מד מן 7.13: נתיב החלב והדבש

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 12/05/2015 בקטגוריה ‏כללי, סיכומי פרקים

ספוילר "מד מן" עונה 7 פרק 13

פורסם לראשונה בוואלה

מאז יומה הראשון של "מד מן", בפרק הפתיחה הקרוי "עשן נכנס לתוך עיניך", מילאו הסיגריות והעשן שלהן את הסדרה. כמעט כולם עישנו כל הזמן במשרדים, בבתים, במטוסים, ברכבות, ליד ילדים, בהיריון. עסקי הסיגריות שיחקו תפקידי מפתח גם בחייה של 'סטרלינג קופר' ובסוכנות שנולדה ממנה, עד שהגיעו אל קצם עם המאמר שפרסם דון ב-1965: "למה אני מפסיק עם הטבק". באפריל 1970 חתם סוף סוף הנשיא ניקסון על התקנה שאוסרת על פרסום סיגריות באמצעים משודרים, אבל זה לא מאוד עוזר למי שהן כבר היו חלק מחייו, ובמקום שבו כולם מעשנים כמעט כל הזמן הגיוני שמתישהו מישהו יחלה בסרטן. העשן נכנס גם למקומות נוספים מלבד העיניים.

ביי ביי בירדי

סאלי וסבא ג'ין מעט לפני מותו

אוי, בטי. דווקא אחרי שדמותה סוף סוף התפתחה, התבגרה קצת, מצאה סוף סוף דרך לפסוע בה כעצמה ולא כאשתו של או אמא של. נפרדת יפה מדון, נפרדת יפה מגלן. ואז נוחתות עליה החדשות הסופניות.

זו אינה הפעם הראשונה שבה בטי מתמודדת עם חדשות בריאותיות מהסוג הזה, אלא שבניגוד לבעבר, הפעם הן חד משמעיות. בעונה החמישית בטי הלכה לרופא כדי שירשום לה כדורי הרזיה, אבל אחרי שבדק אותה איתר גוש חשוד והורה על שורת בדיקות. "את נשמה נהדרת", אמרה לה מעט אחרי כן מגדת עתידות, "את חשובה מאוד לאנשים שסביבך. את סלע". בטי התייפחה, ולמעשה כל ההתנהגות שלה הייתה שונה בתכלית מכפי שהיא נוהגת הפעם – מקבלת מיד את הדין, כופה אותו על קרוביה ומנסה להמשיך כרגיל. אם הייתה בוחרת בטיפול, בטי הייתה יכולה לקנות לעצמה עוד 9-12 חודשים. לא ברור כמה זמן נותר לה לחיות בלעדיו, אולי ראינו אותה כעת בפעם האחרונה. אבל יותר מאשר עצוב על בטי, עצוב שאמה של סאלי עומדת למות.

בפרק השני של העונה הנוכחית ישבו סאלי וחברותיה קרול ויולנדה על המיטות שבחדרן במעונות, ודיברו על סידורי הנסיעה ללוויית אם חברתן שמתה מסרטן. בדיעבד כמעט כל הדברים שאמרו אז נראים כמו רצף של סימנים מבשרי רעות. סאלי הודתה שהמוות שלה מדכדך. קרול אמרה, "אני יודעת, אבא שלה הרוס". יולנדה אמרה, "היא אמורה להיות יפהפיה אמיתית".
"אתן יודעות ששרה תפסיד לימודים עד חג הפסחא?" אמרה קרול. "הלוואי שאמא שלי הייתה מתה".
"הייתי נשארת כאן עד 1975 אם יכולתי לשים את בטי בקבר", אמרה סאלי בציניות והחזיקה את הסיגריה שלה כמו שאמה עושה.

זו כמובן רחוקה מלהיות הפעם הראשונה שסאלי התמודדה עם מוות. אחד הרגעים הזכורים ביותר בחייה כפי שראינו אותם הוא מותה של סבה האהוב ג'ין שבע שנים קודם לכן. זה היה כל כך נורא, כיצד באגביות סיפר השוטר לבטי על מות אביה בלי שום התחשבות בילדה בת ה-9 שמסתכלת עליו בחשש ופולטת "אוי לא!" שובר לב.

Mad Men - 07x13 - The Milk and Honey Route - Gene

רוחו של סבא ג'ין שרתה על הפרק. דון פגש במי שנראה כאילו הופרד בלידתו מחמיו המנוח – דל היל, בעלי המלונית הקטנה שדון שהה בה. יחד עם יתר ותיקי המלחמה בשולחן הוא שר גרסה אלכוהוליסטית ליאנקים הבאים ב-"Over There", השיר שהתנגן גם בפרק ההוא. מעשיה של בטי עם סאלי הזכירו מאוד את אביה. כאשר אילץ אותה לשבת ולדבר על הסידורים לאחר מותו, היא נאותה אחרי מחאות אך לבסוף אמרה לו: "אני לא מבינה למה אתה אוהב לדבר על זה כשאתה יכול לראות כל כך בבירור שזה מעציב אותי. אתה אנוכי ומורבידי".

אולי גילה הצעיר הכשיר אותה לכך, אבל סאלי טובה בהרבה בהתמודדות מעין זו מאשר אמה. מספר חודשים אחרי מותו של סבא ג'ין נרצח הנשיא קנדי. סאלי הילדה הביטה באמה הבוכייה, לא לגמרי מבינה מה בדיוק קרה, אבל בכל זאת הניחה את ידה על כתפה לנחם. ממש בדומה למה שעשתה עכשיו עם הנרי, שפרץ בבכי מול עיניה בדיוק באותו מקום שבו שוחחה עם חברותיה. היא מצליחה להיות בוגרת, והפעם עולה בידה גם לרסן את האסון הפרטי שלה, אבל האינסטינקט הראשוני שלה למשמע החדשות הוא לכסות את אוזניה כמו הילדה הקטנה שהיא נאלצה להפסיק להיות.

