנס אדם פגוע, מלווה אותו אל חדר הטראומה ולאורך כל התהליך הרפואי שבו הרופאים נאבקים על חייו. או לעיתים כמה מקרי טראומה מקבילים שהמצלמה מזגזגת בהם מחדר לחדר בתוך הסט העצום והמשתרע שלה. תחושת הדחיפות של חדר מיון, מרכיב קריטי שעשוי להתעמעם מבעד למסך הטלוויזיה, קיבלה משנה תוקף חדש ומסעיר באמצעות הטכניקה הזו.

הקטע הזה אמנם לקוח מפרק שביים מעריץ "ER" קוונטין טרנטינו בשיא תהילתו, רגע אחרי שזכה באוסקר על התסריט של "ספרות זולה", אבל כך נראו סצנות הטראומה של הסדרה: עשרות שחקנים נעים ממקום למקום במהירות, פועלים במקביל בשעה שהמצלמה עוברת מזירה אחת למשנתה. טעות קטנה אחת של אחד מהשחקנים הרבים, בין אם ראשי ובין אם משני או אפילו ניצב, היתה הורסת את כל התזמור המטורף הזה. ג'ורג' קלוני סיפר שהיה נוהג להדביק במקומות שונים על הסט פתקים עם הטקסטים שלו, כדי לצלוח את הטייקים הארוכים האלה בלי לחרב אותם.

חשובות לא פחות מכל אלה, והדבר שיצק בה משמעות ורגש – הדמויות. "ER" לא היתה סתם סדרת 'הקייסים השבועיים' שהקאסט היה צריך לשרת, אלא כזו שהתמקדה ונבעה מהדמויות שלה שהיו מהנפלאות בטלוויזיה לדורותיה. בין אם היו חביבות, יהירות או בלתי נסבלות, הן בראו עולם שלם, מפורט ואמין. היתה משמעות לדברים שקרו להן, הם הותירו בהן חותם מתמשך – לא פעם לאורך שנים – כפי שהיה קורה בעולם האמיתי, והן הגיבו לאירועים של חדר המיון או של חייהם בהתאם למה שחוו ולמי שהיו. וכשם שקורה בחיים, לא תמיד הסיפורים קיבלו סוף. זו היתה דרמה טלוויזיונית שאפתנית וסוחפת שניצלה עד תום את יתרונותיו ארוכי הנשימה של המדיום. אותו סטודנט לרפואה שהגיע אל בית החולים בפרק הראשון, עזב כעבור 11 שנה כרופא משופשף שכבר ראה הכל, ובמשך שנתיים גם ניהל את המחלקה.

גם כאשר הדמויות המקוריות עזבו בזו אחר זו ברבות השנים, רוב הזמן היו אחרות מוצלחות לתפוס את מקומן ולשמור על הגחלת. הקרדיט על כך הוא לג'ון וולס, שהפך מאז "ER" לאחד היוצרים המשפיעים בטלוויזיה – בין היתר היה שותף ליצירת "הבית הלבן", "משמרת שלישית", "סאות'לנד" ו"חסרי בושה" – ולכל אורך הקריירה שלו המחיש את כישרונו הגדול בבריאת דמויות בעלות גוונים של אפור.

כל המרכיבים האלה תרמו להפיכתה של "ER" לסדרה הנצפית ביותר של NBC למשך שנים רבות עם כשלושים מיליון איש שצפו בה מדי שבוע, במשך עשור היא גם היתה הסדרה הנצפית בעולם. ולאורך שנותיה גרפה 23 פרסי אמי ואת מספר המועמדויות הגדול ביותר לדרמה טלוויזיונית אי פעם, 124 סה"כ. "לעשות משהו שהותיר חותם תרבותי כמו 'ER' משמעו שלא טעית כשחשבת שתוכל להשיג משהו בחיים", אמר ג'ון וולס. "היה לך משהו להציע".

תגיות:

להתבגר ולהתגבר

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 12/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

פורסם לראשונה בוואלה

Party of Five 02

ערב תחילתה של עונת הסתיו החדשה של ארה"ב, קשה להשתחרר מהתחושה שיש לה אילן גבוה להיתלות עליו. אם יש משהו שהעשוריים האחרונים המחישו, זה ששנים המסתיימות בספרה 4 מנפיקות כמה מהסדרות המשפיעות והאהובות בתולדות ערוצי הברודקאסט האמריקאיים. קראו לזה צירוף מקרים, קראו לזה כישוף, אבל עונת הסתיו של 1994 הביאה איתה בבת אחת את הסדרות "חברים", "ER", "אלה הם חיי" ו"שולחן לחמישה", ואילו העונה המקבילה ב-2004 הכניסה לחיינו באבחה את "אבודים", "עקרות בית נואשות", "האוס" ו"ורוניקה מארס".

אלה היו שנות מפנה בטלוויזיה האמריקאית, ומעניין יהיה להיווכח אם המוג'ו יפעל גם בעונה החדשה של 2014. יש כמה דברים שעל הנייר בהחלט עשויים להפוך לבוננזות עצומות (וזו הזדמנות טובה להזכיר את הסקירה המקיפה שעשיתי על העונה החדשה), אבל הנייר לא אומר הרבה, ואפילו לא הפיילוט. מן המפורסמות היא שהקרנת המבחן של "חברים" הניבה תוצאת נכשל. 41 מתוך 100, ליתר דיוק.

במקביל לעונה החדשה אני אקדיש בוואלה! רצף כתבות שיחזרו אל הסדרות האהובות מ-1994 ו-2004 (לא את כולן אני כותב בעצמי) – שנים שהכניסו אל חיינו את ג'ורג' קלוני, ג'ניפר אניסטון, קלייר דיינס, ג'ראד לטו, מתיו פוקס (פעמיים!), קריסטן בל, ורבים אחרים – ויבחנו את השפעתן ואת מקומן בטלוויזיה האמריקאית. הראשונה בסדרה תעסוק בשתיים מהסדרות האלה.

רוצי, עכשיו, רוצי!

