איזו הפתעה לא נעימה הייתה להיתקל בקולו של רוגל אלפר מקריין את "אתם שם בבית", הסדרה של ערוץ 8 על תולדות הפריים טיים הישראלי, שהפרק האחרון שלה שודר אתמול. עוד לפני שהתנתקתי מחם הפסקתי לצפות ב"ינשופים" שהנחה אלפר, בעיקר בגללו. ההתחכמויות שלו והאופן המשוחק שבו סיפק את הטקסט היה מעצבן והסיח את הדעת. בקרדיטים שבפתיחת הפרק הראשון הסתבר לי שהוא לא רק מקריין אלא גם אחד מיוצרי הסדרה, וזה ניכר. הסיבה השנייה שהפסקתי לצפות ב"ינשופים" שבהנחייתו הייתה ההומוגניות הבלתי נסבלת של הפאנל, הידיעה מראש של מה מהאייטמים לשבט ומה לחסד, גם אם בשוליים ישנם כמה חילוקי דעות מינוריים. זה הפך להיות משעמם.
Tag Archives: ישראלי
סיפור מהאגדות
הפרק השני
פרק מוצלח נוסף, ולרגעים גם מעורר השתוממות. ההתנהלות של ג'מצי קוממה עליו את כל חברי השבט, ולאחדים אף "הרסה את האגדה" על דורון ג'מצי ממכבי תל אביב, וכמוהם ודאי גם לצופים רבים בבית. ההשתלחות שלו, "האמת שהוא מטיח בפנים", לא הייתה יכולה להיות יותר מטומטמת, כמעט ניתן היה לראות איך בזה אחר זה חברי שבטו מתרעמים.
בכל משחק נורמלי בוקי היה עף מזמן. האיש שגם ככה היה דחוי ושאף אחד מהשבטים לא רצה בו, האיש שאוהב שוב ושוב לספר על החרבונים שלו ועל השלשול המצער (מישהו ערך רשימת יציאות?), ובכל זאת הוא נשאר במשחק בגלל אנטגוניזם שעורר חבר אחר בשבט שבמקרה אוחז באגו בל ישוער, כך מתברר. בשבט השני לא הצלחתי להאמין שהדפוקים האלה בחרו במחנה החדש ברוב גדול. מה לעזאזל משובש אצלכם? נראה כמו סימפטום אשלייתי הנובע מנהייה אחרי החדש והאולי-נוצץ. גם אצלם יש מחרחרי ריב דומיננטיים, במקרה הזה ענבל גבריאלי, שדווקא יצאה תותחית במו"מ שלה עם בוקי נאה. אגב, כל הקטע הזה של מו"מ במקרה נראה לגמרי מבוים. במקרה שניהם הגיעו בערך באותו זמן? יאללה יאללה.
אתה ראשון, יא פשה
היום משודר בחם בידור ישראלי הפרק הראשון מתוך שלושה של המיני סדרה התיעודית הנפלאה "פשה", המספרת את סיפורו של אברהם 'פשנל' דשא. אני ממליץ עליה בחום למי שטרם צפה, ואני משער שמדובר ברובכם המכריע. מחר ומחרתיים ישודרו שני הפרקים הבאים. אחרי השידור הראשון של הסדרה לפני חמש שנים בדיוק, כתבתי עליה את הדברים הבאים:
הלוואי שאפשר היה לספר את הסיפור הזה באופן לא כרונולוגי, שלא ייחתם בשברון הלב של ירידת קרנו של אברהם דשא, פשנל, בקטע העצוב והלא יאמן בעצמתו בו הוא מתרה באהבה בנכדו העולל פעור העיניים, בן כמה חודשים בלבד, שלא ייכנס לעסקי התיאטרון ויהי מה, ואם הוא הולך להיות שחקן שלא ידבר איתו. Continue reading
ברוכים הבאים למופע של התקועים
"עברנו חוויה אישית קשה".
