האמריקנים 6.10: START
Tag Archives: האמריקנים
האמריקנים 6.01: מוסקבה אינה מאמינה בדמעות
האמריקנים – עונה 4
הנה הביקורת שלי על העונה הרביעית של "האמריקנים". מה חשבתם על העונה?
האמריקאים 4.08: קסמו של דויד קופרפילד 5: פסל החירות נעלם
ספוילר "האמריקנים" עונה 4 פרק 8
האמריקאים היא הדרמה הכי טובה כרגע על המסך. לא רק זה, איכות המשחק בסדרה היא כמה וכמה רמות מעל המתחרה הכי קרובה שלה. מאז הרצח של אמט וליאן בתחילת העונה השנייה, ביחד ולחוד, פיליפ ואליזבת' נמצאים למעשה בסטרס בלתי פוסק. גם בפן הרגשי האישי שלהם, וגם בפן של ה"מקצועי" של חייהם. יש תחושה שהם יותר מגיבים להתרחשויות מאשר פועלים באופן יזום. הפרק הזה היווה נקודת שיא לכל המתח (הן האישי של הדמויות והן העלילתי) שהצטבר במהלך הזמן הזה, וההתפרצות שלו היתה אחת מתצוגות המשחק הכי טובות שיצא לי לצפות בהן.
בעונה וחצי האחרונות הרגשתי שפיליפ הוא יותר ה"כוכב" של הסדרה מאשר אליזבת'. חלק מזה בגלל אותו מתח שהולך ומצטבר (שאין מה לעשות, נבע מעלילות יותר טובות שהיו לדמות מאשר אלה שאליזבת' קיבלה), אבל חלק שווה אליו זה בגלל המשחק הבאמת מופלא של מת'יו ריס. ובגלל זה, לראות את פיליפ לאט לאט נשבר בפרקים הקודמים, ובפרק הזה מגיע אל סף קצה היכולת שלו – היה מדהים לצפייה.
עם זה, הייתה זו אליזבת' שהותירה בי את הרושם הכי חזק והזכירה לי למה בתחילת הסדרה היא זו שכיכבה. העימותים שלה עם פיליפ ופייג' היו הסצנות הכי טובות בפרק. העימות עם פיליפ החזיר את אחד הקונפליקטים המרכזיים מהעונה הראשונה – הראייה של אליזבת' את חוסר היכולת של פיליפ (ועכשיו גם של פייג') להפריד בין הרגשות למעשים כחולשה. ולמרות זאת, אליזבת' היא לא אותו בן אדם כמו מלפני שלוש שנים. כאשר היה קשה לה מדי להתמודד עם חוסר הביטחון שלה לגבי רגשותיו של פיליפ כלפי מרתה, היא ישר ברחה לבלות עם מי שהיא כנראה הדבר הכי קרוב שאי פעם היה לה לחברה אמיתית. ולמרות הסיכום המדויק שהיא נתנה לפיליפ על התוכנית העסקית של EST, אפשר לראות שדבריו הנכונים של סיריל אוריילי על כך שהיא "אוהבת את הכלא שהיא בנתה לעצמה… ושאם תשתחרר עכשיו, לא יהיה מושג מה לעשות" נגעו בה במידה מסוימת.
העימות עם פייג' היה לא פחות עוצמתי. כתוצאה ממנו קיבלנו מעין הקבלה בין גבריאל – שקובל על כך שהיא ופיליפ (שלמעשה זה רק פיליפ) הם ילדים רגשניים שלא מבינים שלפעמים צריך לעשות את מה שדרוש ויהי מה – לבין אליזבת', כמפעילה ששוטפת מילולית את פייג' על כך שהיא חייבת להפריד בין הרגשות שלה לבין מה שהיא חייבת לעשות כדי שהמשפחה שלה תשרוד.
האמריקנים 4.04 : כלורמפניקול
האמריקנים 4.01: נחרת
פרק פתיחה מעולה של "האמריקנים". מה חשבתם עליו אתם?