ילדה קטנה

המוות בא למצוא אותי

"המוצר שלעולם לא משתפר, גורם למחלות והופך אנשים ללא מאושרים"
(מתוך המכתב שכתב דון לעיתון נגד העבודה עם 'לאקי סטרייק' ועם חברות סיגריות, 1965)

"אני לא אוהב את הרעיון שתלכי ללוויות… אני שונא את העובדה שהיית צריכה לראות את זה", אמר דון לסאלי על אמא של חברתה. מי כמוהו יודע. דון עצמו היה מוקף במוות כל חייו. אמו הסתלקה מהעולם כשילדה אותו, אביו נהרג מול עיניו, אמו החורגת ששנאה אבל גידלה אותו מתה, כך גם הדוד מאק שהיה נחמד אליו, את אדם אחיו איבד בגלל מה שדון עצמו עשה לו. את אנה דרייפר ורייצ'ל מנקן ועכשיו בטי פרנסיס, שלוש מהנשים המשמעותיות בחייו, הוא איבד למחלת הסרטן. מרגע שדון נולד נעלמו האנשים שהיו אמורים להיות שם בשבילו, והמשיכו להיעלם שוב ושוב גם אחרי שמתו. הוא רצה למנוע מסאלי את הקרבה הזו למוות, את רדיפתן התמידית של רוחות הרפאים, אבל זה לא באמת משהו שהוא יכול לגונן עליה מפניו.

דון פגש בבטי חודש לפני כן, בפרק הקודם, בזמן שישבה במטבח וקראה ספר של פרויד. אותו אבי פסיכואנליזה שדוקטור גוטמן השתמשה בו בפרק הבכורה של "מד מן" כדי לספר על משאלת מוות שיש לבני אדם, ושאולי כדאי להשתמש בה בשביל אסטרטגיית הפרסום של 'לאקי סטרייק'. דון דחה את ההצעה הזו מכל וכל, ולבסוף הלך על אישוש האושר. הסיגריה לא קטלנית – היא קלויה. "אושר הוא הריח של מכונית חדשה. זה החופש מפחד".

אבל מדובר במסך עשן-סיגריות. דון מוכר את השקר, כפי שאיבחן פעם ביטניק אחד, ומאז ומתמיד מכר אותו גם לעצמו, עד שנשבר אז במצגת מול אנשי 'הרשי'. המציאות טופחת על גבו כפי שהיא עושה בפניו. גם עתה, כשדון משיל מעצמו בזה אחרי זה את כל מה שהגדיר אותו כדון דרייפר – אשתו, הדירה, הסוכנות שהוא שותף בה, העבודה ("עבדתי בפרסום", הוא אומר בלשון עבר) וכעת המכונית שלו – הוא מחייך לעצמו. משוטט לו בנתיבי החלב והדבש שלו, בזמן שהמוות מתגנב מאחוריו בלי שידע.

החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה תקבל

אתה פשוט עושה את מה שאתה חייב לעשות כדי לחזור הביתה

"אני מתעורר בבוקר ומסתכל לטרודי בעיניים וחושב, 'אנחנו אמורים להיות איש אחד'. אבל כמה שאני מנסה… היא רק עוד זרה"
(פיט לפגי רגע אחרי ששכבו על הספה במשרד הישן שלו, 1960)

לאורך כל חייה שיקפה "מד מן" את דון בדמויות שבאו לעומתו, כך שסופה של כל אחת כזו הוא בעצם מקום שבו דון היה יכול למצוא את עצמו. שמח בחלקו כמו טד צ'ואו, בא לכבוש כמו פגי אולסון, שיכור פאתטי כמו דאק פיליפס, טורף את נפשו כמו ליין פרייס, מאבד את שפיות דעתו כמו מייקל גינזברג או חוזר אל נקודת ההתחלה כמו פיט קמפבל.

דון כתב לעצמו פעם ביומן, "אנחנו פגומים כי אנו רוצים כל כך הרבה יותר. אנחנו הרוסים כי אנו משיגים את הדברים האלה ומייחלים למה שהיה לנו". אבחנה דומה לזה היתה לפיט ואחיו באד כאשר שוחחו. "ככה אנחנו", אמר באד. "אבל למה?" שאל פיט, "תמיד מחפשים משהו טוב יותר, תמיד מחפשים משהו אחר".

מבין כל ההשתקפויות נראה שפיט קיבל את הסוף הטוב – חזרה לאשתו ולבתו המרהיבות, אל משפחתיות חדשה וניסיון מחודש. הוא לא הצליח למכור לטרודי את העבר, מפגשים עם לקוחות בתור הרעיה, אבל מצליח למכור לה את העתיד: איחוד משפחתי בעיר אחרת עם בעל פחות טיפש. זו לא התחלה של משהו אלא ניסיון נוסף מאותו דבר, כי הדבר הזה היה טוב והוא הרס אותו במו ידיו. לשם כך טרודי ופיט מוכרחים לעמעם את הפגמים, לשכנע את עצמם. פיט אומר לה שתמיד אהב אותה, והוא אולי מאמין בזה באותו רגע, אבל זו רחוקה מלהיות האמת.

מי יודע, אולי פיט באמת השתנה, ונדמה שהוא אכן אוהב אותה עכשיו. טרודי היא ללא ספק מציאה ולא סביר שבר דעת לא יבין את זה, במיוחד אחרי שכבר איבד אותה. העובדה שכך (כנראה) מסתיים סיפורם ב"מד מן" מלמד על כך שהם בדרך נכונה. אבל על פי מסורת ההשתקפויות של דון, מה שהכי חשוב לקחת מהסיפור של פיט הוא הדבר שהניע אותו לעשות את מה שעשה: השאיפה לא להיות כמו אביו.

הסוף הטוב

בדומה לפיט – דון בכל זאת הגיע אל נקודת ההתחלה. היו המון אזכורי שריפה לאורך העונה, כבר דיברנו עליהם תוך תהייה אם הם מרמזים על שריפה של ממש או על אותה שריפה שהתחילה הכל, מותו של דונלד דרייפר האמיתי. על סמך הפרק הזה נדמה שהאופציה השנייה היא הנכונה, והיא לא הגיעה בלי שריפה נוספת – זו שכילתה את המטבח של תושב מקומי ושבעטיה הרימו חבריו אירוע התרמה. במפגש וטרנים שלרגעים מרט את עצביו של דון מתוך חשש שמישהו יזהה אותו, בשולחן שהיה מעין קבוצת תמיכה, דון נאלץ לראשונה להתמודד באמת עם עברו. לא עם השקר והזהות הגנובה, דברים שכבר סיפר לאי אילו אנשים בחייו, אלא עם העובדה שהוא עצמו האחראי למותו של דון המקורי. או בפשטות: "הרגתי את המפקד שלי". ניסוח כה מפורש שמבהיר בבת אחת את כובד משקלו של מת נוסף על כתפיו של דון.

