כבר בפרק הראשון של "שטיסל" היה רגע פשוט נפלא. עקיבא (מיכאל אלוני) הקים גמ"ח של תנורי חימום, ואלישבע (איילת זורר) באה אליו במהלך גשם סוער כדי לבקש אחד. היא עמדה על סף הדלת, כפי שהצניעות דורשת, ולפני שהוא נותן לה תנור ספירלה החליט עקיבא לבדוק שהוא אכן פועל, לגנוב בכך עוד כמה דקות במחיצתה. הוא חיבר את התנור ובינתיים הם הסתכלו זה בזו במבוכה, ביניהם ניצב התנור, והספירלות המתחממות שלו סיפרו את כל הסיפור.

לאורך הפרקים הבאים היו עוד כמה רגעים ממוגגים כעין זה. כמו למשל מִצְוַת החינוך שעקיבא ביקש לבצע ולהכות את תלמידו השובב, אבל לבסוף לבו לא מלאו והוא נתן לו חטיף בננה במקום. או שני בעליה המנוחים של אלישבע שמתקיימים בדימיונה במטבח (כמו אצל מגי ב"חשיפה לצפון"), ומשתתקים לחלוטין כשהילד ישראל נכנס לחדר; אמנם פרי דימיון אבל עדיין מתגעגעים לילד שלהם.

מתחילתה "שטיסל" הייתה סדרה נורא מתוקה, אבל הרגעים הקטנים האלה רמזו שוב ושוב שיש בה משהו יותר מזה. אני חושב שהפרק האחרון, החמישי, היה הראשון לממש את ההבטחה הזו במלואה (ספוילר לפרק). הוא הביא פתאום לשיא את עלילת ה"במרחק נגיעה" – עקיבא מאורס לאחרת בזמן שהוא מאוהב באלישבע – וסיפק שלל עימותים מרתקים שהפגינו שוב את היכולת המרשימה של היוצרים לספק דרמה גדולה באמצעים העדינים והקטנים ביותר. זה היה נכון במיוחד ברגע המדהים שבו עקיבא הגיע אל אלישבע כדי לשכנע אותה להיעתר לו, ובתגובה היא הורידה מולו את הפאה שלה, ואז גם פרעה את הקוקו. כל כך הרבה היה טמון באקט המהמם הזה, בראש ובראשונה כי זה משהו שפשוט לא עושים בעולם הזה, אבל גם הרבה מעבר לכך. הדברים שאינם נאמרים, הצניעות והקודים ועול תרי"ג המצוות, הפאה הזו גילמה את כולם והיוותה מעין חיץ בין אלישבע לעקיבא. וכאשר היא הסירה את החיץ הזה, והיה נדמה אולי שהנה היא נפתחת וסוללת את הדרך לאיחוד כלשהו, זה היה בדיוק בשביל ההפך. זה היה כדי לומר, הנה אני, זו אני, ייגעה, עם השיבה הזרוקה בשיערי ובלי רצון להקים עוד חתונה ובית ורהיטים. איילת זורר הייתה מעולה בסצינה הזו.

ואם חשבנו שבכך הסתיימה הדרמה ואיתו סיפור האהבה הבלתי ממומש הזה, מיד אחרי כן נכונה לנו עוד הפתעה. למרות כל מה שאלישבע אמרה לו, עקיבא בכל זאת מחליט להביא לקריסת האירוסין שלו. "היא בכתה אז אמרתי לה בואי נתחתן", הוא מספר בעזות מצח לאביה, מה שמביא מיד לביטול החתונה. קיווע במודע זונח את התחליף למרות שהוא כל מה שיש לו, לטובת הדבר האמיתי שלכאורה אין לו סיכוי להשיג.

לא בכדי איזכרתי את "במרחק נגיעה", שהייתה ונותרה בעיניי אחת הסדרות הישראליות היפות ביותר שנוצרו כאן; אולי הכי טובה לצד "בת ים ניו יורק" [1]. "שטיסל" מזכירה אותה פעמים רבות. גם כי היא מתארת עולם דומה, כן, אבל גם מפאת האופן הלירי והנוגע ללב שבו היא עושה זאת, וכמובן האהבה הבלתי ניתנת למימוש (יותר ב"נגיעה" מאשר כאן). אמנם בעיניי "שטיסל" אינה ברמה של "במרחק נגיעה" – מורגשת בה מידת מה של בוסריות ולא כל השחקנים משכנעים – אבל הכתיבה בה נהדרת, ואם יינתן לה אורך נשימה, היא עוד עשויה להפוך ליהלום של ממש.

[1] יוסי מדמוני, אחד משני יוצרי "בת ים ניו יורק", הוא עורך התסריט כאן ב"שטיסל".