Tag Archives: שטיסל

כבר בפרק הראשון של "שטיסל", כאשר תנור הספירלות המתחמם ניצב בין עקיבא (מיכאל אלוני) ואלישבע (איילת זורר), היה ברור שיש משהו בסדרה הזו, קסם אמיתי. די מהר לאורך העונה התברר שמדובר ביצירה שיודעת לרקום מהרגעים האלה סיפור מושך לב, ולספק עצמה גדולה באמצעים העדינים והקטנים ביותר. עד סוף 12 פרקיה, הדרמה העוקבת אחר חייהם של האב הציני (דב גליקמן) והבן האמן לבית שטיסל באחת הקהילות החרדיות בירושלים, מיצבה את עצמה כאחת הסדרות הטובות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. בצדק היא זכתה ב-11 פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, בכללם לדרמה הטובה ביותר.

לפיכך לא תהיה זאת הגזמה לומר שהציפיות מהעונה השנייה היו גבוהות, ואמנם היא מתעשתת עד מהרה, אבל בשלושת הפרקים הראשונים שלה "שטיסל" מוצאת את עצמה קורבן לסטנדרטים שהיא עצמה הציבה. אלוהים מדקדק עם צדיקים. במידה מסוימת מדובר בתמונת מראה לעונה הראשונה – קווי העלילה המרכזיים מזכירים את ההתרחשויות של העונה הקודמת, אבל חיוורים יותר. את מקומה של איילת זורר, שעיסוקיה בהוליווד מנעו ממנה לחזור לתפקיד האלמנה שהתאהבה בעקיבא, תופסת הדס ירון ("למלא את החלל") כדודניתו ליבי, וכמו במקרה של האלמנה גם כאן מדובר בסיפור אהבה שנושק לבלתי אפשרי. דימיון נוסף לעונה הקודמת טמון ביחסים בין גיטי (נטע ריסקין) לבעלה ליפא (זהר שטראוס), אלא שבמקום שליפא ימרר את חייה בהיעלמותו כמו בעבר, הפעם הוא עושה זאת בנוכחותו.

שני המקרים הללו מצד אחד מקנים תחושה מוכרת מדי ומצד שני אינם מוצלחים באותה מידה. קיווע הוא המייצג המושלם לכך – הוא נראה כמו גרסה דהויה של עצמו מהעונה הקודמת, רדום, תועה ונדחק אל השוליים. ההתקרבות בינו ובין ליבי נושאת עמה רובד מטריד ואף מתריס שמקנה תחושה זרה בסדרה מעודנת כמו "שטיסל". לעומתם היחסים בין גיטי לליפא בעיקר מייגעים. שוב הוא מכזיב, שוב מושך לכיוונים ארציים במקום להתחבר לקדושה, שוב עושה דברים מאחורי גבה. כשליפא היה בחו"ל בעונה הקודמת, הסדרה יכולה היתה להקדיש את מלוא תשומת לבה להתמודדות של גיטי, אבל כעת נוכחותו הופכת את הסיפור ואת דמותו למורכבים הרבה פחות. אם בעבר יכולנו להזדהות במידת מה עם הצורך האנושי של ליפא לפרוק עול בזמן שהיינו בצד של רעייתו, הפעם הוא אטום ובלתי נסבל. הדבר היחיד שמחזיק את הסיפור שלהם כרגע הוא המשחק המרהיב של נטע ריסקין, שהופכת את גיטי לדמות העגולה ביותר ב"שטיסל". ליפא כנגדה נראה כמו דמות שאינה בשלה ואינה מנומקת דיה.

לבעיות האלה אפשר להוסיף את הסיפור של רוחמי, שאמור להיות מקסים אבל בפועל הוא, לפחות בתחילתו, משונה ואף קצת מביך – קוראת אחר הנער ומבטיחה לו שהיא יכולה להציל אותו בזמן שהוא בורח. זה נראה קצת כמו סיפור חסידי נאיבי שפשוט לא מצליח להתממש באופן אמין על המסך. למה הנער הזה תמיד לבד שם? אין לו לימודים? אין אף אחד מלבדו בבית הכנסת הזה? ואיך רוחמי מצליחה להשקיף שם מהרחוב פעם אחר פעם בלי שום הפרעה?

לא ברור מה היו התכנונים של היוצרים לקראת העונה השנייה לו איילת זורר היתה זמינה לחזור ואיתה דמותה של אלישבע, אבל נדמה שהיעדרותה טרפה להם את הקלפים בצורה שתחילת העונה מתקשה להתמודד איתה. למעשה, נראה שהיא אפילו לא מנסה. דמותה של אלישבע הוצגה כמישהי שאין בלתה עבור עקיבא, וכעת כשהיא איננה נותר ריק שלא באמת מתייחסים אליו או ממלאים אותו. אמנם במקביל יש כמה רגעים נפלאים כמו פעם – כמו כשעקיבא מצייר את אביו הישן, או שיחה נוגעת ללב בין שולם לגיטי, או שולם שמגלה כיצד הוא נתפס בעיני אחרים וגומר אומר לשנות זאת – אבל הם לא מצליחים להתגבש לכדי תמונה יפה ושלמה אחת כמו פעם.