בשלהי קיץ 1994, בטווח של שלושה שבועות זו מזו, עלו בארה"ב שתי דרמות העוסקות במתבגרים ובהתבגרות. שתיהן התאפיינו בעדינות, רגישות ומורכבות שאינן אופייניות לז'אנר הנעורים, שבאותה עת סדרת הדגל שלו היתה "בברלי הילס 90210". שתי הסדרות החדשות זכו לביקורות מעולות אבל גם לרייטינג איום. האחת שודרה בימי חמישי מול סיטקום חדש על ששה חברים בניו יורק, האחרת שודרה אחרי "מלרוז פלייס" שצופיה פשוט לא התעניינו בדרמות מעט פחות סבוניות.

לשתי הסדרות החדשות היה קהל קטן אך אדוק שנלחם כדי שיישארו על המסך. מעריצי הראשונה יצרו את אחד מהקמפיינים המוקדמים שנערכו באמצעות הדבר החדש הזה, האינטרנט, על מנת להציל את הסדרה מגזר דין מוות. מעריצי השנייה הציפו במכתבים מכל העולם את משרדי הרשת המשדרת בתחינה שלא לבטל אותה, מעריב לנוער דיווח בשעתו על ההירתמות של צופי הסדרה אפילו בישראל. ההבדל הפשוט בגורלן של השתיים היה שאחת מהן שודרה ברשת ABC חסרת הסבלנות והאחרת ברשת פוקס הצעירה וההרפתקנית יחסית, וכך בוטלה "אלה הם חיי" בשעה ש"שולחן לחמישה" הרוויחה עונה שנייה, זכתה בפרס גלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר ובעקבות כך נחלה מיליוני צופים נוספים.

שתי הסדרות האלה זכו לליהוק מעולה, המורכב ברובו מקאסט צעיר שהצליח להתמודד עם חומרים לא פשוטים, והשיקו את הקריירות של כוכביהן הצעירים. הגם שהן חולקות ביניהן לא מעט מוטיבים זהים וטון דומה, נקודות הפתיחה של שתיהן שונות בתכלית. "אלה הם חיי", או בשמה המקורי והיפה בהרבה "My So-Called Life", עוקבת אחרי אנג'לה צ'ייס (קלייר דיינס) בשלב שבו היא נוטשת את ילדותה התמימה כפי שהיא מתגלמת בהוריה ובחברתה הטובה לשעבר, וחוברת אל הנערים היותר אדג'יים ופרועים. במקביל היא מתאהבת בג'ורדן קטלאנו, הנער הכי יפה בבית הספר (ג'ארד לטו). תיאור פשוט לדרמה שכוחה היה בפשטותה. המקרה של "שולחן לחמישה" אחר לגמרי. היא לחצה הרבה יותר חזק על בלוטות הרגש כבר מנקודת המוצא: סיפורם של חמשת הילדים למשפחת סאלינג'ר, מצ'ארלי בן ה-24 (מת'יו פוקס) ועד אואן התינוק ובתווך שלושה מתבגרים – כולם מאבדים בפרק הראשון הוריהם בתאונת דרכים.

"אלה הם חיי" הציגה את עולמה הפנימי והיפה של אנג'לה בת ה-15 בכך ששמענו את רחשי לבה, ואילו "שולחן לחמישה" הסתמכה בעיקר על מה שראינו על המסך. שתי הסדרות הציגו בבסיסן את כאבי הגדילה של מתבגרים שעומדים על דעתם ומגבשים את זהותם, אלא שבאחד מהמקרים אלה היו נערים וילדים שמשהו בסיסי בחייהם נגדע כשאיבדו את הוריהם. חרף השוני ביניהן, שתי הסדרות שרטטו ברגישות את דמויותיהן ברגעים העדינים ביותר של חייהן, היו עתירי אמיתות אוניברסליות נוגעות ללב, ובמרכזן עמדו בני נוער שמתנהגים, מדברים, מגמגמים ומקרטעים כמו בני נוער. "שולחן לחמישה" הציגה חמישה אחים שעולמם קרס עליהם, והפכה את האירוע העצום ומשנה החיים הזה לדרמה אינטימית. "אלה הם חיי" לעומתה הציגה אירועים קטנים וטריוויאליים לכאורה, אבל עבור אנג'לה צ'ייס הם היו גדולים, ענקיים, והיא לא נתנה לנו לשכוח את זה, מה שהפך אותה למתבגרת הכי אמינה בטלוויזיה עד אז.

"זה כל כך מטורף ש'אלה הם חיי' בוטלה", אומרת איימי ליפמן, שיצרה את "שולחן לחמישה" יחד עם כריסטופר קייזר. "בדרך כלל את מרגישה תחרותיות עם סדרות שנופלות בז'אנר שלך, אבל כולנו צפינו בה. היינו מגיעים ומדברים עליה ביום שאחרי. היה מוזר להיות מושפעים ממשהו שהתרחש בו זמנית, אבל לכולנו היה כבוד כלפי הסדרה הזו". וזה מאוד הגיוני, כי "שולחן לחמישה" היא צאצאית ישירה של הדרמה המשפחתית הכנה שיוצרי "אלה הם חיי", מרשל הרשקוביץ ואד זווייק, כוננו בסדרה הקודמת שלהם, "שלושים ומשהו".

"שולחן לחמישה" ו"אלה הם חיי" הן שני צדדים של אותו מטבע עתיר רגשות. הנסיבות שונות אבל הגישה דומה מאוד – דרמה שעוסקת בדמויות. בפרק הבכורה של "שולחן לחמישה" אומר ביילי סלינג'ר בן ה-16 (סקוט וולף) לאחיו התינוק שלא הפסיק לבכות, "שמע, רק כדי שתהיה מעודכן, ואל תקח את זה לא נכון, אני משתגע כאן. אז אלא אם כן אצליח למצוא איזושהי אומנת בקרוב, אני אצטרך למכור אותך לסוחרי עבדים לבנים. אני יודע שלא ככה דמיינת שתגדל, אבל היי, ברוך הבא למועדון. שינה עריבה". ואילו אנג'לה צ'ייס חושבת לעצמה ברגע הראשון של "אלה הם חיי": "אז התחלתי להסתובב עם רייאן גראף, סתם בשביל הכיף. סתם כי היה נדמה שאם אני לא אעשה את זה אני אמות או משהו… בית הספר הוא שדה קרב בשביל הלב שלך, אז כשרייאן גראף אמרה לי שהשיער שלי משאיר אותי מאחור, הייתי חייבת להקשיב. כי היא לא דיברה רק על השיער שלי. היא דיברה על החיים שלי".

