ספוילר "ילדי האנרכיה" עונה 7 פרק 2
Category Archives: סיכומי פרקים
דוקטור הו 8.04: תקשיבו
מה חשבתם על "דוקטור הו" עונה 8 פרק 4?
ילדי האנרכיה 7.01: אלמן שחור
אימפריית הטיילת 5.01: תור הזהב לבנים ולבנות
ספוילר "אימפריית הטיילת" עונה 5 פרק 1
על הנייר ישנו משהו מאוד חפוז בעונה החמישית והאחרונה של "אימפריית הטיילת". עלילת הסדרה התחילה עם השקת חוק היובש בארה"ב ממש בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. מאז ההתקדמות הכרונולוגית הייתה עקבית ורציפה וסיפור העונה הרביעית הסתיים בשנת 1924. לפני מספר חודשים נודע כי העונה האחרונה של הסדרה תקפוץ שבע שנים קדימה ועלילתה תתרחש ב-1931. משנות העשרים הסוערות אל ימי השפל הגדול של שנות השלושים.
הבחירה הזו הקנתה תחושה ש-HBO ויוצר הסדרה טרנס ווינטר החליטו שהגיע הזמן לסגור את הבאסטה, וכדי לעשות זאת פשוט עברו אל סוף הסיפור. הם הקציבו לעניין שמונה פרקים במקום התריסר הרגילים, ומאחר שחייבים לסיים עם תקופת היובש ולהתייחס אל קורותיו של אל קאפון בראשית המאה השלושים, החליטו שאפשר לחיות גם בלי שבע השנים האלה באמצע. הקפיצה הזו מדלגת על אירוע עצום כמו טבח יום ולנטיין של 1929, שהיה האירוע האלים ביותר במסגרת מלחמת הכנופיות בשיקגו, וגם על מותה של אחת הדמויות המרכזיות והמצוינות בסדרה, המבוססת כמובן על אדם אמיתי – ארנולד רוטשטיין. אבל גם מלבד אירועים שהתרחשו באמת, סוף העונה הרביעית סיפק כל כך הרבה קצוות והתחלות של סיפורים שהיה מעניין לראות כיצד ימשיכו. החבירה של מרגרט ורוטשטיין, איליי שעובר לשיקגו אחרי שרצח את סוכן ה-FBI, ד"ר נרסיס עם רוח הגבית של ה-FBI – כולם יאבדו נתחים משמעותיים מהעניין שלהם.
קפיצת הזמן המשמעותית הקודמת של "אימפריית הטיילת" אירעה בין העונה השנייה לשלישית, כלומר אחרי מותו של ג'ימי דרמודי מידיו של נאקי תומפסון, והפער הזה היה מרכיב בסיסי בכשלונה של העונה השלישית. היא נעדרה את האבל וההשלכות של חברי ג'ימי ומשפחתו, וכמובן של נאקי עצמו שג'ימי היה לו כבן ובכל זאת רצח אותו. הדברים האלה הצליחו לזכות לכפרה רבתי במהלך העונה הרביעית, והעובדה שהייתה הדוקה וחזקה במיוחד מספקת קרדיט גדול ל"אימפריית הטיילת" למרות הכל עם בוא עונתה האחרונה.
לנוכח הפער בין העונות, סביר להניח שבמקרה הזה יותר מאשר אי פעם שימש הפרק הראשון לעונה כגשר חיוני בין מה שהיה לבין מה שצפוי לקרות. באגביות הציגו הדמויות את מה שפספסנו עד כה, ובמקרים מסוימים עדיין הותירו את הנסתר רב על הגלוי: נאקי מנסה לבנות על ביטול חוק היובש הממשמש ולהפוך לאיש עסקים לגיטימי ברגע שיבוטל. צ'וקי משום מה כלוא. רוטשטיין מת. מייר לנסקי וצ'ארלי לוצ'יאנו כבר לא. מייר מנסה לעקוץ את נאקי מסיבה כזו או אחרת. לוצ'יאנו בוגד במזרייה הבלתי נסבל (באמצעות המתנקש באגסי סיגל, אגב, שלא ראינו מאז העונה השלישית) ועובר אל אויבו, סלבטורה מרנזנו. השפל הכלכלי הגדול גובה קורבן בדמות המעסיק של מרגרט, שמשקרת לשותפו לגבי ארון התיקיות ומנסה לקחת את התיק של 'אייב רדסטון', כלומר רוטשטיין המנוח, מן הסתם כדי לטשטש את עקבותיה שלה. עדיין חסרים לנו ג'יליאן, שלאחרונה ראינו אותה נכלאת, וכמובן כל מה שקורה בשיקגו עם אל קאפון, ואן הולדן ואיליי. זה בערך המקום שבו אנו עומדים עם תום שבע השנים הנעלמות, עדיין מתגעגעים לריצ'רד הארו הי"ד.