אבל במעמד הזה, עם רמיזות למעשי קניבליזם מתוך רעב, דון מבין שהוא לא לבד במעשים הנוראיים בשעת מלחמה. זה לא מונע מעט אחרי כן מהאחרים לחשוד בו – בצדק, בערך – כנוכל וגנב, אבל זה המחיר של להיות הזר. "מה יש בבית?", אמר נווד חולף, גבר שהגיע במקור מניו יורק, לילד דיק וויטמן לפני שנים רבות. "היתה לי משפחה פעם. אישה, עבודה, משכנתא. לא יכולתי לישון בלילה מרוב שהייתי קשור לדברים האלה. ואז המוות הגיע לחפש אותי… אז בוקר אחד שחררתי את עצמי עם הבגדים שעל גופי. עכשיו אני ישן כמו אבן". כבר חודש דון משוטט לו ברחבי ארה"ב, חי לו מהתחלה של משהו להתחלה של משהו, המתכונת שהוא כל כך אוהב, אולם מתקשר הביתה בקביעות, לא מוותר על שיחות עם ילדיו. בניגוד לנווד שביקר בבית משפחת וויטמן בשנות השלושים, יש קשרים שדון לא חותך.

פיי מילר, שקלעה פעם בדיוק רב כשהטיחה בדון כי הוא איש של התחלות, גם איבחנה עוד לפני כן כי הפרסומת שעליה זכה בפרס עוסקת בילדות של מישהו. ההסתכלות הזו תמיד היתה חלק מהותי ממנו ומ"מד מן", שבעקביות הבהירה לנו כי הילדים, הילדוּת, הם העניין. בעבר דון סימן את הילדה בציור של סאל ל'מוהוק איירליינס' כדי להוביל את פגי לסלוגן "מה הבאת לי, אבא?". מספר שנים אחרי כן ניסו שניהם לפצח את הפיץ' ל"ברגר שף", ודון הציע לעשות את זה מנקודת המבט של הילדים. האלמנט הזה הוא מה שללא ספק יעצור את הנווד המקנן בדון, גם אם בעל כורחו. כשם שבטי לא רוצה שסאלי תיאלץ כמוה לחוות את גסיסתה האיטית של אמה, כך ודאי דון לא ירצה שילדיו יגדלו בלעדיו.

אתה יכול גם לתקן, כן כן

קטנות

* בשנות השלושים, השפל הגדול, היו כל כך הרבה "ג'נטלמנים של הרכבת" עד שיצא לכך ספר הדרכה מצליח למדי – "נתיב החלב והדבש", על שמו קרוי הפרק. "הדרך שנווד אמיתי פוסע בה לעולם לא נגמרת", גורס הספר. "היא תמיד מכוונת אל השקיעה המבטיחה, אבל לעולם לא לגמרי מממשת את ההבטחה שלה. על כן הדרך שהנווד משוטט בה תמיד קוראת לו להמשיך… כל עיקול חדש בדרך מפכח מאשליה אבל לעולם לא מאכזב, כך שכאשר אתה מבין את רוח הנווד, אתה לעולם לא מגיע אל קיר האבנים של התפכחות מוחלטת. אתה צועד בתקווה מעיקול אחד בדרך למשנהו, עד שלבסוף אתה נופל מהצוק". אלה היו חייו של דון עד כה. הולך מעיקול לעיקול עם איזושהי תקווה לשינוי, אבל מתפכח מאשליות בזו אחר זו.

* החסות שדון פורש על אנדי היא חלק מהנטייה שלו לסייע לנשמות אבודות שנקלעות לזמן מה לדרכו, תמיד עם קשר כלשהו לרכבו – קדמו לו זוג טרמפיסטים שלקח במכוניתו (ואז השניים סיממו ושדדו אותו באלימות), את אחיה האפליפטי של סוזן הוא הסיע, נתן לו כסף ואת כרטיס הביקור שלו למקרה שיצטרך עזרה, לגלן בישופ הוא איפשר לנהוג ברכב שלו אחרי יום רע במיוחד, וכמובן היה הטרמפיסט בסוף הפרק הקודם.

* מדהים היה לראות כיצד הרופאים מתעקשים לדבר עם בעלה של בטי ולהסביר לו הכל על חומרת מחלתה, בזמן שהיא יושבת שם בצד ובוהה.

* זהו הפרק השני בתולדות הסדרה שפגי לא מופיעה בו. קדם לו "שכר ועמלות" מהעונה החמישית – פרק התאבדותו של ליין, אחרי שעזבה את הסוכנות לטובת 'קאטלר גליסון צ'ואו'. גם רוג'ר וג'ואן נעדרו מהפרק.

* את ג'רי שלחם בקוריאה גילם דיוויד דנמן, הוא רוי ארוסה של פאם מ"המשרד". את אנדי החדרן גילם קרטר ג'נקינס, ששיחק בשלל תפקידי משנה, אבל אולי זכור במיוחד מתפקידו כנער הצעיר מיילס בסדרת המד"ב המעולה וקצרת הימים "מעמקים" ("Surface").

Mad Men - 07x13 - The Milk and Honey Route 04

מיילס ורוי

תגיות:
  • Michael Ginzburg

    פרק מצוין, מאוד נוגע וצובט, מהטובים בתולדות הסדרה.

    "הרופא מייד יהיה איתך, גב' רובינסון" (טיהי…)

    שוט קורע לב 🙁

  • miss bojarsky

    אני לא במצב כרגע לכתוב דברים מאד חכמים, אז קודם כל אומר:
    פאק! לא ראיתי את זה מגיע… סאלי שברה לי את הלב עם התגובות שלה. בטי מאד קרה ומרוחקת, כהרגלה. מאד עניינית עם סאלי אבל דואגת לילדים בדרכה שלה. ואני חושבת שזה מעורר הערכה שהיא בוחרת לסיים את הדברים בדרך שלה, משלימה עם המציאות. ההוראות לסאלי לגבי ההשמלה שהיא רוצה שילבישו אותה להלוויה ושיסדרו את השיער כמו שהיא אוהבת מזכירה לי את הסצנה שבה היא הייתה בבית החולים (כשהיא ילדה את ג'ין?) והיה חשוב לה to put her face on.