אבל "אלה הם חיי" לא התבססה רק על העוצמה ברגשות של בני התשחורת. בעיות-הנערה-הלבנה של אנג'לה צ'ייס קיבלו פרספקטיבה תמידית הודות לדמותו של ריקי ואסקז, ידידה הטוב של אנג'לה, קרוב לוודאי הגיי המתבגר האמין הראשון על מסך הטלוויזיה האמריקאית. עם לבוש טווסי, איפור מופגן ושיער מקורזל שמורם גבוה, לא היה ספק מהו ומיהו ריקי, ובנוסף לכל הוא גם היה חצי שחור וחצי לטיני – מיעוט על גבי מיעוט על גבי מיעוט. מלבד ההצקות הצפויות בבית הספר, ריקי סבל מהתעללות חוזרת ונשנית מדודו שעמו גר. כאשר לבסוף זרק אותו מהבית, היה בכך הד גדול למה שווילסון קרוז, השחקן שגילם אותו, חווה בעצמו פחות משנה קודם לכן. אביו שלו גירש אותו וקרוז נאלץ לישון ברכב שלו ואצל חברים. רק אחרי ששודר הפרק שעסק בכך ב"אלה הם חיי", אביו של קרוז צפה בו ויצר שוב קשר עם בנו.

בראיון לוולצ'ר לכבוד עשרים שנה לסדרה מספר קרוז, כיום הדובר של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה, שכאשר היה נער שנים לא רבות לפני "אלה הם חיי", המראה של מישהו כמוהו על מסך הטלוויזיה היה עשוי לעזור לו להתמודד. "אני זוכר שקיבלתי מכתב", מספר קרוז, "אני עדיין שומר אותו. מכתב מנער צעיר מהמערב התיכון, והוא פשוט אמר עד כמה הסדרה חשובה לו. הוא חשב שהוא אדם היחיד בעולם שהיו לו תחושות כאלה, וחשש שיעשה משהו ויפגע בעצמו. והקטע עם זה היה – כן, המכתב היה מאוד מרגש, אבל מה ששבר את הלב זה העובדה שאפשר לראות את המקומות שבהם הדמעות שלו נפלו על הנייר".

TSDPAOF EC107

דמעות היו מצרך תכוף בהרבה אצל "שולחן לחמישה", כמובן, ובהקשר הזה מצחיק לחשוב על האופן שבו נהגתה. קודקודי רשת פוקס חיפשו סדרת נעורים נוספת לאור ההצלחה הגדולה של "בברלי הילס 90210", וחשבו על הרעיון של אחים שמאבדים את הוריהם ועכשיו הם יכולים לגור לבד, לעשות מסיבות וליהנות מהחיים. "ואנחנו חשבנו לעצמנו, זה קונספט ממש מדכא", אומרת ליפמן. בדומה, גם "אלה הם חיי" נולדה כמעין קונטרה לפנטזיה. אחרי שהרשקוביץ וזוויק סיימו עם "שלושים ומשהו", הם רצו מאוד ליצור סדרה על נערה מתבגרת. או כהגדרתם, "תיאור לא מצונזר של חיי הנעורים".

העונה האחת והיחידה של "אלה הם חיי" הפכה לקלאסיקה שהדיה מכים עד היום בסדרות נעורים ובכלל, בזמן ש"שולחן לחמישה" על שש עונותיה נשכחה מעט מאז, ואולי לא בצדק. לא תמיד "שולחן" היתה אחידה ברמתה, אבל בסופו של דבר היא ניצבת כמעין תצוגת תכלית לז'אנר הזה כשהוא במיטבו. היא הפגינה כמה מהקשתות העלילתיות המרשימות והמרגשות ביותר בטלוויזיה, תוך עיסוק רב עוצמה בסיפורי משבר שבידיים אחרות היו הופכים למלודרמה סוג ד' שאפשר למצוא בשעות הבוקר ב-HOT Drama. בכללן ההתמודדות של צ'ארלי, האח הבכור, עם לימפומת הודג'קין, ההפלה של ג'וליה בת ה-15 (נב קמפבל) והשקיעה ההדרגתית של ביילי לאלכוהוליזם.


הפרק "חג ההודיה" של "שולחן לחמישה", שבו האחים מגלים כי האדם שהרג את הוריהם בתאונה השתחרר מהכלא עקב פרט טכני

איימי ליפמן וכריס קייזר המשיכו לעבוד ביחד גם אחרי ש"שולחן לחמישה" נגמרה בשנת 2000, אבל בלי הצלחה באותו סדר גודל. בשנים האחרונות הם פועלים בנפרד – קייזר הוא חלק מצוות הכותבים של "הרודן" המקרטעת ואילו ליפמן מצליחה מעט יותר: ב-2013 היא יצרה לרשת הכבלים שואוטיים את "הסקס של מאסטרס", המפגינה גם היא איפוק יפה יחסית לנושא שבידיים אחרות עלול להיות מסורבל בהרבה – חוקרי מיניות בשנות החמישים בארה"ב.

גם וויני הולצמן לא מתבוססת בעבר. "הסדרה מאוד משמעותית עבורי, ואני אוהבת את קלייר דיינס", היא אומרת כיום, "היא עדיין חברה קרובה מאוד שלי וחשובה לי מאוד. יש הרבה חיבה ואהבה כשאני חושבת על 'אלה הם חיי', אבל אני לא חושבת עליה לעתים כל כך קרובות כי אני עסוקה בפרויקטים הנוכחיים שלי". מאז ועד היום המשיכה הולצמן לעבוד עם הרשקוביץ את זוויק, אבל ההישג הבולט ביותר שלה מאז היה העיבוד שלה ל"מרשעת: קורות חייה וזמנה של המכשפה הרעה מהמערב", ספרו של גרגורי מגווייר. המחזמר המצליח בכיכובן של עדינה מנזל וקריסטין צ'נוות רץ בברודוויי מאז 2003 וזיכה בשעתו את הולצמן במועמדות לטוני.