למען האמת
אנליס מוכנסת אל תוך המזוודה
"האמריקנים" לא בחלה בקטעים מעוררי חלחלה בעבר, אבל נדמה שסופה העגום של אנליס הוא הקיצוני שבהם. הסוכנת הארעית שהפעיל פיליפ התאהבה באיש שהיתה אמורה לרגל אחריו, יוסף ראנה הפקסיטני, וכאשר סיפרה לאהובה את האמת על אודותיה בשעה שהיו ביחד במיטה, הוא חנק אותה למוות בחמת זעם. זו היתה התגלמות אחת מני רבות של המוטיב המרכזי העונה הזו: וידויים וגילויי אמת. במקרה של אנליס התוצאות היו הרות אסון.
האקט הזה, שהשאיר את גופתה העירומה בתוך חדר במלון לרגלי יוסף אובד העצות, הוביל לפיליפ שהציע את עזרתו בהיפטרות מהגופה. המטרה: הכנסתה אל תוך מזוודה כדי להבריח אותה. האמצעים: באגביות תכליתית גייסו פיליפ ואליזבת את יוסף לעמול איתם על קיפול גופתה של אנליס, כולל שבירת גופה, כדי שתתאים למידות המזוודה. עם כל קול פיצוח מחליא של עצמותיה ניתן היה לחוש כיצד ניעורה ביוסף ההבנה של עומק הבוץ שהוא מצוי בו.
הדקות האלה מייצגות רגעים קשים אחרים בסדרה כולה וספציפית בעונה הזו, כשהמטען מאחורי הדמויות – כולל אנליס עצמה – גדול בהרבה. רגעים כמו טיפול השיניים המחתרתי שפיליפ נאלץ לבצע באשתו וכמובן הצתתו באש של הפעיל בעד האפרטהייד; הצרחות שלו בהחלט שקולות לאותן עצמות מתפצפצות. הם ואחרים ממחישים את הקיצוניות שאליה מגיעות פעולות המרגלים חדשות לבקרים, ואת המחיר הנפשי שללא ספק נגבה מהם.
פיליפ מוריד את הפאה בפני מרתה
לנוכח משימות כמו עם אנליס ברור מדוע מעשיו של פיליפ מייסרים אותו לעתים כה קרובות. השקר המתמיד שהוא חי בו, המשימות שהופכות קשות יותר ויותר. בעונה הנוכחית הוא נאלץ לפתות את קימי, נערה צעירה רגישה ואומללה שלא רחוקה בגילה מבתו, כי המרכז בברית המועצות סבר שזו דרך נוחה להשתיל ציתות בחפצי אביה סוכן ה-CIA.
תמונת המראה הזו לפייג', בתו שהמרכז לוחץ עליו לגייס לשורותיו, הגיעה במקביל לגילוי שבנו נמצא בלחימה באפגניסטן, ולכך שהציתות ששתלה מרתה במשרדו של הסוכן גד ב-FBI נחשף. כבר מראשית ימי הסדרה נדמה היה שגורלה של מרתה נחרץ. הרי היא בסך הכל כלי משחק שנועד להשיג עבור פיליפ ואליזבת את מה שהם צריכים, כך שהסבירות שמרתה תהיה הראשונה לגלות את שקריו של פיליפ היתה גבוהה, ובכך תהפוך לא רק למיותרת אלא למסוכנת.
אבל באופן מדהים ומאוד נוגע ללב, עתות המצוקה האלו גרמו לכך שגילינו כי מתחת לשכבות השקר של פיליפ קיימת הרבה אמת. אמת שהוא זקוק לה כמו אוויר לנשימה בעולמו המזויף ובנפשו המסוכסכת כל כך. במקום להעתיק את מקומה של מרתה או לדאוג לחיסולה, הוא עושה את ההפך – מתקרב אליה, בוטח בה, חושף בפניה את עצמו האמיתי.
אנחנו לא יודעים בדיוק עד כמה, לא ראינו מה קרה אחרי שפיליפ הסיר את הפאה, אבל הגם שהווידוי שלו לא מניב את אותו גורל ביש כמו של אנליס אחרי הווידוי שלה, אנחנו יודעים שגם לפיליפ זה לא עזר לו במיוחד. "אני מרגיש חרא כל הזמן", אמר בפירוש ליוסף בפרק האחרון של העונה. הוא הלך לכנסי סמינר העזרה העצמית בתקווה לשיפור, הוא שכב לבדו במיטה בבית בלי לטרוח ליידע את בנו שחזר. והוא כמעט סיפר על הקושי שלו לאשתו, בלי יכולת ממשית לנסח את הדברים, ואז רונלד רייגן נכנס לדבריו.