(בר מנסחת את רגשות צופי "המירוץ למיליון")
היזכרו רגע בפעם האחרונה שבה סחטתם תפוז, כיצד נראה הפרי לאחר המעשה. כמוש, קמוט, אינו ראוי למאכל. כך מגיעה העונה השנייה של "המירוץ למיליון" אל סוף המסלול. כמו רץ מרתון שחוצה את קו הסיום בלי אוויר ועם הלשון בחוץ, בלי שלאף אחד מהצופים בשוליים כבר יהיה איכפת; למודי גנבות דעת בדמות לקטים ללא התראה, צילומים רבים של אותו מאורע והרבה יותר מדי מקצים בלי הדחות. ברוכים הבאים למופע של התקועים.
שלא במפתיע, גם הגמר היה קרדום לחפור לנו בו, ונפתח בסדרה של פטפוטים מייאשים על האופן שבו אינה ובר גילו כמה הן שוות ביחד, עד כמה שושי ושושה מאוהבים וכיצד האחים הראל התקרבו זה אל זה ולמדו זה על זה. אחרי עונה שגם ככה אכלו לנו בה את הראש על כל שעל, ושלמדנו בה על המתמודדים הרבה יותר מכפי שרצינו לדעת, כל מה שביקשנו הוא לראות את המשימות האחרונות, להתבאס על ההפסד של עקיבא וענהאל וללכת לישון. בכל זאת, שבוע חדש לפנינו.
קול ששון
זז כמו נחמה
"ארץ נהדרת" הביאה תוכנית שנייה טובה בהרבה מקודמתה. עדיין לא אחידה ברמתה, אבל מה שטוב – היה טוב במיוחד. המרכזי שבהם היה זה שחתם את התוכנית: "זז כמו נחמה", שעשוי וראוי להפוך לקטע קאלט. מערכון כל כך מתבקש לנוכח ההצלחה הלא ברורה של אתניקס, כולל חיקוי נהדר של טל פרידמן, יותר בשיר מאשר בראיון. בדרך כלל פרידמן נודע בכך שהחיקויים שלו לא מדויקים אבל היסטריים, אבל הפעם הוא עשה את זה אחד לאחד עם השירה ועם הריקודים הפלגמטיים. גם זרחוביץ' כתמיר קליסקי היה מצוין עם ניעות הרגל שלו בזמן שהוא מנגן על הקלידים. התוספת לבסוף של זהבה בן, בחיקוי מוצלח של שני כהן, היה דובדבן על הקצפת. הקטע הזה הזכיר לי את אחת הפינות שהכי אהבתי בתולדות "ארץ נהדרת" – בוא תפסיק לשיר.
גם ביתר התוכנית היו רגעים טובים, בכללם "מעושרות", עם חיקויים מדויקים של עלמה זק ושני כהן, קצת פחות של רועי בר נתן. אפילו הייתה שם ביקורת חברתית קלה בעזרת דמות אתיופית שהיוותה ניגוד, אם כי בעבר כבר שמענו את זרחוביץ' עושה את בן העדה הרבה יותר טוב, במסגרת "החמישיה האמיצה" כאבבו האלחוטן האתיופי. הפרק החדש ב"תגלית" היה חביב אף הוא, ולו בזכות יובל סמו האדיר. בהיעדרו של אסי כהן, סמו מצליח לבלוט ולתפוס נפח שלא היה לו בעבר בתוכנית, אפילו בלי יותר מדי זמן מסך. למעשה, הוא גונב את ההצגה כשם שעשה תדיר ב"הרצועה". אפילו במערכון האירני הבינוני עם אלי ומריאנו, שני קאליברים של ממש, נוכחותו שם הצילה במעט את המצב.
נֶנֶתי למדי
"ארץ נהדרת" חזרה לעונה תשיעית עם פתיחה לא מאוד אחידה, אבל לטעמי נוטה לכיוון החיובי. הפאנל הראשון נפתח היטב עם הילד דין ועם הרב היורק, אבל אחר כך הפך מעט שחוק עם אנסטסיה מיכאלי ואחמד טיבי, ומאוחר יותר גם עם אביבית מ"האח הגדול" (למרבה המזל היא הייתה היחידה שם, אם לא כוללים את טימון ופומבה בהמשך) ויאיר לפיד, אם כי החצים כלפיו היו מושחזים ומאוד במקום.