במקרה גם דרכה של הולצמן הובילה אותה אל שואוטיים, ובימים אלה היא עמֵלה על הפרויקט הכי מסקרן ביקום, בערך: פיילוט ל-"Roadies" עבור שואוטיים, דרמה קומית פרי עטו, הפקתו ובימויו של קמרון קרואו, ובהפקת ג'יי ג'יי אברמס והולצמן, שגם צפויה לנהל את הסדרה אם תצא לפועל. כמשתמע משמה תעסוק "Roadies" באנשים שמאחורי הקלעים בסיבוב הופעות, נושא שקרואו כבר עסק בו בסרט האהוב "כמעט מפורסמים", ותספק "מבט מבפנים על החיים הנמהרים, הרומנטיים, המצחיקים והתכופות נוגעים ללב של אסופת דמויות מחויבות שחיות בשביל מוזיקה, ועל המשפחה הארעית שהם מקימים לאורך הדרך".

My So-Called Life 05

ההשפעות של "שולחן לחמישה" ו"אלה הם חיי" ממשיכות להדהד שנים אחרי שנגמרו, בין אם ארכו שש עונות ובין אם 19 פרקים בלבד. שתיהן סללו את הדרך לסדרות נעורים בוגרות יותר. כמו "דוסון קריק", "פריקים וגיקים", "בנות גילמור" וזו שיצר ב-2005 המורה של אנג'לה, מר קטימסקי (שמו המקורי של ג'ייסון קייטימס, מהבולטים בכותבי "אלה הם חיי") – "אורות ליל שישי".

גרג ברלנטי, יוצר "אברווד", כינה את "אלה הם חיי", "התיאור הכן והכואב ביותר של התבגרות אי פעם בטלוויזיה". במובנים מסוימים "אברווד" היתה מעין שילוב שלה עם "שולחן לחמישה": סיפור על מנתח גאון שאחרי מות אשתו עוקר את שני ילדיו – נער מתבגר ואחותו הקטנה – מחייהם בניו יורק אל עיירה קטנה שאשתו רצתה לגור בה. "ההשפעה של 'אלה הם חיי' עלי היתה עצומה", אמר ברלנטי. "אנחנו מזכירים את הסדרה הזו לפחות פעם בשבוע בחדר הכותבים של 'אברווד'".

ג'וס ווידון, יוצר "באפי קוטלת הערפדים", ציין בפירוש בהזדמנויות שונות את כל אחת מהסדרות כהשפעה על "באפי". בכנס שנערך ב-1999 במוזיאון לטלוויזיה ורדיו בלוס אנג'לס ועסק בכתיבת בני עשרה בטלוויזיה, נכחו בין היתר ווידון והולצמן, ובשלב מסוים במהלך הדיון הוא קם מכסאו והשתחווה בפניה. לדבריו, בבואו ליצור את "באפי" כסדרת טלוויזיה הוא ניסה לעשות אותה כמעין שילוב בין "אלה הם חיי" ל"תיקים באפלה". באשר לסדרה של ליפמן את קייזר, אמר ווידון בהומור האופייני לו, שוב בהשוואה ל"באפי", "שני הדברים הכי חשובים לי: תהודה רגשית ומטולי טילים. 'שולחן לחמישה', סדרה מבריקה שגרמה לי לעתים קרובות לבכות בלי שליטה, סבלה בסופו של דבר מהיעדרם של מטולי טילים". אולי זו הסיבה שהיא נדחקה אל השוליים.

האחרי: לאן נעלמו היוצרים?

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 10/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

The X-Files

פורסם לראשונה בוואלה

בתחילת 2015 צפויה להגיע אל שירות הסטרימינג של אמזון סדרה חדשה של כריס קרטר, יוצר "תיקים באפלה", בשם "The After". מאז שירדה "תיקים באפלה" מהמסך בשנת 2002 עם תום עונתה התשיעית, קרטר נעלם כמעט כליל ונדרשו קרוב ל-12 שנים עד שחזר בתחילת השנה הנוכחית עם הפיילוט לסדרה החדשה. בין לבין הוא הבליח ב-2008 עם סרט מיותר נוסף של "תיקים באפלה", זה כן, אבל רוב הזמן קרטר ניצל את זמנו לטיפוס הרים ובגלישת גלים מסביב לעולם, ובמקביל בהתמחות במוסד לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת קליפורניה שבסנטה ברברה. תענוג. בשיחה עם TVLine הסביר קרטר את ההפסקה הארוכה שלקח, "בהחלט הייתי צריך לטעון מצברים. בנוסף, הטלוויזיה השתנתה כש'תיקים באפלה' נגמרה. תוכניות ריאליטי ממש השתלטו. ראיתי בזה זמן להתרווח ולתת לאבק לשקוע".

מתברר שהאבק שקע במשך זמן רב וקרטר חזר בתחילת 2014 עם פיילוט חדש לאמזון. השיטה של אמזון להזמנת סדרות היא לשחרר את הפיילוטים לצפייה, ועל פי תגובת הצופים להחליט אם להזמין סדרה. "The After" היא אחת מהסדרות שזכו לקבל הזמנה לעונה מלאה בת שמונה פרקים, דרמת מד"ב המתרחשת בעולם פוסט-אפוקליפטי, ובמרכזה שמונה זרים – ביניהם אדריאן פסדר ("גיבורים") ושרון לורנס ("NYPD") – הנאלצים לחבור זה לזה כדי לשרוד בעולם אלים ובלתי צפוי.

היעדרותו הארוכה של קרטר מעלה על הדעת מספר יוצרים טלוויזיוניים נוספים שלקחו פסק זמן, או פשוט נמוגו פתאום והותירו את דף שלהם ב-IMDB מיותם מעדכונים טריים. כאשר מדפדפים ברזומה של חלקם אחרי שסיימו את יצירתם הגדולה, מופיעה פעמים רבות המשרה מפיק-מייעץ. אחרי שסיימו לעבוד על הסדרה שלהם, לקחו על עצמם תפקיד מינורי ורגוע יחסית, שבמסגרתו יכלו להרעיף מחכמתם וניסיונם העשיר על תסריטאים הלומים בחדרי כתיבה של סדרות אחרות. אחדים ניסו ליצור סדרות חדשות וכשלו או העבירו את עיקר פועלם אל אפיקים אחרים כמו תיאטרון, אחרים ניסו פעם אחר פעם להחיות באמצעים מלאכותיים את יצירתם הגדולה, והיו אף כאלה שהחליטו לפרוש כליל מהתחום. הנה סקירה של יוצרים שזרחו ואז דעכו.