    הסיפור של דון לא מאד עניין אותי בחצי הראשון של הפרק אבל הוא התפתח יפה. כל הזמן ישנה התחושה שהנה, עומדים לתפוס אותו ולגלות את האמת לגבי דיק וויטמן ומה הוא עשה. ואז הוא (פחות או יותר) מספר מה קרה בעצמו, מתוודה ומקבל הבנה ותמיכה בתמורה. לרגע שם נדמה שהכל נמחל לו. ורגע לאחר מכן נראה שבכל זאת עלו עליו ובאים להעניש אותו, רק שהעונש הוא על משהו שהוא בעצם לא עשה. זה לא משנה. הוא מבין שהוא לא באמת יקבל מחילה וקבלה והוא רוצה לחסוך את הגורל של חיים של רגשות אשם ובריחה מבן דמותו הצעיר. ובכל זאת, כל ההתרחשות הזו משחררת אותו מהמטען הפיזי והנפשי. הוא משיל מעליו את הרכוש האחרון שנותר לו, המכונית ויושב עם מעט חפציו בתחנת אוטובוס, נכון להרפתקאה חדשה.

    העלילה של פיט לא הפתיעה כלל, כבר היה ברור שהם הולכים לקראת איחוד שלו עם טרודי והנה הוא קרה. הבחור התבגר, מצא את מקומו בעולם ויודע מה הוא רוצה.

    • טניה

      יש לי הרגשה לא טובה לגבי כל העניין עם טרודי… למרות שפיט כבר די הרבה זמן סבבה אני צופה שפה הוא יחזור להיות נחשוש ויתחרט על כל העניין וידפוק את טרודי בצורה זו או אחרת

      • miss bojarsky

        אני חששתי שנראה שבדרך חזרה מביתה של טרודי לניו יורק הוא עשה תאונה ומת… אבל אני נוטה להאמין שלא יקרה כלום ופיט יסיים במקום טוב.

      • דור

        אני חששתי שמקאן ידפקו את העסקה עם חברת התעופה ופיט יחזור בו וישבור את לבה של טרודי, אבל בעצם זה מה שדון עשה למייגן עם קליפורניה ונראה שפיט במקום הרבה יותר טוב מזה עכשיו.

    • miss bojarsky

      עוד משהו קטן: המכונית של דון מתקלקלת, הטלוויזיה בחדר המלון שלו מתקלקלת, מכונת הכתיבה מקולקלת, מכונת הקולה. הוא מצליח לפתור את כל הבעיות הללו. אבל את גופה השבור של בטי הוא לא יוכל לתקן.

      • Michael Ginzburg

        כן, אחרי שאת הקריירה שלו ביסס על פרסום סיגריות, מקלות הסרטן הארורים 🙁

        • SHULA

          זה הרעיון של הסגירת מעגל.
          לכל דבר יש השלכות.
          את כספו והונו עשה על התעשיה הזאת- והנה הפידבק האנושי

        • miss bojarsky

          כן 🙁 תמיד ציפינו שדון יהיה זה שישלם את המחיר הזה, בסוף זו היא בטי.

      • meiravre

        אבל הנה הוא קיבל את הקוקה קולה שג'ים הובראט הבטיח לו.

        • miss bojarsky

          נכון 🙂

  • Michael Ginzburg

    ספוקלציה מאוד מעניינת על הפינאלה המתקרב בעזרת שרטוט דפוס עלילתי די הגיוני –
    http://www.esquire.com/entertainment/tv/a34921/mad-men-season-7-finale-prediction/

    • meiravre

      נשמע מבאס ומשמעם נורא, אני ממש מקווה למשהו טוב יותר….

  • איזה פרק… כזה פרק שהחזיר אפילו אותי.

    – פיט: לאורך כל הסידרה פיט קשור לכלי תחבורה, שלרוב גובים את חיי יקיריו. אביו מת בהתרסקות מטוס, אמו נפלה מספינה. בהמשך הוא למד נהיגה וכך חיזר אחרי ליידי לזרוס, והרכבת מהפרברים לעיר היתה מה שגרם לו לשנוא את חייו. זה רק יאה שהוא יראה בחברת התעופה הזו כזו הזדמנות לשינוי, וזה רק טבעי ש(שוב)אהמר שהוא ימות בתאונה עד סוף העונה. בעונה של יגואר ופרייס חשבתי שהוא ימות על הכביש ובסוף זה היה פרייס. מקווה שאני קוראת גם עכשיו את המפה לא נכון, אבל שלא יהיה עוד מוות.

    – דון: היה יפה לראות את תהליך ההיפתחות שלו לאורך הפרק, וממשקה למשקה. דון העצור, שומר הסוד של דיק ויטמן השתחרר לאט לאט, עד שגילה את סודו הגדול ביותר. הסוד הוא לא שהוא גנב את זהותו של איש מת, את זה הוא סיפר לאנה ולבטי ולמייגן. הסוד הוא שהוא היה זה שהרג אותו. שהוא הרג אותו ונטל את חייו ולא הסתכל אחורה אפילו. ידע מיד מה לעשות, איש במנוסה. כך גם הקון-ארטיסט שהוא פגש בפרק, רק כמובן גרוע בהרבה. עם האנגלית הרעה שלו והנימוסים הטובים הוא מנסה בעצמו להיות מישהו אחר, ולהרוויח מזה אולי. דון השאיר את נתיב המילוט שלו אצלו, נשאר תלוי באחרים, מתקרב בצעד נוסף לדיק. נטול כבלים.
    אלא שהוא לא נטול כבלים. יש לו שלושה ילדים בבית, ותכף הוא לא יוכל להפיל אותם על אחרים.