לא ידעתי שירון ברלד מצטרף לקאסט בעונה הזו – במקום מאור כהן הגיעה ההשראה לדמותו מ"מסודרים" – וזו לא הייתה הפתעה נעימה. אמנם אני לא מכיר אותו היטב, אבל במעט שהתרשמתי ממנו בעבר הוא לא הצחיק אותי כהוא זה. הגם שהחיקוי שלו לרני רהב היה מבדר, זה נכון בעיקר בגלל שמושא ההתחזות משעשע מטבעו. הגילום שלו הזכיר לי את ההתחרפנויות של פרידמן, אבל בלי החן, מה שעושה את כל ההבדל. צחוקים רדודים על שמנים גסים במיטב המסורת הגועלית של ג'ון קנדי כריס פארלי ב"סטרדיי נייט לייב", אלמנט שחזר ביתר שאת במערכון של "פרויקט תגלית" שחתם את הפרק. היעדרותו של פרידמן מרוב התוכנית ודאי לא תרמה לתחושה. מה שכן, סמו הברזילאי הזכיר רגעים נעימים מ"הרצועה" ככבוד השופט אומברטו ז'וסימר דה סילבה פלומיננזה דוס סנטוס אוליוורה, קומפלט עם הבדיחה על נשים שהן כמו כפיות סוכר. אין מה להגיד – נֶנֶתי.
סביר להניח שהפרק הראשון מביא עמו אלמנטים שילכו ויישתנו בהמשך בתהליך של ניסוי וטעייה. הקטעים של קיציס לא היו אחידים ברמתם, עם כל מיני פינות חדשות שלא תמיד פוגעות, בעיקר שינוי כותרות העיתון המטופש. רועי בר נתן ניתן במנה מדודה אבל טובה שמאפשרת להתרשם ממנו, והוא בהחלט היה חמוד. המערכון על "הקול" היה חמוד גם בלי לראות את התוכנית, אבל פיניש כאביב גפן היה הרבה פחות מדויק מאשר בעבר, יותר מבחינת האיפור מאשר החיקוי, אולי כי התרגלתי לראות אותו עם מסכה לבנה.
תחילת עונת התפוזים
לפני ארבע ומשהו שנים השיק ערוץ מוזיקה 24 את התוכנית "האלבומים הגדולים", שהתרכזה מדי פרק באלבום ישראלי גדול אחר וכשלה נחרצות בעשותה כן. אני לא יודע אם התוכנית החדשה של ערוץ 8 – שהפרק הראשון שלה משודר במוצ"ש הקרוב – נקראת בפשטות "האלבומים" כדי להבדיל את עצמה מהפיאסקו המצער ההוא, או שמא מלכתחילה יוצריה לא רוצים לתחום את עצמם לאלבומים גדולים דווקא [1]. כך או כך מדובר בתוצר שונה בתכלית מהסדרה הישנה, וטוב שכך.
חמשת פרקי הסדרה "האלבומים" משודרים בסדר כרונולוגי הפוך – מהחדש אל הישן. במקרה או לא, הם גם מסודרים על פי הקשר האישי שלי לאלבומים, מהאהוב ביותר ועד לזה שאין לי שום חיבור איתו: הראשון של אביתר בנאי, הראשון של איפה הילד, "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף (שלושתם עשו לי חשק עז להאזין לאלבומים מיד אחרי הצפייה), הראשון של זקני צפת והראשון של רמי פורטיס. כפי שאני רואה את זה, הסדרה נבחנת בשאלה אם היא מצליחה להיות מעניינת גם כשהיא מתמקדת באלבומים שאין לי קשר איתם, והתשובה היא בהחלט כן.