פורסם לראשונה בוואלה

לי דיוויד זלוטוף ("מקגייוור")

ההוגה של אנגוס מקגייוור, סוכן השטח בעל התושיה שמצליח לייצר פצצות ושאר אביזרים מכל אמצעי שעומד לרשותו דוגמת סלוטייפ וקרטון קרוע, המשיך הלאה יפה אחרי שהסדרה הסתיימה ב-1992. שנתיים אחרי הפינאלה עוד הגיעו שני סרטי טלוויזיה חדשים בכיכובו של מקגייוור, אבל ב-1996 זלוטוף כתב וביים את הסרט "ספיטפייר גריל", דרמה עדינה בכיכובם של מרשה גיי הרדן ואלן בורסטין שזכתה בפרס הסרט אהוב הקהל בפסטיבל סאנדנס והייתה מועמדת בו לפרס נוסף.

אחרי כן הגיעו השנים השקטות. לי דיוויד זלוטוף עוד יצר פיילוט שלא צלח בשנת 2002, ועד סוף העשור הסתפק בכתיבת תסריטים לשני פרקים של "NCIS" ובמשרת מפיק-מייעץ שם. מאחר שרעיונות אחרים שלו לא בדיוק הסתדרו, זלוטוף שב אל כור מחצבתו הנוח והמוכר והצליח להשיג חזקה מלאה על הזכויות של "מקגייוור". השנים החולפות מאז שירדה הסדרה לא עמעמו את השפעתה על תרבות הפופ, וב-2008 זלוטוף הכריז על כוונתו ליצור סרט סביב דמותו של מקגייוור. מאז נדרשו עוד ארבע שנים תמימות עד שהעניין קרם סוג של עוד וגידים – לתפקיד הבמאי נשכר ג'יימס וואן ("המסור", "מהיר ועצבני 7"), ובמקביל לעבודה הזו עמל זלוטוף גם על גרסת קומיקס ל"מקגייוור" שאכן יצאה עם חמש חוברות החל מסוף 2012.

אבל לא הכל היה דבש בחייו של זלוטוף. לצד העבודה על הסרט הרשמי, צפויה היתה לצאת לאקרנים באותה שנה קומדיית האקשן "מקגרובר", פארודיה של "סאטרדיי נייט לייב" על דמותו ההירואית של הסוכן שהפכה לסרט קולנוע באורך מלא. זלוטוף, שללא ספק חשש שהפארודיה תגנוב את התנופה של הדבר האמיתי, לא אהב כלל את הרעיון של סרט "מקגרובר" ועורכי דינו שלחו אל המפיקים דרישה לחדול. כידוע, הגרסה הפארודית יצאה לאקרנים, ואף נכשלה בקופות. אולי זאת הסיבה שבסופו של דבר עד כה הסרט של "מקגיוור" לא יצא לפועל, וב-2013 התחמק ג'יימס וואן מהשאלה בנוגע לסרט ואמר שהוא עצמו עסוק עם "מהיר ועצבני". בכל זאת, סביר להניח שזלוטוף לא הניח לרעיון של המסך הגדול ושעוד נקבל דיווחים מהגזרה הזו. אחרי הכל, ניכר שקשה לא להרפות מהדמות האיקונית ביותר שלו, ואולי בצדק.

ג'ון פולסי וג'ושוע ברנד ("מקום אחר", "חשיפה לצפון", "לעוף רחוק")

ב-2013 קיבלו ג'ון פולסי וג'ושוע ברנד מעמיתיהם בגילדת התסריטאים את פרס לורל למפעל חיים בטלוויזיה, וכמו שקורה פעמים רבות, הפרס שמסכם את פועלם מגיע אכן אחרי שחלק הארי של פועלם הסתיים. השניים הללו אחראים על כמה מהסדרות פורצות הדרך ועטורות פרסים של הטלוויזיה האמריקאית בשנות השמונים ותחילת התשעים. דרמת בית חולים ריאליסטית ופורצת דרך באייטיז ("מקום אחר", או "St. Elsewhere" בלעז). דרמה קומית לירית ונפלאה על רופא ניו יורקי שנאלץ לעבור לגור לעיירה קטנה ומשונה באלסקה ("חשיפה לצפון"). דרמה עדינה העוקבת אחר סוכנת בית שחורה בביתו של התובע המחוזי בדרום ארה"ב של סוף שנות ה-50 ("לעוף רחוק"), סדרה שאמנם שרדה רק שתי עונות בין השנים 1991 ל-1993, אבל זכתה לשבחים רבים.

פולסי וברנד עזבו את "חשיפה לצפון" ב-1993 עם תום עונתה הרביעית, סופן של 12 שנים שבהן עבדו באינטנסיביות על סדרותיהם השונות. ברנד נעלם כליל למשך עשור, הגיח ב-2004 כדי להפיק את מיני-סדרת המתח "The Grid" בכיכובם של דילן מקדרמוט וג'וליאנה מרגוליס, ואז שוב נעלם. רק בתחילת העשור הנוכחי הוא שב ללחוץ על הגז עם כמה פרויקטים במקביל, בכללם שלושה פיילוטים לסדרות שונות, וכן גיג קבוע בצוות המפיקים והכותבים של "האמריקאים" המעולה, בכיכובם של קארי ראסל ומתיו ריס.

לעומתו פולסי חזר לטלוויזיה שש שנים אחרי "חשיפה לצפון", שימש כמפיק מייעץ בדרמה הזניחה "פרובידנס" למשך מספר חודשים ואז שוב נעלם. ב-2004 צצו דיווחים על סרט בשם "Car Wars" שכתב יחד עם דיוויד עשהאל, כותב נוסף של "חשיפה לצפון". שמותיהם של דסטין הופמן ודקס שפרד נקשרו לפרויקט על אודות שני בעלי סוכנויות רכב יריבות, ג'וש ברנד הצטרף אף הוא כמפיק, אבל בסופו של דבר הסרט לא יצא לפועל. פולסי ניסה את מזלו עם תסריט נוסף ב-2011, הפעם עבור HBO, אבל גם ממנו לא צמח משהו ממשי. באסה, אבל לפחות הוא ממשיך לנסות.