פייג' מכריחה את הוריה לגלות לה את האמת
היו דברים שהובילו לרגע זה – מצד אחד הלחץ הבלתי פוסק מצד גבריאל, המפעיל של פיליפ ואליזבת, ומצד שני החשד הבלתי פוסק של פייג' נקיית הכפיים שהיה נוכח שם כבר מאז העונה הראשונה. ולמרות שכל זה אמור היה לקרות ומדובר בשיאם של תהליכים שהחלו מזמן, דרישתה של פייג' לאמת לא היתה מפתיעה פחות, וכך גם ההיעתרות של הוריה.
הגילוי הזה הוביל להמון רגעי משנה שהוסיפו עוד ועוד לכוחו מאז ועד סוף העונה. כל חקירה קטנה של פייג', המפקפקת כעת בכל דבר בחייה, תורמת לסערה הזו. דורשת מהוריה לדבר רוסית, שואלת על מקרים מהעבר כמו הטיול המשפחתי שעשו פעם באמצע הלילה, שואלת מי הם בני משפחתה המורחבת, מפקפקת אם הם אכן הוריה ואם אחיה באמת אחיה.
כל דבר בחייה נאלץ להיבחן בעיניים חדשות. הפעם הראשונה שבה זה קרה היתה גם טעונה בהכי הרבה עוצמה. מעט אחרי שהוריה סיפרו לה את האמת הגיע השכן הנחמד, בן בית קבוע אצלם וחבר משפחה אמיתי, סוכן ה-FBI סטן בימן. הוא פשוט נעתר להזמנה שלהם לארוחת הערב. המבט שפייג' נתנה בכל המחזה האבסורדי הזה קיפל בתוכו את התדהמה ואת הסוד האדיר שכעת עליה עצמה לשמור אפילו מהנרי – כפי שהוריה שוב ושוב מקפידים להגיע לה. כובד המשא הזה מוביל אותה לבסוף לקרוס ולהתוודות ברגעים האחרונים של העונה.
אליזבת מאלצת את בטי הזקנה להתאבד
"האמריקנים" נוטה מדי פעם להעמיק בפירוט של הרגעים הברוטליים ביותר שלה, וזה ללא ספק אחד מהבולטים בעונה הזו. בלי האימה של קיפול גופת אדם או הצתתו, מדובר באחד השיאים הרגשיים של העונה השלישית, וכזה שהקרין על המון דברים במקביל. ככל שאליזבת המשיכה לשוחח עם הקשישה הכל כך נחמדה והבלתי קרואה שהיתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ככל שהיא ענתה לה בכנות נדירה, כך התחוור שהיא לא עומדת לצאת משם בחיים.
אליזבת ללא ספק ראתה בבטי משהו מאמה, שכמוה היתה חולה וכמוה איבדה את בעלה במלחמת העולם השנייה. אבל כפי שניתן להבין מעצם שמה של הקשישה, בטי הציבה בפני אליזבת מראה שהציגה את כל האמיתות שהיא בוודאי דוחקת לקרביה. יופיה של הכנות הזו היה רק צד אחד של המטבע. "יש לך ילדים?" שאלה בטי, וכשאליזבת ענתה כן, אמרה לה הקשישה, נאבקת על נשימתה, "וזה מה שאת עושה". כאשר אליזבת הסבירה לה שהיא עושה את זה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, אמרה לה בטי את מה שאליזבת בוודאי חושדת בו כל הזמן: "זה מה שאנשים רשעים אומרים כשהם עושים דברים מרושעים". מספר שבועות אחרי כן רונלד רייגן יישא את הנאום שבו כינה את רוסיה "אימפריית הרשע", ויפריע לשיחתם של פיליפ ואליזבת, בשעה שבתם מספרת את האמת על אודותיהם לכומר טים.