בלדה לסוכן כפול
"תא גורדין", דרמת המתח והריגול החדשה של כן בכיכובם של רן דנקר ומוני מושונוב, זכתה לתשואות רבות עם שידור הפרק הראשון השבוע. אין לי אלא להצטרף אליהן – פרק הבכורה היה פשוט מעולה. הוא סיפק מצג שהצליח לחשוף את הפרטים שיש לחשוף מבלי להלעיט בהם את הצופים, וגם לעשות זאת באופן אינטליגנטי, מינורי וכמו-אגבי, המאפשר לנו רוב הזמן לחשוב שאנחנו רואים את הפיסות הרלוונטיות בלבד, בלי מריחות, בלי רגעים מיותרים ועם לא מעט דמויות שכולן נראות שלמות וברורות. כל כך לא מובן מאליו ובכל זאת נעשה כאן בהצלחה מסחררת.
הסדרה עוקבת אחר משפחת גורדין, המהווה תא ריגול רוסי, שעלתה בשנות התשעים ומאז הספיקה להשתקע ולבנות להם חיים נחמדים ושקטים. כל זה משתנה כאשר המפעיל שלהם דופק בדלתם אחרי כל הזמן הזה, והפעם הוא רוצה להפעיל את הבן, אייל/אלכס (דנקר המצוין), מלח הארץ מהסוג שכבר כמעט לא מייצרים ושלא מודע לתפקיד של משפחתו. הפרק הראשון הצליח לשרטט באופן נפלא את המים המתגעשים. אם זה התגובות ההומיות של ההורים, בעיקר האם דיאנה (הלנה ירלובה המצוינת אף היא) ואם זה הסיפור המקביל המתמקד במחלקה הרוסית בחקירות השב"כ, בראשותו האלילית של מוני מושונוב.
לא פאן לה
"הינשופים" חזרה אמש בעונה חדשה ונטפלה אל אורנה בן דור, שהגיעה להתראיין באולפן, ואל ה"מעושרות" שלה. כפי שציינתי בנוגע ל"מעושרות", זוהי תוכנית שהסתפקתי בפרק הראשון שלה, אבל פרשתי לא מפאת איזו שאט נפש מנדנדת או מתוך הצטרפות להתנגדות על ה"עיתוי האומלל" בצל המחאה, אלא כי היא שעממה לי את התחת. אבל ממש.
אז אוקיי, אני כנראה לא קהל היעד מסיבות כאלה ואחרות, אבל אין לי בעיה עם העובדה שכל כך הרבה צופים מודים לאלוהים על שברא להם את כל הפאנים האלה, ובהחלט יש מקום לריאליטי קלילה – או דוקו-דרמה, כפי שאורנה בן דור מתעקשת לקרוא לה – אבל כנראה לא אליבא ד"הינשופים". כבר בתחילת הפרק עם מניית תוכן העניינים שאל רוגל אלפר "איך הפכה אורנה בן דור לשנואת הברנז'ה?".
בנוסף, באולפן ישבה חברת הפאנל איילה פנייבסקי, שכתבה ביקורת לא אוהדת על יצירתה: "'מעושרות' היא כל מה שרע בעולם (שוביניזם וגזענות הן סתם דוגמאות ראשונות שעולות לראש), עטוף בכל מה שמרכיב טלוויזיה טובה – ליהוק מוצלח, עריכה מקצועית, קלילות". לצדה של פנייבסקי ישבו גם יהודה נוריאל ורון כחלילי, שמי שקצת מכיר את דעותיהם או צופה בתוכנית ידע לנחש בקלות את גישתם כלפי "מעושרות" גם בלי שתיאמר בפירוש, אבל למקרה שמישהו רוצה אמירות מפורשות, נוריאל צייץ בטוויטר לא מזמן, "אורנה בן-דור – מהאנשים שמטביעים אתכם בביוב של 'מעושרות' – יוצאת נגד המחאה 'השינקינאית'. כבר מותר לבחור את בדיחת 2011? בגלל המלחמה ההי-הי-הי". אי לכך, כאשר הגיע הראיון לקראת סוף הפרק, בן דור מטבע הדברים כבר הייתה בשלה, דרוכה ואנטגוניסטית.