הבשורות הטובות, חסדי השם, הן שיש גם נקודות חוזק. ליא קניג שנכנסה לנעלי חנה ריבר בתפקיד הסבתא, מתעלת את חברתה המנוחה ומחקה את המניירות שלה עד שנדמה שזו בדיוק אותה בובע מלכה. מעבר לעונג לנוכח הכישרון הגדול של קניג, יש בכך מחווה מרגשת לריבר ז"ל. גם השחקנים החדשים הנוספים מצוינים, שלא במפתיע – ששון גבאי שמתברר כי יכול לגלם כל אדם, וכבר אימץ קאץ' פרייז מלבב חדש ("רשועים ארורים") כנוחעם, אחיו של שולם; וגם הדס ירון, ששבה לגלם צעירה חרדית רגישה אחרי "למלא את החלל", חיננית וחמודה.

אבל חשוב מכל זה: הפרק הרביעי של העונה כבר טוב עשרות מונים. הוא עמוס התפתחויות מרגשות, מביא אל סופם כמה קווי עלילה בעייתיים, מציג חדשים ומתקן מסלולים. יש בכך כדי להפיח מחדש את האמון הגדול ב"שטיסל". הרי יצירה כזו שמתפוצצת מכישרון ומיופי לא יכולה להסתפק בבערה מהירה ולדעוך, כך שאפשר להניח ולקוות כי מדובר רק במעידה התחלתית שאחריה תחזור העטרה ליושנה.

—

פורסם לראשונה בוואלה

ראיון מעניין עם במאי הסדרה, אלון זינגמן

ביקור מאחורי הקלעים של העונה השנייה

התחנה השנייה שלנו בסיכום השנתי: בריטניה. וישראל. ושאר העולם. הסיבה שכולן נכנסות תחת אותה מטרייה היא העובדה שבסופו של דבר כולן מהוות משקל נגד ליצירה האמריקנית, וכולן גם מזינות אותה. מצחיק להסתכל בכל הרשימות האלה ולגלות שבכל אחת מהן מצויה לפחות סדרה אחת שיש לה עיבוד אמריקני בשלבי עבודה כאלה ואחרים. בנוסף, עבורי לפחות כל התוכניות הללו לא מהוות חלק ניכר מהתפריט הטלוויזיוני שלי. מהבריטיות צפיתי בשלוש סדרות (על שתיים מהן כבר פירטתי בסיכום הסדרות החדשות), מהזרות צפיתי בפרק או שניים של "בורגן" ובפרק הבכורה של "קמים לתחייה", כאמור. את שתיהן אהבתי ועם שתיהן אני רוצה להמשיך, אבל מעבר לכך אני לא יכול לחוות דעה על איכויותיהן כמכלול.

מה שבטוח הוא ש-2013 מהווה נקודת מפנה בכל הנוגע לייבוא של תכנים בשפות שאינן אנגלית. לא רק כאן בארץ, גם בסיכומי המבקרים האמריקניים ניתן לראות נוכחויות זרות, בראשן "קמים לתחייה" ששודרה שם לאחרונה בערוץ סאנדנס ("התיקון", "קצה האגם"). באשר לסדרות הישראליות – גם באלה לא צפיתי הרבה, אבל אהבתי את מה שכן יצא לי לראות. לצערי "חסמבה דור 3" חביבתי נבצרה ממני בהיותי מנוי 'כן', אבל מלבדה צפיתי בשתי דרמות שאחת מהן הייתה מבדרת והאחרת הייתה מופלאה. ומה איתכם?

הסדרה החדשה | מסביב לעולם ובחזרה | ריאליטי, סבון ועוד | באסה | צחוקים | דראמההההה! | הפינאלות | ממתקי 2013: ג'ימי פאלון | ממתקי 2013: שאר תוכניות האירוח | ממתקי 2013: הסימפסונס | ממתקי 2013: אנימציה | ממתקי 2013: בשר ודם | הרגעים הגדולים

בכל הסקרים להלן ניתן לבחור יותר מתוצאה אחת.

[polldaddy poll=7675195]

מלבד The Fall ו"ברודצ'רץ'" היחידה שצפיתי בה, או ליתר דיוק צופה בה, היא "אחוזת דאונטון" אני עוקב אחרי העונה הרביעית שלה בימים אלה בערוץ 1, השבוע שודר הפרק השלישי. ההצלחה הפנומנלית שלה נשגבת מבינתי, לי אישית היא כבר לא מאוד עושה לי את זה, אבל אני נהנה ממנה כאשר אני צופה בה (אם ניתן לומר "נהנה" על מה שחוויתי לנוכח ההתרחשויות עם אנה בפרק השלישי). ליידי רוז מעניינת במידת מה, שקיעת האריסטוקרטיה והגינונים מרתקת אותי, ועל כן אני ממשיך איתה בעניין. היא לא מערערת את מעמדה של "ברודצ'רץ'" כסדרה הבריטית שהכי אהבתי ב-2013, וזאת גם הבחירה שלי בסקר למעלה.