האמריקנים 3.01: איש EST
"האמריקנים" היא סדרה לדוגמה בכל הנוגע לאופן שבו מתנהלות סדרות כבלים. שתי עונותיה עד כה התאפיינו בהכשרת היסודות, בנייה איטית שתופסת תאוצה לקראת סוף העונה ועד לפינאלה המתגמלת. הגדרה של אורך רוח שבימינו מוצאים בעיקר במחוזות הנישתיים יותר של הטלוויזיה האמריקאית. ואכן, "האמריקנים" היא נישה. סדרת הריגול של רשת הכבלים FX אולי התחילה השבוע עונה שלישית, אבל זה קורה עם רייטינג נמוך מאוד ביחס לשאר עמיתותיה לערוץ – דוגמת "אימה אמריקאית", "פארגו" או "ילדי האנרכיה" שנגמרה לאחרונה – אך הרשת משאירה אותה בחיים בשביל היוקרה, שנובעת בעיקר מהביקורות המהללות ולא מטקסי פרסים.
סוף העונה השנייה נגמר בכך שפיליפ ואליזבת' גילו שהילדים שלהם אינם רק שלהם: קלודיה המפעילה שלהם הודיעה להם שהמרכז רוצה להכניס גם את בתם בת העשרה פייג' לפעילות. בשעתו האינסטינקט המיידי של פיליפ ואליזבת' היה מיד להציב גבולות, ראש בראש מול המרכז. הקונפליקט הגדול הזה שלהם, ובעיקר של פיליפ שהתחבט לגבי זהותו כבר מתחילת הסדרה, הפך להיות עצום בהרבה. אבל בפתח העונה השלישית, מספר חודשים אחרי כן, אנחנו מגלים כי ייתכן שאליזבת' נמצאת במקום אחר.
הפרק נפתח ונסגר בסצנות אקשן מסעירות למדי – בראשיתו אליזבת' הייתה קרובה מאי פעם להיתפס, אפילו יותר מאשר כשנורתה בסוף העונה הראשונה, ובאחריתו המעולה אנליס חשפה בפני יוסף מה שלא הייתה צריכה לחשוף, ופיליפ מיד נכנס לחדר ולמצב גיוס כדי להעביר לשורותיו את הרוצח. אבל נדמה שדווקא יתר הפרק, הרגוע יותר לכאורה, היה גם מהותי יותר.
העמדת הפנים העומדת בבסיס חייהם של פיליפ ואליזבת' משטה בנו הצופים לעתים, לא תמיד אנחנו יודעים מה באמת מנחה אותם. לפעמים ספק אם הם עצמם יודעים. והנה מגיעה סצינה שבה אליזבת' מתארת בפרוטרוט חשוד בפני המפעיל החדש שלהם גבריאל (פרנק לנג'לה הוותיק והמצוין), את הצעדים שהם נוקטים בהם כדי להכניס את פייג' אל המערכת. כאשר פיליפ מתעמת איתה בחוץ לגבי הדברים שאמרה לגבריאל, הסותרים לחלוטין את ההסכמה ביניהם להרחיק את פייג' מהפעילות, אליזבת' טוענת שרק אמרה לו את מה שהוא רוצה לשמוע. אז מהי העמדת הפנים ומהי האמת?
פרק הפתיחה הכיל מספר רגעים המייצגים את "האמריקנים" בכללותה, וזה היה אחד מהם. ואם סצנות המין בפתח העונה השנייה קיפלו בתוכם את הסיפור כולו – פייג' הנכנסת ללא התראה לחדר הוריה ותופסת אותם בתנוחת 69 – נדמה שכך קורה גם הפעם: פיליפ שוכב עם אנליס ברכב ועם מרתה עם שלל תנוחות קאמה סוטרה, אבל לא עם רעייתו האמיתית.
רגע מייצג נוסף היה ממש בדקות הראשונות, כאשר בפלאשבק מן העבר ראינו את פייג' הפעוטה מפחדת להיכנס לבריכה ואת אמה זורקת אותה פנימה על כורחה, מה שרומז לנו בכל זאת היכן נמצא לבה של אליזבת'. המתח בינה ובין פיליפ מזכיר מאוד את זה שראינו אצל השניים בראשיתה של הסדרה, כאשר היו מרוחקים והוא היה הרבה יותר משוחרר בנאמנותו לרוסיה, ואף סבר שבארה"ב יש כמה דברים טובים.