טרייסי טורמה ורוברט ק. ווייס ("גולשים בזמן")

שניים יצרו את סדרת הממדים המקבילים הניינטיזית "גולשים בזמן", שמצד אחד ומצער חשפה לעולם את ג'רי אוקונל ומצד שני הנחילה לנו את הפראזה הממכרת "מיס וולס!". רוברט ק. ווייס נשאר בתעשייה כמפיק שמדי פעם מעורב באיזשהו פרויקט, לרוב קולנועי, לרוב פארודי (סרטי "מת לצעוק", "סופרהירו"). לעומתו, טרייסי טורמה (בנו של זמר הג'ז מל טורמה) עמד במבחן הזמן בערך כמו הסדרה שלו. הוא לא נעלם מיד אחרי "גולשים בזמן". טורמה היה שם שלוש עונות ונקלע כל העת לחיכוכים מול רשת FOX עקב חילוקי דעות יצירתיים. לבסוף הרים ידיים ופרש ב-1997, וכנראה נותר כה מצולק מן החוויה של עבודה מול הרשת המשדרת (הוא אינו היחיד, ע"ע "נשואים פלוס" בהמשך), עד שלא עסק בתחום שוב במשך חמש שנים.

בהמשך חזר טורמה ושימש כמפיק וכותב ב"אודיסאה 5" וב"קרניבל", אבל החל מ-2005 נעלם שוב מהתעשייה לבלי שוב. ב-2009, במסגרת ריאיון לאתר מעריצים של "גולשים בזמן", סיפר טורמה על שני פרויקטים חדשים שהוא עובד עליהם. האחד העוסק בחטיפות על ידי עב"מים, נושא הקרוב ללבו. האחר עוקב אחר חבורת נערים שבעקבות התרסקות של עצם בלתי מזוהה מזנקת אל העתיד שבו כדור הארץ משועבד לגזע חייזרי זר, וכעת עליהם לנסות לבטל את הגזירה. "אני מציג את זה כ'גולשים בזמן' פוגשת את 'הגוניס' פוגש את 'זינוק לאתמול'", תיאר טורמה את הרעיון וניטרל מיד האשמות על העתקה. עד כה, חמש שנים אחרי הריאיון, כלום לא קרה עם הפרויקטים האלה.

לינווד בומר ("מלקולם באמצע")

לינווד בומר, היוצר המחונן של "מלקולם באמצע", הידועה גם כסדרת המופת הראשונה שבה שיחק בראיין קרנסטון לפני "שובר שורות", לא הפסיק לנסות כאשר "מלקולם" הסתיימה ב-2006 אחרי שבע עונות, אבל הוא ללא ספק נמוג אל הרקע. שנה אחרי שהסתיימה הקומדיה המשפחתית הפרועה והמעולה שלו תיפקד בומר כמפיק-מייעץ בסרט טלוויזיה נשכח, וב-2009 ניסה את מזלו עם פיילוט חדש-ישן לסיטקום מולטי-קאמרה לרשת CBS, סדרה בשם "The Karenskys", שנהגתה ושהתסריט לה נכתב כבר ב-2000, אבל נזנחה כאשר FOX הזמינה את "מלקולם". העלילה עסקה באישה שחזרה הביתה אל משפחתה האקסצנטרית האתנית הענפה, אחרי שבעלה קיבל עבודה בעיר שבה גדלה. כלום לא צמח מהפיילוט הזה, ובומר שוב חזר להתרווח במושבו. ב-2012 הוא חזר לעבודה רציפה, עוד פעם על תקן – כן כן – מפיק-מייעץ, הפעם בסיטקום "מינדי" של מינדי קלינג, אבל למרבה הצער אין חדשות בנוגע פרויקט חדש משלו נכון לעכשיו.

Malcolm in The Middle s

אפילו ריאיון עם בומר אין, אז הנה תמונה של "מלקולם באמצע"

ניל מרלנס וקרול בלאק ("להתבגר ולהתגבר", "שנות הקסם", "אלן")

בין השנים 1985 ל-1998 היו לבני הזוג ניל מרלנס וקרול בלאק שלוש סדרות להיט. ראשונה היתה "להתבגר ולהתבגר" , הקומדיה המשפחתית המוסרנית והמתקתקה בכיכובו של אבא של רובין ת'יק, על האם שעובדת בחוץ והאב שעובד מהבית ושניהם מגדלים את שלושת ילדיהם ובהמשך גם את ליאונרדו דיקפריו. אחריה הגיעה "שנות הקסם", הדרמה הקומית שאכן היתה קסומה ותיארה את התבגרותו של קווין ארנולד בשנות השישים. לבסוף היתה "אלן" בכיכובה של אלן דג'נרס, שלימים הפכה לסיטקום הראשון שהגיבורה שלו יצאה מהארון. כל הסדרות האלה היו הצלחות ברייטינג ובביקורות, "שנות הקסם" אף זיכתה את השניים בפרס האמי, ובעקבותיה הם פותו לעבור לחוזה בשווי מיליוני דולרים לפיתוח סדרות עבור דיסני, מה שהוביל לפרישתם מ"שנות הקסם" אחרי 19 פרקים בלבד.

ואז ב-1998 שניהם נעלמו. בערך. מרלנס יצר שני סרטי המשך ל"להתבגר ולהתבגר" ששודרו ב-2000 וב-2004 והציגו שוב את אותן דמויות, ושני בני הזוג יצרו ביחד ב-2005 סרט קצר, אבל זהו. מעבר לכך הרזומה שלהם ריק. המפתיע הוא שחיפוש מקוון אינטנסיבי על קורותיהם העלה חרס. לא ברור לאן הם נעלמו ומדוע הם פרשו, אבל אפשר לפחות להתנחם בעובדה שהם בוודאות בחיים – לאחרונה הם סוף סוף הגיחו לכבוד ראיונות מאחורי הקלעים של מארז ה-DVD החדש ל"שנות הקסם". הנה דוגמית מתוך המארז, אם כי היא אינה שופכת אור על היעדרותם מהנוף.