[polldaddy poll=7675220]

הרשימה הזו היא מעין וויש ליסט מבחינתי. אני מאוד רוצה לראות את רובה, אבל העובדה שברוב המקרים אני צריך להתבסס על תרגום באנגלית – עניין אפשרי אבל לא נוח – הופכת אותן לאופציה משנית תמידית. ממש אתמול צפיתי לראשונה בפיילוט של "קמים לתחייה", שהיה מסתורי ומרתק ברמות שאני לא זוכר מאז "אבודים". ההתמקדות שלה באנושיות ובאבל העניקה נפח עצום למאורעות המוזרים, בעיירה שאיבדה אוטובוס שלם מילדיה (וגם כמה מבוגרים) רק כדי לקבל אותם בחזרה כעבור מספר שנים. האפקט שהחזרה הזו יוצרת אצל הנשארים מאחור נע בין אניגמטי למסעיר, אבל בפרק הראשון הוא תמיד מעניין. עם זאת, כפי שציינתי בסיכום הסדרות החדשות, אנשי הקהילה החביבה שלנו המליצו לי להנמיך ציפיות.

[polldaddy poll=7675227]

[polldaddy poll=7675231]

[polldaddy poll=7675235]

מקרב הקומדיות אהבתי מאוד מאוד את "טקסי דרייבר" בעונתה הראשונה, ובכל זאת כשהשנייה הגיעה השנה לא היה לי חשק אליה. כפי שקורה תכופות עם סדרות ישראליות, לא ממש זכרתי מה קרה בקודמת ולא היה לי חשק לצפות שוב ולהיזכר. במקרה של "חסמבה דור 3" זה היה אחרת. מלכתחילה מדובר בסדרת כיף שאין צורך להרגיש איתה מחויבות. לצערי בהיעדר 'חם' צפיתי רק בשני הפרקים הראשונים, אבל עצם העובדה שזה עד עכשיו מפריע לי, כשהעונה כבר הסתיימה, מלמד על כך שהיא הרוויחה את קולי. גם ביתר הסדרות ברשימה לא צפיתי, כך שזוהי ההצבעה היחידה שלי כאן, אם כי יצוין שאני אוהב את היצירות הטלוויזיוניות של עדי אשכנזי ובהחלט רוצה לנסות את "בלתי הפיך".

בסדרות הדרמה זה כבר אחרת. כאן צפיתי השנה בשתי סדרות מתוך הרשימה, בשתיהן כיכבה איילת זורר, ואחת מהן הפכה מבחינתי ליצירה משמעותית וחשובה. אבל ראשית: "בני ערובה", שניסתה ורוב הזמן הצליחה לספק מתח ישראלי מהוקצע. היא רחוקה משלמות, אבל בכל זאת מקדמת את הז'אנר בישראל כמה צעדים טובים קדימה. הדיאלוגים שלה היו אמינים (בשלב מאוד מתקדם בה, אולי אפילו בפרק האחרון, ראיתי בקרדיטים שניר ברגמן הוא אחד התסריטאים. הגיוני), הסיפור מורכב ומעניין והמשחק אמין. כה לחי. היא סיימה את העונה הראשונה שלה לאחרונה כשעדיין נותר לה סיפור לספר, ואני מקווה לראות את העונה הבאה לפני 2016. אבל עם כל חיבתי ל"בני ערובה", במקרה של "שטיסל" מדובר בליגה אחרת. סדרה שבמהלך העונה הראשונה העדינה, המרובדת, הלירית, החכמה והיפה שלה הפכה לאחת הדרמות הישראליות שהכי אהבתי מעודי (לצד "בת ים ניו יורק" ו"מרחק נגיעה"). כתבתי עליה במהלכה דברים שנכונים גם בסופה, ואני לא יכול לחכות לעונה הבאה שלה, שתגיע במהרה בימינו אמן.

מרשימת הבידור/ריאליטי צפיתי רק ב"ארץ נהדרת" שהפיקה את העונה הגרועה ביותר בתולדותיה לטעמי, ו"מצב האומה" שנשכחה ממני לחלוטין. צפיתי גם בפרק הראשון של "רויאל שף" שהיה מחפיר, ובכמה וכמה קטעי מוזיקה של רד בנד עם אמני ארצנו במסגרת "המופע של רד ודביר", התוכנית היחידה כאן שאני קצת מצר על כך שאני לא צופה בה.