ההבדל הוא שעכשיו אנחנו כבר מכירים אותם טוב בהרבה, היינו עדים למטענים ביניהם לאורך הדרך. על פי הפרק הראשון ייתכן שהדרמה הרגשית המרכזית בעונה הזו תגיע מעימות ביניהם, ובמקביל אליזבת' כמעט נלכדה ומרת'ה לומדת לירות במטווח באופן, כך שאולי אפשר לסמוך על אירועים חיצוניים שבכל זאת ידחקו אותם זה לזה.
יחסית לשני פרקי הפתיחה הקודמים של הסדרה הנוכחי היה מתון יחסית, אבל כמו קודמיו גם הוא עשה עבודה דרמטית שזרעה יפה את הסקרנות מפני מה שהולך להגיע. וכמו בעונות הקודמות, ניתן לצפות שהפרקים הבאים יביאו עמם את הרגעים הגדולים באמת.
הסדרות שהכי אהבתי ב-2014
בשנה שעברה עשיתי סיכום שנה די מטורף שהלוואי שהייתי יכול לעשות דומה לו גם הפעם. הוא כלל סקרים, חלוקה לסוגות, לרגעים, לכל דבר אפשרי. לקראתו עברתי על כל השנה וליקטתי את מה שהיה בה, מה שלא היה לי אפילו שמץ של זמן לעשות גם הפעם, לכן הסתפקתי בסיכום הסדרות הטובות ביותר שפרסמתי בוואלה בשני חלקים (אלה 10-6, כאן 5-1). זה יצר קצת דיון כשחלקתי את זה בפייסבוק שלי (זה החלק הראשון, פה החלק השני), אבל אני ממש אשמח לשמוע מה אתם הכי אהבתם השנה. פינאלות, בריטיות, רגעים זכורים – מה שעולה לראש.
הנה גם כאן עשרת הגדולות שלי לשנת 2014, שלמעשה מורכבות מ-14 סדרות.
שנה טלוויזיונית נוספת מגיעה אל קצה. שנה של מלכים צהובים וחתונות סגולות, של ערבות מושלגות ושל המוני רגעים שומטי לסת כי פתאום כולם החליטו שכדאי להם להרוג דמות ראשית. שנה שבה סיימו את דרכן סדרות עתיקות יומין כ"איך פגשתי את אמא", "ילדי האנרכיה", "דם אמיתי" וגם "אימפריית הטיילת", שנה שבה התחזקה מגמת המעבר לשירותי טלוויזיה אינטרנטיים במקום מסורתיים, שנה שבה התווספו עוד ועוד פלטפורמות וערוצים והוסיפו תכנים מקוריים לצלחת העמוסה-מדי-גם-כך.
כך שיותר מאי פעם יש יותר תוכן מאשר זמן לצרוך אותו, יותר מאי פעם קל למצוא ולהתמסר לסדרות נישתיות, יותר מאי פעם האצבע על ההדק קלה כאשר סדרה מתחילה לשעמם או לקרטע (ביי "התיקון", היי שלום "הסקס של מאסטרס"). ועם הנתונים האלה בדעתנו, הנה עשרת הגדולים בטלוויזיה בשנת 2014.
10. "Veep"
לא יודע אם אפשר לטעון שאנסמבל הפארסה הפוליטית-סאטירית "Veep" הוא מושלם, בהמשך הרשימה יש כמה כאלה שעולות עליה בגזרה הזו. מצד שני, כל הרכב הכולל בו את מאט וולש (שמגלם את קצין העיתונות הדביל מייק), טימותי סימונס (שמגלם את ג'ונה), טוני הייל האדיר וכמובן ג'וליה לואי-דרייפוס המופלאה – נושא פוטנציאל להשאיר אבק לאחרים, והייחוד במקרה שלהם לעומת אחרים הוא שלעתים קשה לדעת אם הם יותר חביבים או יותר נתעבים. קצת בדומה לסדרה אחרת שג'וליה לואי-דרייפוס שיחקה בה.