רון לוויט, מייקל ג'. מוי ("נשואים פלוס")

הצמד שיצר את אחת מהסדרות פורצות הדרך ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, שגם היתה אחד המרכיבים החשובים בצמיחתה של רשת FOX השולית בשעתו, נפרד אחריה איש איש לדרכו. בשנים האחרונות הרזומה שלהם ב-IMDB ממשיך להתעדכן ביצירות נוספות, חרף העובדה שהאחד (רון לוויט) מת ב-2008 מסרטן הריאות והשני (מייקל ג'. מוי) פרש מעסקי הטלוויזיה ב-1995. הסיבה לכך היא שלל העיבודים הנוכריים ל"נשואים פלוס" ברחבי העולם, שממשיכים לשלשל מעות לכיסיהם ולכיסי יורשיהם גם מבלי שינקפו אצבע. בין העיבודים האלה ניתן למצוא גם את "Nesuim Plus", כי גם אנחנו בישראל הקטנה מפרנסים את לוויט, מוי ושאר הנוגסים בעוגה.

בין "נשואים פלוס" ועד השנים שלפני מותו, לוויט המשיך לעבוד באופן די רציף. ב-1995 הוא יצר עבור רשת ה-WB את "Unhappily Ever After", סיטקום משפחתי שהזכיר מאוד בקווים כלליים את הקומדיה החתרנית הקודמת שלו, רק בצורה יותר מתונה. ה-WB קיוותה שזו תהיה ה"נשואים פלוס" שלה, אבל למרות ש-"Unhappily" הצליחה למשוך מאה פרקים עד 1999, היא היתה ונותרה שולית ואף נמנתה על ידי TV Guide כאחת מחמישים הסדרות הגרועות ביותר אי פעם. לבירא עמיקתא, כמו שאומרים הצעירים.

לעומתו מוי החליט לפרוש מתעשיית הבידור ב-1995, עוד לפני ש"נשואים פלוס" נגמרה. בריאיון מקיף עם האקדמיה לטלוויזיה לפני כשנתיים הוא פירט את התלאות הקשות שנאלצו לעבור עם רשת FOX. כאשר הגיע לתחושת מיצוי אחרי שמונה שנים בסדרה, מוי היה מעוניין להביא את "נשואים פלוס" אל סופה. תחת זאת הוא ביקש ליצור סדרת בת שתעסוק בחבורת "No Ma'am", קבוצת הגברים ששמה לה למטרה להפסיק את העוולות הנשיות כדוגמת אופרה ווינפרי.

מוי מספר שכאשר הציע את הרעיון הזה ל-FOX התגובה שלהם היתה חלחלה. הם אפילו לא האמינו איך מישהו מסוגל לבוא אליהם עם רעיון כה קיצוני, למרות שכידוע החבורה המצוינת הזו כיכבה לסירוגין כבר שנים בסדרת האם. תגובת הרשת, שלדברי מוי נבעה מאווירת התקינות הפוליטית שפשתה בכל, גרמה לו להבין שזמנו בתעשייה הזו תם. אחרי שפרש החליט מוי להסב את מקצועו לתשוקה אחרת שלו – צילום. במקביל הוא מטפח את תחביבו הגדול של אקווריומי שוניות. במילים אחרות, התמלוגים מ"נשואים פלוס" מכלכלים אותו מספיק כדי שיוכל לפרוש ולעסוק בתחביביו כרצונו. הלוואי על כולנו.

עדכוני השבוע מאחדים את הלהקה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 30/08/2014 בקטגוריה ‏וידאו, חדשות

american-horror-story-freak-show1

חברים מתאחדים, צער גידול בנות זוממת על קאמבק, ג'ורג' ר. ר. מרטין עם האצבע קלה על ההדק, צ'לסי הנדלר נפרדת, ניק עופרמן גאון, כריס פראט מלך, ג'וליה נפטרת מהאמי, פאנל "משחקי הכס", ביטולים, חידושים, ליהוקים ועוד חדשות וקטעי וידאו (שחלקם פורסם לאחרונה בפייסבוק וטוויטר של הבלוג).

TV

חידושים וביטולים: "הנגיף" חודשה לעונה שנייה. טרם צפיתי בה, הביקורות הורידו לי את החשק | מההההה – "קוד שרוף" חודשה לעונה שנייה | "הסקס של מאסטרס" ו"ריי דונובן" חודשו לעונות שלישיות בשואוטיים | נטפליקס מחדשת בזריזות את סדרת האנימציה החדשה שלה, "BoJack Horseman", לעונה שנייה | רשת A&E מבטלת את "לונגמייר" אחרי שלוש עונות.

TV

משמאל: הפוסטר לעונה החדשה של "אימה אמריקאית".

TV

ליהוקים: הו כן, דיוויד הייד פירס מגיע על העונה החדשה של "האישה הטובה" | תודה לקרן בר לב: שונדה ריימס תתארח ב"מינדי" | תודה לתומר, שכותב: אדריאן פאליקי מצטרפת ל"סוכני שילד" בתפקיד בובי מורס\מוקינגבירד. בקומיקס מוקינגבירד הייתה סוכנת שילד\ויג'ילנטית (בעבר אף תיכננו להפיק סדרת טלוויזיה בכיכובה) ובת-זוגו של הוקאיי (ג'רמי רנר) | תודה לתומר סויקר, שכותב: שרלטו קופלי ומישל פורבס מצטרפים לעיבוד של סוני לסדרת הקומיקס "Powers". קופלי יגלם את הדמות הראשית, הבלש כריסטיאן ווקר; פורבס תגלם את גיבורת העל הפופולרית רטרו גירל, שהחקירה שפותחת את סדרת הקומיקס סובבת את דמותה (נראה שפיספסתי חדשות ליהוק קודמות, מפני שמופיעה שם רשימת שחקנים שכבר לוהקו לסדרה, ביניהם אדי איזארד) | שוב תודה לתומר, שכותב: מדווחים שפטריק וורברטון יחזור לגלם את The Tick בסדרה חדשה שתופק ע"י סוני ותופץ ע"י אמזון. וורברטון גילם את הדמות בסדרת לייב-אקשן קצרת ימים ב-2001 (היו לה 9 פרקים בלבד), שמן הסתם הצליחה הרבה פחות מהסדרה המצוירת (1994-96). שתיהן התבססו על דמות הקומיקס שיצר בן אדלונד (כיום מפיק ותסריטאי של "על טבעי"). בדיווח נאמר גם כי אלדונד יהיה מעורב בהפקה החדשה.

