אחד מהחסרונות הגדולים ביותר בפער גדול בין שידורי עונות, הוא שישנה שהות גדולה יותר לצופים לאבד עניין. כמעט שנה וחצי חלפו מאז העונה הראשונה של דרמת המתח הבריטית "The Fall" (שזמינה במלואה ב'כן בולמוס' ב-VOD), סדרה נוספת שלא ברור מדוע שמה לא מתורגם לעברית, והיא חוזרת כשמאז עברו בסך המון סדרות אחרות שעמעמו את זכרה.
המותחן הפסיכולוגי של ה-BBC – בכיכובם של ג'יליאן אנדרסון, לנצח סקאלי מ"תיקים באפלה", וג'יימי דורנן, שבקרוב יקנה את עולמו ככוכב הסרט "חמישים גוונים של אפור" – עוקב אחרי שניים, כל אחד מהם צייד בדרכו. האחד הוא הרוצח הסדרתי פול ספקטור, איש משפחה נשוי עם ילדים, במקצועו האירוני פסיכולוג המתמחה בייעוץ להתמודדות עם אובדן, ואורב לקורבנותיו באופן אקראי ברחבי בלפאסט. השנייה היא החוקרת המשטרתית הבכירה סטלה גיבסון, שנקראה לעיר אחרי שהמשטרה המקומית של צפון אירלנד לא הצליחה לתפוס אותו.
בסך הכל חמישה פרקים היו לעונה הראשונה, שהייתה הדרמה החדשה המצליחה ביותר של BBC מזה עשור, והיא לא טרחה לספק בסופה שום סיומת לסיפור. פול הבטיח לגיבסון בשיחה טלפונית שיפסיק לרצוח אך גם שלעולם לא תצליח לתפוס אותו, וברח עם משפחתו לסקוטלנד. גיבסון התאמצה לעזור לקורבן נסיון הרצח של ספקטור לשחזר את זיכרונה ולזהות את התוקף, אבל לא זכינו לראות אם הצליחה או לא. זה היה מעצבן, הפרק נגמר בקליף האנגר שהוא לא באמת קליף האנגר, וחמש דקות נוספות היו מספקות את הקלוז'ר לכאן או לכאן. נותר בכך רושם עצלני כמעט, כאילו היוצר אלן קוביט, איש "החשוד העיקרי 2", אפילו לא טרח לסיים את הכרך הראשון בסיפור.
17 חודשים אחרי כן מגיעה העונה השנייה כדי להמשיך מאותה נקודה, עם אותו טון קר כקרח, אפל, מרושע ושקט. אנו מוצאים את פול פורק יותר עול בכל הנוגע למשפחתו, ובמקביל מנסה לנטרל את כל מה שעשוי להביא להפללתו. "The Fall" ממשיכה להפגין מצוינות בערך בכל ההיבטים שבה, בעיקר במשחק, אבל אם בעונה הראשונה הייתה תחושה רעננה יותר, היה אלמנט ממגנט שהצמיד אותנו אליה, הם נמחו בזמן שנדרש לה לחזור.
זאת ועוד, העונה השנייה פשוט פחות טובה מהראשונה. סיפורי הבייביסיטר שמפתה את פול מקבלים שורה מרכזית מאשר לפני כן, והיא רק מהווה עדות לסימפטום מאוד מעצבן של נשים הנוהגות בטיפשות כשהן פוגשות בפול – כן, אתה מאוד דומה לקלסתרון הרוצח המסוכן והמבוקש המופיע בעיתון שאני קוראת, אבל אני משערת שזה לא אתה; בוא תן מבט מעמיק בתעודת הזהות ובה הכתובת שלי. בהמשך עוד צפוי לנו אחד הסופים היותר שנויים במחלוקת הזכורים לאחרונה.
אם יש משהו שהעונה השנייה מחדדת הוא שהאיפוק השקט של שני הגיבורים, זה שמתחתיו אנו חשים את הבעבוע עוכר השלווה ומעכיר הנפש, בעצם די משעמם. כן, ההקבלה ביניהם פקחית, הפעולות שבהן נקט הרוצח כדי לצוד את קרבנותיו הדהדו לא אחת לאלה של המשטרה ולהפך. במקום חתול ועכבר יש כאן חתול וחתול, סטלה גיבסון נראית לא פחות קרה מאשר פול ספקטור, וכמוהו נדמית שוות נפש על גבול הפסיכוטית ומכורה למשחקי מוחות, רק שהתיעול שלהם שונה. ובכל זאת, ראינו את היחסים האלה פעמים רבות בעבר בסרטים ובסדרות, כולל ב"חניבעל" שבה מככבת ג'יליאן אנדרסון עצמה.
באופן כללי נוצרת פעמים רבות תחושה שיש יותר יצירות המתארות רוצחים סדרתיים מאשר קיימים כאלה בפועל. מה עוד אפשר לעשות במסגרת המתחמים האלה שכבר לא נעשה? הייתכן שהז'אנר מיצה את עצמו? הו כן, ייתכן בהחלט, ו-"The Fall" לא עוזרת להפיג את הסברה הזו.