    – בטי: הו בטי. הייתי צריכה לחשוד. השמחה שלה, האופטימיות, סגירות המעגל. הפגישה עם גלן והחזרה ללימודים. בטי סוף כל סוף תובעת מהעולם את החיים שהיא תמיד רצתה, החיים שהיו יכולים להיות שלה אילולא דון היה כזה מטורף, והנה, ביום הראשון ללימודים, גופה בוגד בה. ההבעה שלה כשהרופא מסביר לבעלה ש"יש לה תשעה חודשים, אולי שנה" קרעה את ליבי. מה בטח עבר לה בראש. אבל לא נראה את בטי בטיפולים, ולא כי היא לא רוצה לסבול ולא כי היא לא רוצה לחיות, אלא כי היא רוצה למנוע סבל מהקרובים לה. אלא שזה סבל שהיא לא תוכל למנוע מהם.
    כשהנרי אומר לסאלי "את יכולה לבכות, חמודה", ואז פורץ בבכי, ומוקדם יותר כשהוא זועם על הרופא שהוא מאיים לתבוע, כזו תגובה כנה וטבעית לטרגדיה גדולה כזו. אחרי רייצ'ל שמתה מסרטן, ואנה שמתה מסרטן, עכשיו בטי גוססת. לא מבשר טובות לנשים אחרות שדון אהב באמת.
    מעניין מה דון יעשה כשיוודע לו, כמה מהר הוא יחזור לחייו וינסה לתקן את הכל. האם יגיב כמו הנרי, בתור האלפא מייל שחייב לתקן, או יקבל בהכנעה את הדין כמו בטי, בתור דיק ויטמן שהמוות לא זר לו.
    תמיד דמיינתי את סאלי ככוכבת סיטקום ניינטיזי, בתור אם עובדת בשנות התשעים. ואת אמא שלה, יפיפיה גרושה פעמים רבות, שמגיעה להתארח למורת רוחה של סאלי ולשמחת הנכדים. זה כמובן לא יקרה. וסאלי לא תזכור את אמא שלה כפי שהיתה, כמו שבטי לא זוכרת את אמה שלה בכנות, היא תזכור את הדמות הזוהרת שפעם הביטה בה בהערצה. היא תנסה להיות כמוה אבל כמובן לא תוכל, כי היא לא תזכור את הדברים לאשורם.

    כזו היתה הנוסטלגיה של פיט, ואחר כך של טרודי, ושל כל הוטרנים שזכרו את הצבא כפחות איום מכפי שהוא היה. אפילו דון. נוסטלגיה איז א ביץ', אנחנו יודעים מההתחלה. בכל זאת, כל מד מן שטופת נוסטלגיה לתקופה שאף אחד מאיתנו לא היה בה, וככה אנחנו מצליחים להתעלם מכל מה שהיא מספרת לנו על היום.

  • ההרצליינית

    ווואוו, איזה פרק! הייתם מאמינים שדמעות הופיע בעיניי, בגלל בטי והסרטן הארור שבו חלתה? הבכי של הנרי היה קורע-לב כשבא לקחת את סאלי מהפנימייה היה קורע-לב, וכך גם הבכי של סאלי עם מכתב ההוראות אחרי המוות שכתבה לה בטי.
    בפרק ה-2 של העונה ה-5, היה חשש שבטי חלתה בסרטן. בעקבות החשש בטי התחילה לפחד שהיא תמות ותשאיר את ילדיה יתומים שהם עדיין קטנים. אבל עכשיו החשש אז התבדה. אבל עכשיו בטי חולה על באמת, והיא אכן תמות ותשאיר את ילדיה הקטנים (במקרה זה רק את ג'ין ובובי- סאלי כבר נערה בוגרת) יתומים. וכל זאת בתקופה שבה בטי פורחת- יפה, מאושרת, חוזרת לספסל הלימודים, מלאת תוכניות לעתיד… אוי, בטי המסכנה! עם כמה שלא אהבתי את דמותה ברוב פרקי העונה, קשה היה לא להיות עצובה בשבילה :-(…

  • meiravre

    פרק מדהים במובן הקשה של המילה. מזמן לא היה בסדרה פרק כל כך עצוב (בטי ובעיקר סאלי) ומורט עצבים (דון שמפחד אפילו להציג את פניו במלואם ליוצא קוריאה).
    לא הצלחתי להשתכנע מטרודי ופיט, אבל נחמד אם יהיה להם סוף טוב, או לפחות אופטימי. והאם יכול להיות שנפרדנו בפרק הקודם סופית מפגי וג'ואן ורוג'ר? זה חבל.

    אני לא מאמינה שיש רק עוד פרק אחד.

    • Chen Honig

      אני מאוד מקווה שלא ראינו את הסוף של רוג'ר וג'ואן!

      • miss bojarsky

        גם אני, זה יהיה מפתיע ומכעיס.

    • meiravre

      הדבר המעניין שקרה בפרק, והביקורת של יאדו חידדה במיוחד, הוא שדון הבהיר שהמוות של דרייפר המקורי רובץ על ליבו הרבה יותר מעצם השקר לגבי שמו. למעט מותו הטרגי של אדם, הזהות השאולה לא שימשה אותו ככלי שלילי אלא כנקודת זינוק חיובית. כבר ראינו גם וידוי לגבי הרקע שלו בבית ואפילו בעניין תאריך יום ההולדת, נדמה לי, אז אולי לא נראה את הווידוי הגדול על השם השאול שציפינו לו בעונות הקודמות.

  • Chen Honig

    יאדו, כבר לא נותר לי כלום במכסת השאפו שלי (טוב, אולי אחד), תודה תודה תודה.

    פיט, איזו דמות מבריקה, איזו טרנספורמציה, האיש שפעם היה רגיל לזרוק אוכל דרך החלון או לצאת בסערה ילדותית מהחדר אחרי שלא קיבל את מה שהוא רצה, יצא הפעם מהמטבח של טרודי בצורה נימוסית ומבינה. כשטרודי סירבה להגיע איתו לארוחת הערב, ציפיתי להתפרצות עצבים, לראות את פיט מאדים וצורח משהו על כפיות טובה או עוגיות חמאת בוטנים, אבל הוא לא עשה את זה. הוא קיבל את טענתה של טרודי והמשיך הלאה. כל כך לא סבלתי אותו במהלך הסדרה, אבל עכשיו אני הכי שמחה שהוא קיבל את הסוף הטוב הזה, הוא הרוויח אותו ב…טוב, יושר לא תהיה מילה מתאימה פה, אבל מגיע לו. ופאק איט, מגיע גם לנו בתור צופים לקבל איזושהי תקווה.

    בטי, המדרגות והמכתב. עדיין עולות לי דמעות.