TV

סבב וידאו: כריס פראט סופר-מלך גם במסגרת אתגר דלי מי הקרח | גם הומר סימפסון נרתם לאתגר | יאהו טופחת לעצמה על הגב ומשחררת פרומו מעולה לעונה השישית של "קומיוניטי", שבעצם סוקר את העונות הקודמות"| הקאסט של "ברוקלין תשע תשע" נותן טעימה כיפית למדי מהעונה השנייה | טיזר ראשון למה שללא ספק יהיה הגילטי פלז'ר המחריד של השנה: הסיפור האמיתי של "הצלצול הגואל" | תודה לתומר: גם השנה המחיזו ילדים את סדרות הדרמה המועמדות לפרסי האמי וגם השנה זה חמוד | גיירמו ראיין עבור ג'ימי קימל את שלל כוכבי טקס האמי, כולל בראיין קרנסטון, ארון פול, ג'וליאנה מרגוליס וסטיבן קולבר | תודה למיכאל גינזבורג: סופרקאט של פרסומות עם כוכבים לפני שהיו מפורסמים | תודה למיכאל: טיזר דברני ל-"Better Call Saul".

TV

מאחר שאני כותב עכשיו יותר בוואלה, אחלוק משם לפעמים דברים שכתבתי. כמו זה: תזמורת בניו יורק מעלה מופעי אופרה בהשראת סדרות טלוויזיה.

TV

כי עד עכשיו זה היה קשה: ג'ורג' ר. ר. מרטין אומר שכעת יותר קל לו להרוג דמויות.

TV

תודה לתומר: מסתמן שלא תהיה עונה נוספת של "היפה והחנון".

TV

השבוע הזה הביא לא פחות משלושה קאמבקים של סדרות נוסטלגיה. ראשית, משאלותיי הכמוסות מתגשמות: "צער גידול בנות" מתכננת קאמבק.

TV

זה הכי קרוב שנקבל לאיחוד אמיתי: החברות מ"חברים" הגיעו אל מערכון אצל ג'ימי קימל.

TV

האנשים שהביאו לנו את העיבוד הקולנועי ל"רחוב ג'אמפ 21", מתכננים עכשיו לעבד מחדש לסדרה ברשת פוקס את "The Greatest American Hero" האייטיזי, שבעברית נקראה "גיבור אמריקאי", על אודות אדם מן השורה שמקבל כוחות על ומתקשה להתמודד איתם. הנה הפיילוט שלו במלואו.

TV

דון פארדו, הכרוז של "סאטרדיי נייט לייב", מת בשבוע שעבר. SNL לא תהיה אותו הדבר.

TV

המון חברים הגיעו להיפרד מצ'לסי הנדלר באקסטרווגנזה בתוכנית האחרונה של ב-!E.

TV

וכעת עציץ.

Cactus Sideshow Bob

TV

תודה לאלון זרביב: מחשבות מקלחת גאוניות של ניק עופרמן. הן אכן גאוניות ומורכבות מוואן ליינרים שצריך לגזור ולתלות על הקיר.

TV

פנו לכם 55 דקות – HBO שיחררה במלואו את הפאנל של "משחקי הכס" מקומיק-קון האחרון.

המשך…

חיינו הבלתי מוחלטים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/08/2014 בקטגוריה ‏כללי

'My So-Called Life' TV Stills"אנשים תמיד אומרים שאתה צריך להיות עצמך, כאילו 'עצמך' זה דבר מוחלט, כמו טוסטר. כאילו אתה יודע מה זה בכלל. אבל מדי פעם יהיה לי איזה, כאילו, רגע, שבו להיות עצמי בחיים שלי איפה שאני זה, כאילו, מספיק".
(אנג'לה צ'ייס, "אלה הם חיי")

הייתי נער בערך בן גילה של אנג'לה צ'ייס כאשר שודרה "אלה הם חיי" בארץ לפני כמעט עשרים שנה, וכאשר היא אמרה את הדבר הזה על מסך הטלוויזיה שלי, לקחתי דף ועט וכתבתי לי בצד את הציטוט היפה והקולע הזה. היום לפני עשרים שנה בדיוק עלתה "אלה הם חיי" לראשונה על המסך בארה"ב. מאז חלפו לא מעט בני נוער בסדרות טלוויזיה ועדיין קשה להעלות על הדעת סדרת נעורים נוספת שהציגה את בני העשרה כמו שהם באמת (רבים ינקבו בשמה של "פריקים וגיקים", אבל אני חולק על כך).

איפה מאז ועד היום נראו בטלוויזיה בני נוער שקטים, מבולבלים ותוהים, שהמרד שלהם נראה כן והתקוממות שלהם לא הייתה לשם ההתקוממות, אלא נבעה מהעובדה שהם עומדים על דעתם המתגבשת, וזו במקרה הייתה בניגוד לשל העולם? אנג'לה צ'ייס, ג'ורדן קטלאנו, בריאן קראקאו, ריקי ואסקווז ורי-אן גראף היו כולם תועים ומגששים, והם עשו זאת עם אוצר מילים רוויי "like"ים, שתמיד נראה דל מלבטא את מה שבאמת קורה איתם או שהם רוצים להגיד. עצם ההשוואה של אלה לטינאייג'רים טלוויזיוניים אחרים ממחישה את האמינות שהייתה להם.

"אלה הם חיי" בוטלה בטרם עת אחרי 19 פרקים, וגם נגמרה בלי שנקבל סוף וסיומת (אפילו להפך), אבל איכשהו יש משהו הגיוני בכך. אלה הם החיים, משהו שהסדרה המחישה בשמה, בחייה ובמותה. בכל זאת, הגיוני כל שיהיה, אין בכך כדי להקהות את תחושת הפספוס מהביטול המוקדם. היא הייתה קצרה אך מגובשת להפליא, וקטיעתה בטרם עת כואבת לא בגלל הפוטנציאל הרב שהיה גלום בה, כמו שאומרים לא פעם, אלא בגלל שמימשה אותו מהיום הראשון, ובכל זאת ABC המרושעת גדעה אותה באבה.

רציתי מאוד לכתוב על הסדרה משהו ארוך ומקיף יותר, אבל קוצר זמן מנע ממני לעשות את זה. תחת זאת אפנה אל משהו דומה שעשתה רותה קופפר בהארץ לפני כחודש לכבוד חגיגות העשרים (חודש לפני הזמן, רותה? באמת?), ואמשיך לתהות מה קרה בסוף עם אנג'לה צ'ייס.

© עידו ישעיהו