אבל יש כאן משהו חשוב: לא ב-1931 התחיל הפרק אלא ב-1884, עם שוט יפהפה נוסף של הסדרה עם האסתטיקה הכי מרהיבה בטלוויזיה – ילדים מנסים לתפוס מטבעות מתחת למים, ילדותו של נאקי. באה "אימפריית הטיילת" ואומרת, היי, זוכרים שדיברנו על זה שאבא של נאקי היה מאיים ומכה? וזוכרים שהיתה לו ולאיליי אחות שמתה משחפת? ושאמרנו שנאקי התחיל את דרכו מלמטה אצל הקומודור? אז בואו ננצל את זמן המסך היקר של שמונה השעות האחרונות בסדרה ונראה לכם את כל זה.
העניין הוא שזה היה יפה. ממש יפה. הפלאשבקים האלה הציבו מחדש את השִדרה שמקיימת את הסדרה, את הטיילת שעליה עומדת האימפריה, לא כל שכן כשבלב הפרק עמד הפער בן שבע השנים. הליהוק של הילד נאקי ושל הקומודור הבערך-צעיר היו מדויקים מאוד, הצילום והאווירה העבירו היטב את התסכול של נאקי הקטן בשלב בחייו שבו תפיסות העולם שלו קורסות באלימות. כיצד חונך על ברכי ההגינות אבל נתקל שוב ושוב בקירות, כיצד הביסו אותו הילדים האחרים, כיצד סטר לו אביו כי ניסה לדוג מטבעות ולא דגים, כיצד החזיר הילד את הכובע ואת הכסף ולא קיבל תמורה, כיצד יושרם של אביו ואמו לא מנע את גסיסתה של אחותו האהובה.
יתרה מכך, החזרה לאחור היא דרך חכמה ופשוטה (מבחינה סיפורית, הכוונה, כי שחזור הטיילת הישנה ממש לא נראה פשוט) להשיב את הפוקוס אל נאקי, דמות שמאז יומה הראשון של הסדרה מצויה בתהליך של להיות הכי פחות מעניינת בה. עוד לא ברור לאן מובילים הפלאשבקים ומה משמעותם, קשה היה לזהות בפרק הראשון תמונת מראה בין העבר של 1884 להווה של 1931, כשם שעשה "הסנדק 2" למשל עם שני סיפוריו המקבילים. אבל "אימפריית הטיילת" הרגילה אותנו שהיא מכשירה בנחת את הקרקע לאורך פרקים רבים, ואז שומטת אותה מתחת לרגלינו. ניתן לשער בוודאות גדולה שזוהי הכשרה לסגירת המעגלים שעוד תגיע בפינאלה.
הנותרים 1.10: שב הבן האובד
ספוילר "הנותרים" עונה 1 פרק 10, סוף העונה הראשונה
למשך כמה דקות מדאיגות במהלך הפרק האחרון של "הנותרים" היה נדמה שהוא מזנק בקפיצת ראש מסורבלת אל תוך מחילת הארנב. פתאום קווין גארבי מושלך אל בית המשוגעים. פתאום יד נעלמה מגישה לו את הגיליון הישן של נשיונל ג'יאוגרפיק שבו כלולים כל הרמזים שעשויים להוציא את מעריצי הסדרה למסע 'חפש את המטמון'. פתאום אביו שוב מציג בפניו אמיתות אניגמטיות כשבטלוויזיה משודר הסיטקום "קרובים רחוקים מאוד". פתאום פטי בכלל לא מתה אלא יושבת עליו בפתיינות.
הדקות האלה הפכו ביזאריות יותר ויותר עם כל רגע שחלף, מצד אחד נדמים כמו התממשות הטירוף של קווין ומצד שני הקיצוניות שבהם נדמתה גסה מדי, חלומית מדי. קשה היה להבין היכן מתחילה המציאות והיכן התעתוע, ומאחר שהדברים שראינו התבססו על חשדות חוזרים ונשנים לכך שמצבו הנפשי של קווין מתדרדר, התפנית הזו נראתה כמו משהו שבאמת קורה, לפחות בחלקו. וזה רע. אבל אז קווין התעורר ברכב עם מאט והכל היה בסדר.