  • יוני אנטון

    משחקי הסוף
    .
    .
    ההימור שלי לגבי סוף הסידרה:
    דון ממשיך את תהליך קילוף הקליפות. מה שנשאר לו עדיין זה הכסף וזהותו כדון דרייפר, והוא הולך להשתחרר משניהם. דון דרייפר יגיע לקבורה (סמלית, כי הוא מת מזמן) ודיק ויטמן ישוב לחיים. דיק יתוודה בפני סאלי על זהותו. הנפילה מאיגרא רמה שאנו רואים בכותרות של כל הפרקים לא מסמלת את מותו אלא את ירידתו ממרומי מעמדו המזוייף כדון דרייפר למעמדו הנחות כדיק ויטמן.
    עדיין נשאלת השאלה מה הוא יעשה עם כל האשמה שהוא נושא לגבי אחריותו למתים. יתכן שהוא יסגיר את עצמו.

  • SHULA

    פרק מדהים ביופיו.
    מצטרף לאחד הפרקים החזקים בסדרה כולה.
    היו רמזים לגבי בטי….שימו לב שבפרק הקודם היא כבר רומזת שלא מרגישה טוב, ודון עושה לה מסאג'.
    הרעיון כמובן סגירת מעגל עם עולם הפרסום- ועולם הסיגריות בפרט.
    השלכות ותוצאות- הסיגריות בנו את דון דרייפר, את כספו, את מעמדו.
    והתוצאה- הורגת את אם ילדיו.
    לגבי ההמשך- אני אוד מקווה שדון לא ישאיר את ילדיו לבד. זה מה שחשוב לי.
    נראה לי שהוא באמת יתוודה שהוא דיק ויטמן בפני כולם

  • miss bojarsky

    כפי שציפיתי, הניתוח והידע הנרחב שלך לגבי העבר של מד מן ובכלל מאד העשירו עבורי את הפרק, אז תודה, שוב.

    רציתי באמת להתייחס לנקודה של חוסר הסיפוק והחיפוש המתמיד אחר משהו טוב יותר ושכחתי. אז אציין כעת שלי זה העלה בראש את אחת השורות האהובות עליי ביותר של אלכס טרנר (ארקטיק מאנקיז):
    And we're forever unfulfilled

    Can't think why

    Like a search for murder clues

    In dead man's eyes

  • dor_dugy

    הרוב כבר נכתב, רק אגיד שהסצינה עם הנרי קרעה לי את הלב. ועוד משהו מעניין – שימו לב שכשדון חושף את עצמו, הוא תמיד נדפק. חשף מול אנשי הממתקים – סולק מהחברה. חשף את העבר האמיתי שלו – הואשם בגניבה ובשקר. ללמדנו שתהליך האמת, ההזדכות והניסיון לטיהור רצוף בקשיים, ובאנשים שפשוט ישנאו אותך כמו שאתה. לפעמים אנשים מעדיפים את השקר.

    ביקורת נהדרת, ותוספות נהדרות כאן בתגובות! עוד פרק אחד אלוהים מה נעשה

  • מירב

    אני לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי הפרק, הטוויסט הדרמתי עם בתי בפני עצמו הוא כיוון בסדר (ובטח סרטן הריאות), זה שכל הנשים בחייו של דון מתות מסרטן קצת מזהם את זה. דון ייקרא ויקרע ממסעו חזרה לחיים, כמו בחיים.. , ולכן זה בסדר, בתי כמו פעמים רבות בחיים נגדעת במיטב ימיה, טרגי ומנער, ולכן גם כן בסדר. הדבר העיקרי במסעו של דון קרה, הנגיעה באשמה המעכלת כסרטן. הביצוע לצערי קצת לא נגע לי, וכל הקטע עם המכות שאחרי בכלל לא הבנתי מה הקשר, ושוב זיהם לי את המומנט. אמנם בסוף הוא נראה קל ומחויך, ואולי גם רצה מכות ואולי באופן מעוות וויינר מרגיש שזה, יחד עם המשך העלילה והצלת הנער בן דמותו, עוזר לזיכוך עמוק יותר של האשמה, האשמות בחייו, אבל בשבילי לא מספיק מדויק, נכתב ביד גסה וביצוע ממש לא משהו (וויינר גם כבמאי פה).
    לי די ברור שהסצינה המקסימה משבוע שעבר בין דון לבתי אומרת לנו שהם לא יפגשו יותר. שמחתי לראות בלינק למעלה שעוד מישהו מצטרף לתחושתי של קפיצה בזמן, ואם זה יהיה ללוויה של בתי או למועד מאוחר יותר נראה בעוד שבוע.
    לא יאמן ששבוע הבא זה נגמר!

  • דבורה

    פרק כמעט אחרון וזו הזדמנות עבורי להודות על ניתוחים מבריקים ותגובות מחכימות שהעשירו מאד את הצפיה בסדרה.

  • Tally S

    ועוד קטנה:
    דבורים לא עושות רק דבש (מהדבש והחלב), אלא גם עוקצות. ככה מתחיל הפרק, כשפיט מורח משחת שיניים קולגייט על עקיצת הדבורה של תמי.

  • ocean

    לאחר פרסום דו"ח המנתח הכללי ב-1964, החליטה ועדת המסחר הפדרלית שהגיעה העת לעסוק בעניין פרסום מוצרי הטבק. המטרה היתה לעורר את תשומת לבם של צרכני הסיגריות באמצעות אזהרה שתתנוסס על גבי החפיסות ובפרסומות. לשונה המקורי: "אזהרה: עישון סיגריות מזיק לבריאות, ועלול לגרום למוות מסרטן ולמחלות אחרות". כשחברות הטבק שמעו על היוזמה, הן החלו במסע שתדלנות ולחצים פוליטים לביטול רוע הגזרה. וכך, ב-1965 הקונגרס האמריקאי דילל את נוסח האזהרה המקורי שוב ושוב עד שנותר ממנה צל חיוור: "אזהרה, עישון סיגריות עלול לסכן את בריאותך".
    ב-1967 החליטו מתנגדי העישון להחזיר בכל זאת מלחמה, ולהשתמש בנשק שעד כה היה נחלתן הבלעדית של חברות הטבק: פרסומות. בשנתיים הבאות מספר הפרסומות נגד סיגריות הגיע לשיא, עד שבאפריל 1970 לאור כל הנתונים נאות סוף כל סוף הנשיא ניקסון לחתום על תקנת בריאות הציבור שאוסרת על פרסום מוצרי טבק באמצעים המשודרים. התקנה הזו נכנסה לתוקפה בינואר 1971. בדקה לחצות של היום הראשון באותה שנה, וירג'יניה סלימס שידרה את הפרסומת האחרונה לסיגריות בטלוויזיה האמריקאית. "עשית דרך ארוכה, בייבי", היא אמרה ונעלמה לנצח.