חוסר היכולת והאונים של צוות סגנית הנשיא סלינה מאיירז, ושלה עצמה, מצייר תמונה אבסורדית ונלעגת של פוליטיקה, אבל גם כזו שלגמרי אפשר להאמין שכך היא פועלת. ארמנדו איאנוצ'י כבר יצר כמה סאטירות פוליטיות נחשבות במכורתו אנגליה ("בסוד העניינים" ו"במסדרונות השלטון"), אבל האופן שבו הוא מצליח לעשות זאת גם בארץ נוכריה כארה"ב מוכיח שהפוליטיקה היא פוליטיקה בכל מקום, ושפוליטיקאים הם אידיוטים בכל שפה ומבטא, כמו גם הערב-הרב שכל כך קל לשטות בו שייבחר בהם.
אבל ספק אם כל זה היה עובד לולא לואי-דרייפוס. היא פשוט מדהימה, והצפייה בה רצופה מלמול חוזר ונשנה – גאונה, פשוט גאונה. ראויה לכל אחד משלושת פרסי האמי שזכתה בהם, ולזה שוודאי תיקח בשנה הבאה.
השולחן העגול 2014
עדכון 14/6/2014: עוד שלושה פאנלים הצטרפו השבוע אל המצבה. אחד הוא של אנשי ריאליטי שלא מאוד מעניין אותי (כולל טים גאן מ"פרויקט מסלול" וג'ף פרובסט מ"הישרדות"), ושני האחרים הם של השחקנים והשחקניות בקומדיות. בשיחה של השחקנים לוקח קצת זמן עד שהנוכחים משתחררים, אבל זה נעשה יותר חביב ככל שהשעה מתקדמת. הבנות יותר משוחחות מאשר מרואיינות, מה שטוב ומעניין, אבל זואי דשאנל משתלטת לעתים קרובות על השיחה והיא מעצבנת במציאות כשם שהיא ב"בחורה חדשה".
השחקניות בקומדיה: אמי רוסום ("חסרי בושה"), אידי פאלקו ("האחות ג'קי"), קיילי קוקו ("המפץ הגדול"), מינדי קיילינג ("מינדי"), זואי דשאנל ("בחורה חדשה") וטיילור שילינג ("כתום זה השחור החדש"). הן מדברות בין היתר על התאהבות בעמיתים לעבודה, על עירום מזויף ולא מזויף ועל הקולות האיומים שלהן.
השחקנים בקומדיה: אנדי סאמברג ("ברוקלין תשע תשע"), וויליאם ה. מייסי ("חסרי בושה"), מאט לבלאנק ("אפיזודס"), ג'סי טיילר פרגוסון ("משפחה מודרנית"), ג'ייסון ביגס ("כתום זה השחור החדש"), טוני הייל ("Veep"). הם מדברים בין היתר על תקופות שחונות, על הצורך להעריך את מה שקורה עכשיו, על התנערות מטייפ-קאסט ועל הנחיתות של ג'ייסון ביגס.
עדכון 7/6/2014: שני פאנלים נוספו השבוע. השלישי הוא של השואוראנרים בקומדיה, שהיה פחות מעניין מכפי שיכול היה להיות, אולי כי הוא ממש הומה (שבעה אורחים), אבל עדיין שווה, בעיקר בחלקו השני. הרביעי הוא של השחקנים בדרמה, שהיה אחלה לא מעט בזכות הכימיה המצוינת בין כל המשתתפים.
השואוראנרים בקומדיה: מארק מארון ("מארון"), מייק ג'אדג' ("עמק הסיליקון"), צ'אק לורי ("המפץ הגדול", "שני גברים וחצי", "מייק ומולי", "Mom"), ג'ני קונר ("בנות"), ג'נג'י כהן ("כתום זה השחור החדש"), מייק שור ("מחלקת גנים ונוף", "ברוקלין תשע תשע") וארמנדו אנוצ'י ("Veep"). הם משוחחים בין היתר על המשיכה שלהם לדרמה, על הטוויסט של "האישה הטובה" שהתרחש באותו שבוע בטלוויזיה (ספוילרים כמובן), על המגבלות של הרשתות המשדרות, על לואי סי קיי וכמובן, על שפיך.