הסיקוונס הלא-קצר הזה יכול להיתפס כהצצה נוספת למה שמתרחש בקרבו של קווין, או אולי כתעלול לא מזיק, קריצה כלפי הצופים מדיימון לינדלוף, איש שיודע דבר או שניים על מסכי (ומפלצות) עשן עוד מ"אבודים". אבל יש בחלום המיותר הזה כדי להעיד על התפר העדין שהסדרה הילכה עליו מאז ראשיתה, טשטוש הגבולות שאיפשר לסימבוליזם הכל כך מאסיבי של הסדרה – כלבים, צבאים – להיות נוכח תמידי בה ולהצליח לעבוד. טשטוש שנובע מעולם מוזר שאנשים בו איבדו את קרוביהם מסיבה על טבעית כלשהי.
בסופו של דבר חלק גדול מכוחה של "הנותרים" נובע מהעמימות שלה. כאשר וויין הגוסס אומר לקווין שמשאלתו התגשמה הלב שלנו נמעך – גם אם אנחנו לא יודעים אם זה נכון או לא נכון, אנחנו יודעים שבאותו רגע זה הורס את שתי הדמויות. עוצמה לא פחות גדולה נובעת מאחד הדברים הכי בלתי מנומקים בסדרה – כת "הניצולים האשמים". עד כה התברר בדיעבד כי השתיקה התמידית שלהם היא מעין הכנה לפעם הראשונה שבה ידברו. זה קרה כאשר גלדיס התחננה על חייה כשנסקלה, זה קרה כאשר פטי התחילה לשוחח עם לורי בעקבות האירוע, וכעת זה קורה עם לורי עצמה. אותה אחת שסירבה בכל תוקף לפצות בה, שגם הפעם לא נעתרה לבתה כאשר ביקשה ממנה לדבר, זועקת עתה את שמה מחוץ לבית הבוער.
ראשית, אל תסב נזק
יש כמה סדרות שעולות לראש במהלך הצפייה בפרק הבכורה של "The Knick", הדרמה הרפואית התקופתית של סטיבן סודרברג בכיכובו של קלייב אואן. יש בה רופא מחונן ואגוצנטרי שמכור לסמים ומגולם על ידי שחקן בריטי במבטא אמריקאי כמו ב"האוס", יש בה שחזור תקופתי יפהפה ומרהיב כמו ב"אימפריית הטיילת" (המתארת תקופה לא רחוקה ממנה, שנת 1900 לעומת 1920 בטיילת). יש בה עיסוק מאוד מעניין בתהליכים רפואיים היסטוריים מהפכניים כמו ב"הסקס של מאסטרס", ובשני הפרקים הבאים גם "ER" עולה לראש לעתים קרובות כסדרה שנגעה פעמים רבות בחדשנות רפואית. אני בכוונה מונה את כל אלה, כי הן מנמקות היטב את העובדה שחרף הכוחות הפועלים, בשלושת הפרקים הראשונים שלה "The Knick" לא מצליחה להתבלט כמשהו יוצא דופן.
על פי התיאור שלה עוסקת הסדרה ברפואה, מוסר וביחסים בין גזעיים בתחילת המאה העשרים. היא מגוללת את סיפורם של המנתחים, האחיות וכוח העזר בבית החולים הניו יורקי הכושל האמיתי "ניקרברקר", או בקיצור "הניק", אשר תחת ניצוחו של ד"ר ג'ון ת'אקרי (אואן) דוחקים את גבולות הרפואה בתקופת טרום אנטיביוטיקה שבה אהתמותה גבוהים. הסדרה מתיימרת להראות כיצד השילוב של כישרון, יוהרה ומזל השפיע על התפתחות הרפואה המודרנית.
יש בנושא הזה משהו מסקרן, וכבר בדקות הראשונות של פרק הבכורה אנחנו נזרקים אל תוך הליך כירורגי שונה בתכלית ממה שאנחנו מורגלים לראות על המסך. הרופאים עובדים בלי כפפות ומסכות, שולחים את ידיהם החשופות אל איבריה הפנימיים של המנותחת, הדם הרב נשאב באמצעות משאבה ידנית אל תוך בקבוקים, קהל צופים יושב שם כמו בתיאטרון ללא מחיצה. סצינה מטרידה מאוד שכל כולה "תראו איזו כברת דרך עברנו" מאז אותה תחילת המאה הקודמת, שבעצמה הייתה מהפכנית בכל הנוגע לרפואה, כפי שפרק הבכורה מיטיב להמחיש.
מה שנראה מרשים על המסך מאבד מכוחו לנוכח ביקורת על אנכרוניזם רב בסדרה. למשל, כפפות הגומי הומצאו ב-1889, ועוד בידי האדם שעליו מבוססת בחופשיות דמותו של קלייב אואן, קוקאין כבר היה ידוע מזה עשרות שנים כחומר בעייתי, והיציעים בחדר הניתוח אמורים להיות עשויים מחומר אטום בניגוד ליציעי העץ שבסדרה. לדברי ההיסטוריון הרפואי ד"ר האוורד מרקל מאוניברסיטת מישיגן, "איחוד ההיסטוריה הרפואית והכירורגית של העשורים 1870 עד 1900, הוא המקבילה הרפואית-היסטורית של איחוד ימי הביניים עם אמריקה הקולוניאלית עם מלחמת האזרחים". לדעתו סצינת הפתיחה הזו הייתה "ריאליזם שהוקרב על מזבח הדרמה והמראה המזוויע".