    אכן, בטי, עשית דרך ארוכה. כמה מסתכל שעד שהגעת למקום הזה, הדרך גם הגיעה לקצה.

    • ocean

      "העשן נכנס גם למקומות נוספים מלבד העיניים".

      מחיר החשיפה לעשן במד-מן הוא גבוה. פרט לבטי גם העשן מהשריפה בקוריאה גובה קורבן כשהוא נכנס וחילחל לנשמתו של דיק. לא רק שהוא שאל את זהותו, אלא שהוא גם הרג את דון דרייפר המקורי. כמה קל היה לשכוח את זה עם כל הסחבת התסריטאית שווינר האכיל אותנו לאחרונה. הסופרמן שמתקן את הברז בבית של פיט ועוד שלל של דברים מאז , בואכה מכונת הקוקה קולה, מתגלה כבחור בלי יותר מדי כוחות. קלארק קנט אמיתי, כמו החטיף שלקח מהמכונה. "בטח גנובה", אמרו הוטרנס על המכונית של דון, זו שבמקור התלבט אם לקנות אותה כי חש שהוא לא ראוי לה. מכונית מחיים של אחרים. והנה, גם את הסממן הזה הוא משחרר ממנו.

      אז מה עכשיו? לא דיק ויטמן ולא דון דרייפר. יש תפקיד שלא מצריך שם מדויק. או זהות. או הגדרות עצמיות. תפקיד שהוא לא התחבר אליו בהתחלה, אבל גדל עליו עד שהוא גורם ללב שלו להתפוצץ. מהתפקיד הזה הוא לא ירצה להשתחרר לעולם.

      אבא.

      • ocean

        בן זונה הויינר הזה. רציתי שדון יקבל את הסוף היפה של פיט. רציתי שהנרי יהיה זה שיגסוס וימות, ודון יחזור לבטי.

        אני תוהה אם נראה שוב אינטראקציה של הדמויות שלנו אחת עם השנייה. משהו אומר לי שלא. בסופו של דבר אנחנו יודעים לאן פניהן מועדות פחות או יותר, ורק דון נותר בגדר שאלה לא פתורה.

        לא מאמינה שבעוד שבוע כל זה יגמר.

    • ocean

      לא צריך להגיד עד כמה שסאלי והתגובות שלה הדמיעו אותי, כן? אני לא חושבת שראינו את בטי אומרת לה שהיא אוהבת אותה בסדרה, ואם כן – זה לא נאמר לה במשך שנים רבות. מעבר למשפט הזה שחתם את המכתב, יש במילותיה של בטי את האישור שהילדה שלה כל כך שיוועה לו ממנה. You, are OK.

      בסופו של דבר עם כל החזות הבוגרת והצינית, סאלי היא רק ילדה בת 16 שעדיין רצה לאמא כשהיא מקבלת מחזור, ולאבא שהיא מאבדת את הארנק ברכבת.

  • תמר

    משהו קטן : רק לי זה נראה שהחברה של טרודי ממש ממש דומה לאקסית של פיטר? (המתווכת נדל"ן)

    • מירב

      לדעתי היא הבחורה השניה שהתארחה אצלהם שפלרטטה גם עם פיט וביקשה גם כרטיס למופע שכבר ראתה. עם השניה היה לו הפלירט שובר הנישואין

  • מירב

    עוד על קו מחלתה של בטי (וגם של פיט) – כאמור חוץ מהביצוע הלא מצטיין (ממש חבל בדיעבד שרייצ׳ל גם מתה), קו העלילה הזה שוויינר בחר שבוע לפני הסיום בא לשרת תעוזה גדולה של וויינר: לתת את תשובתו שלו לשאלת פתרון הסבל האקזיסטנציאלי של דון (של אמריקה, החברה המערבית אם תרצו)… . תשובתו שלו: המשפחה והדברים הפשוטים ביותר. דון השלים ברמה זו או אחרת מסע פסיכולוגי, רוב פצעי העבר ננגעו, וזה בהחלט מקרב אותו אל משאלתו לחוות יותר את החיים, להפסיק לחיות מבחוץ כזר תמידי בחייו שלו. אבל שאלת המה שווה לחיות למענו נשארה פתוחה. הוא משיל במהלך הפרק את מה שלא: העבודה, והמון המון כסף (2 מליון למקאן פלוס אחד למייגן. (מישהו יכול לעזור בלחשב כמה נשאר לו?)), ומקווה שמסעו בדרכים, קל ונקי ממחויבויות ומטענים יגלגל אותו אל הדבר הבא, אולי אל הדבר הזה. אבל לא, זה לא מה שבאמת מביא את האושר. האושר , אומר לנו וויינר, הוא מתחת לאף, ובדברים הכי פשוטים של החיים, כפי שמתחדד רק בצל מוות כזה.

  • סתם אחד

    אני רק שאלה……
    טוב כמה שאלות

    בנוגע ל'קילוף' של דון מרכושו/ דונלד דרייפר, דון לא יכול לחזור להיות דיק וויטמן- הרי לפי הרישומים האחרון נהרג בשנת 51' בקוריאה.
    אני תמיד תהיתי, אמנם דון/דיק נפצעו אבל איפה לעזאזל השליש הגדודי שלהם או מישהו מהיחידה שלהם? הרי מישהו ידע שהם נמצאים במוצב שכוח האל ומישהו פינה את דיק/דון
    וגופתו של דונלד המקורי לאחר ההתקפה, לא? אין אף אחד שיכל לזהות אותו מהיחידה המקורית? לאף אחד שם לא אכפת לבוא ולבקר לאחר שחייל נהרג וקצין נפצע קשה?

    מבחינה ביורוקרטית אין ברירה לדון אלא להמשיך להיות דון ולדונלד להמשיך להיות מת בתור דיק (גם אם נניח שדון 'יתפס' על גניבת זהות- לא בטוח שמישהו בפרקליטות ישוש לחפור בספור הזה לאחר 20 שנים).

    בלי קשר
    הימור לסוף הסדרה: שוט של סאלי בלבד, ללא דון וללא אנשים אחרים.