בסופו של דבר "הניק" היא לכאורה עוד סדרת כבלים שבמרכזה אנטי-גיבור לבן, גאון עם בעיות אישיוֹת. כך שלא במקרה, העניין הגדול ביותר בסדרה כרגע מגיע מהחזית השחורה: מול ד"ר תאקרי ניצב הרכש החדש של בית החולים, שהתקבל לשם בניגוד לרצונו – העילוי האפריקאי-אמריקאי ד"ר אלג'רנון אדוארד. כשרונו וניסיונו של אלג'רנון בפריז לא מפחיתים את הזלזול הרבתי שבו הוא מתקבל על ידי הרופאים האחרים, כמו גם את הדעות הקדומות של החולים ("אתה מוכרח לגעת בה כל כך הרבה?", שואלת אמא שאת זרועה של בתה הוא תופר). היחס המשפיל כלפיו וכלפי קהילתו מביא את אלג'רנון לחשוב מחוץ לקופסה ולהציב משקל נגד, ובשלושת הפרקים הראשונים הם מפיקים בלי תחרות את הדברים המעניינים ביותר בסדרה.
למעשה, היחס כלפיהם מהווה את מקור הקונפליקט של "הניק" שמקרין גם על יתר הדמויות, אנשי רפואה שנשבעו את שבועת היפוקרטס ובכל זאת פועלים נגדה על בסיס יומיומי. "אשמור על החולים מאי-צדק", אלא אם כן אני צריך גופה להתאמן עליה. "ולעולם לא אזיק להם", אלא אם כן הם שחורים. "לא אנתח אלא אשאיר זאת לאנשים שמוכשרים לכך במיוחד", אלא אם כן המומחה שחור. "לעולם לא אתן לאישה תרופה שעלולה לגרום להפלה", אלא אם כן בעלה לא ירצה בילד. "ולא אגרום לנזק בכוונה תחילה", אלא אם כן אני מתאגרף ממש טוב.
"הניק" משודרת בארה"ב ברשת הכבלים סינמקס, רשת-בת של HBO שעד כה התמחתה בסדרות ציצים ואלימות משובחות כדוגמת "באנשי" ו"מכת מחץ", כך שמדובר בסטייה חדה מהקו שלה עד כה. הנושא שלה מעניין, המשחק מעולה, היצירה מהוקצעת וניכר שנעשתה ביד אמן, לא קשה להבין מדוע סינמקס קפצה על ההזדמנות לשדר אצלה דרמה בהנהגת סודרברג את אואן. בכל זאת שלושת הפרקים הראשונים, מעניינים למדי ככל שיהיו, אינם מצליחים להסביר כדי הצורך מה משך את שני האישים האלה אל הפרויקט. אפשר רק לקוות שההמשך ישפוך על כך קצת יותר אור.
—
קטנה
* למה 'כן' קוראת לסדרה "The Knick" בעצם? אם "הניק" מספיק טוב לתרגום בגוף הפרק, הוא מספיק טוב גם כדי לשמש כשם הסדרה בעברית.
הפרלמנט 2.04: יש? אין!
לא היה לי הרבה לומר על הפרק החדש של "הפרלמנט". לא היה אחד מהגדולים ונע בין החביב (משפחת שאולי עם הפסקת החשמל והאוכל שאמם המסכנה הכינה והקפיאה להם בחודש האחרון לחייה, הצעידות של החברים – אחת, שתיים) לבין הלא נעים (הערסים שמאיימים על החבורה) ובאמצע תמהיל מסוים של השניים (אבי שמאוהב באירנה, ראובן שלא מוצא כלה). אבל העניין הזה עם ראובן גרם לי פתאום להבין משהו חשוב: הוא הדמות האהובה עלי בסדרה. כבר הבעתי את דעתי על כך ש"הפרלמנט" צריכה לעשות שיפטינג לחלוטין מיתר החברים ולהתמקד בשאולי, ראובן ומשפחתם. עכשיו יש קריאה נוספת לעניין הזה. יחד ננצח.
הנותרים 1.09: הגארבים במיטבם
התיקון 2.10: חסר בורג
דם אמיתי 7.10: תודה לך
מה חשבתם על פרק הסיום של "דם אמיתי"?