    משאלה (לא הימור- כי לא יקרה) דון מגיע במסעו מערבה לסן-פרנסיסקו ופוגש את סאל. ונראה לי שאני היחידי כאן- אבל הייתי מת למפגש מחודש עם פיי.

    • נראה לי שיש נטיה להגזים בחומרת הפשע של דיק/דון. לא נראה לי שמישהו ירדוף או יתבע אדם שמתחזה לאדם אחר בשיתוף פעולה של האלמנה של אותו אדם. העניין העיקרי הוא רגשות האשם ותחושת התלישות של דון, ולא עניין פלילי – ולכן כל הספקולציות אודות ה"גילוי" או ה"תפיסה" של דון בסיום נראים לי מופרכים – ייתכן שדיק אכן ייחשף, אבל המימד יהיה כאן בעיקר אישי ולא פלילי. בפרק הנוכחי היה אפשר לראות פעמיים שדון עצמו מפריז בחומרת מעשיו. פעם ראשונה בחלום שלו, שבו הוא רואה את עצמו נרדף על ידי החוק (מה שלא סביר), בפעם השניה כשהוא מספר את הסיפור מקוריאה, שהצורה שבו הוא מסופר רומזת שהוא הרג את המפקד שלו בזדון (מה שכמובן לא נכון).

      • מוש

        מסתבר שבויאטנם (אך בקוריאה פחות) רצח של מפקדים שהוסווה במוות בפעילות מבצעית היה פרקטיקה מקובלת
        http://hayohaya.huji.ac.il/pdf/7/Sahar_Ber.pdf

        • מעניין מאוד. אבל לפי מיטב זכרוני (ומה שחזרתי עכשיו וקראתי), המוות של דונלד דרייפר היה לחלוטין תאונה (אם כי, עכשיו שאני חושב על כך, חשיפת האירוע עשויה להטיל על דון/דיק חשד שהוא רצח את מפקדו בכוונה תחילה).

          • SHULA

            כל הרעיון בסדרה. וגם בעונה 1 פרק 12 מסבירים לנו, שה"פשע" של דיק ויטמן לא כזה חמור כמו שהוא עושה ממנו.
            כמו שקופר אמר לו :"למי אכפת מי אתה באמת".
            וגם בפרק הזה, שהוא חי בהזיה שיתפסו אותו, והוא מספר את הסיפור של קוריאה ככה….למרות שאנו ראינו פלאשבק- והמוות היה בשוגג לחלוטין, אבל דון לוקח אחריות מלאה על המקרה.
            הוא עדיין לא השלים עם זה.
            לא סגר מעגל.
            ולכן הוא מספר כאילו הוא הרג אותו אותו (במזיד) מה שבהחלט לא נכון

      • תתש

        מערכת המשפט האמריקאית לא מתייחסת בסלחנות לעריקים, במיוחד לכאלו שגנבו זהות של חלל. במציאות מקרה כמו של דון יוביל לגזר דין של 20 שנים.

        • מה שמעלה את השאלה (שאני בטוח שנשאלה בעבר) – מה הרווח של דיק/דון מכל סיפור ההתחזות? הרי כל מה שהשיג כדון דרייפר הוא יכל להשיג גם כדיק ויטמן (או בכל שם אחר שלא שייך לאחר), ובארצות הברית של שנות ה-50 מאוד קל להעלם מעיר הולדתך ולהתחיל חיים חדשים, ולמחוק את ההיסטוריה שלך כך שקשה מאוד יהיה לזהות אותך. אם דרייפר ה"פצוע" קיבל פיצויים כלשהם, הם בוודאי הלכו לאנה. האם נטילת הזהות של אחר (בניגוד להחלפת זהות באחרת) באמת העניקה לו משהו (מלבד הקשר עם אנה, כמובן).

          • אם אני לא טועה, זה אפשר לו "להשתחרר" מוקדם מהשירות. אבל בטח אנשים פה זוכרים יותר טוב ממני.

            • זה אכן העניין.

          • תתש

            דרייפר האמיתי היה בוגר קולג' וקצין. דיק וויטמן היה טוראי עם אולי 12 שנות לימוד.

            פיצויים ומענק שחרור של דרייפר האמיתי לא ילכו לאנה כי על הנייר דון דרייפר לא מת. דון קיבל את כל הכסף.

            • כל ההטבות שדרייפר הפצוע זכאי להם (שחרור מוקדם, פיצויים) יכלו ללכת באותה מידה לוויטמן הפצוע. הנחתי שהכספים הלכו לאנה כיוון שהיה הסדר כלכלי בין דרייפר לאנה לאורך השנים (לפי מיטב זכרוני הוא המשיך לפרנס אותה בצורה זו או אחרת). גם לא היה לי את הרושם שדרייפר עושה שימוש כלשהו במוניטין של האדם אליו התחזה (ובצדק, כל שימוש בשם שלו יכל לסכן אותו בחשיפה), ונראה שכל מה שהשיג בסופו של דבר, הוא השיג לחלוטין בכוחות עצמו.

  • Michael Ginzburg

    הפינאלה של מד מן – מה צריך לקרות, מה עשוי לקרות

    http://www.hollywoodreporter.com/bastard-machine/mad-men-series-finale-what-795406?facebook_20150513

  • דבורה

    לאחרונה יצא לי לראות קטעים אהובים מפרקים קודמים בסדרה, ושוב אני מבחינה בגאונות של יוצריה. יש כל כך הרבה רמזים שהושתלו לאורך כל העונות שמוביים אל מחלתה של בטי. יכול להיות שכבר מההתחלה טבע ויינר שכינויה של בטי בפיו של דון יהיה "בירדי", כדי שכולנו נוכל לשיר לה בעצב: "בי, בי בירדי"?

    • כל הסיפור הזה עם "ביי ביי בירדי" בסדרה היה במקור בעונה השלישית, כאשר הנישואין של דון ובטי התפוררו, כך שאני מניח שזאת הסיבה לשתילת השיר הזה באותה תקופה.

  • אחת מאחת

    נשארו עוד ארבע שעות….
    מה יגיע קודם? סוף הסדרה או הדו"ח שאמור להיות מוגש מחר בבוקר לעבודה (בשעון ארה"ב?)
    אחחח ההתרגשות, הלילה הלבן שמגיע אתה- אני ממש חסרת מנוחה מה ילד לילה (ועטו של ווינר).

© עידו ישעיהו