Category Archives: סיכומי פרקים

ספוילר "סאות' פארק" עונה 19 פרק 7

חלק מהבעיה של העונה הנהדרת הזאת של "סאות' פארק" היא העונות הקודמות של "סאות' פארק". הרי לנוכח ההתפרעויות והטענות נגד גזענות של שוטרים, מצופה מ"סאות' פארק" שתבוא ותמחה בקו גדול או תגיד משהו שנון על זה. אבל היא כבר עשתה את זה. הם צחקו על שוטרים גזעניים בכלליות ועל שוטרים גזעניים שיורים בילדים מקבוצות מיעוט בפרט, אז מה נותר לה להגיד? שזה עדיין ממש ממש רע? היא יכלה כמובן להתעלם לחלוטין מהנושא, אבל איכשהו הנושא הכללי של העונה נתן לה חלון להתייחס לא למשטרה עצמה אלא ליחס של אנשים למשטרה.

כמו ב"אזור מוגן" שהתעלם מהשאלות לגבי הבריונים, גם כאן השאלה של "האם זה בסדר שהשוטרים שלנו הם גזענים חארות?" לא מוצגת בכלל ונלקחת כמובן מאליו. שום תיקון לא מוצע לפתרון הזה והוא מוצג כמעין עסקה שהציבור צריך לעשות עם עצמו. האצבע המאשימה מונחת על החברה הליברלית ואומרת שהיא בעצם נוראית. זאת חברה שרוצה להיראות ליברלית, אך רק כל עוד זה לא מפריע לחיי היום יום שלה. חברה שלא רוצה ששוטרים יהרגו ילדים, אלא אם כן אותם ילדים במקרה חברים בדאע"ש. חברה שלא רוצה ששוטרים ירביצו לקבוצות מיעוט, אלא אם כן אותם קבוצות מיעוט מפריעות לאורח החיים שלהם. ובעיקר, חברה שממהרת להתנער מכל אחריות שלה למצב ושמחה להפיל אותו על הקורבן התורן – במקרה שלנו, השוטר ברבריידי ש-וואו, לא האמנתי כמה בקלות אפשר לגרום לי לסמפט מישהו עם "יש לו כלב מסכן ואין אף אחד שמחכה לו בבית".

בקצה השני של העיר, הילדים משחקים בנינג'ות אז כולם בטוחים שהם תא טרור של דעאש. אני מניח שפרק שצוחק על דעאש היה יכול, תיאורטית, לבוא בתזמון יותר טוב מאשר "בשבוע שבו הם עשו מגה-פיגוע בפריז" והביקורת הסמויה של "תפסיקו להתחרפן מכל ילד קטן ששם בגדים של דעאש" סופגת כמה נקודות עם הטרגדיה, אבל למזלנו היא לא העיקר. העלילה שיותר משמשת לצחוקים עם קרטמן הלחוץ והתככן שמנסה כל הזמן להבהיר שקייל לא צריך להיות נינג'ה, ושלא קרטמן אמר שנינג'ות הם הומואים אלה מישהו אחר (בנוסף, הוא למד הרבה דברים חדשים על יהודים מ"מנהיג הנינג'ות").

הפרק ממשיך את אותו הקו של כל פרקי העונה – בנייה לקראת משהו גדול (הסוף המארבלי מאשש איזשהו אירוע מפתח), הערה עוקצנית על קהל הפוליטלי קורקט הלבן (הסצנה של אלפי מבוגרים לבנים עם כוסות יין מפגינים לצלילים "שהמשטרה תלך להזדיין" הוא די נהדר) אבל יש הקבלה אחת שנוצרת לאורך העונה שמעניין לשים לב אליה: סטן איבד מזמן את כרטיס הדמות הראשית שלו בשביל אביו. אם קייל עוד נאחז בו בקושי וקני מעולם לא (למרות שהעונה מקבל קצת יותר פוקוס), מספר הפעמים שרנדי מופיע העונה בתפקיד משמעותי לעומת מספר הפעמים שבהן סטן מככב הוא מגוחך. אבל משהו יותר מעניין קורה עם רנדי: הוא נהפך לקרטמן.

רנדי משתנה המון עם העונות. מאבא רגיל לחלוטין הוא נהפך לאבא-עושה-בושות, לאלכוהוליסט, אבל לרוב הוא הוצג כטיפש מאוד אך עם לב, בכלליות, במקום הנכון. העונה הזאת, לעומת זאת, עושה הקבלה ברורה מאוד בינו לבין קרטמן – שניהם אימצו את תרבות הפוליטיקלי קורקט בלב שלם, שניהם נפגעו מ"שיימינג" ושניהם מנסים לשכנע אנשים שמה שהם אמרו היה בסימן שאלה. רנדי במידה כזאת או אחרת, כמוביל ראש התנועה שרוצה להפוך את סאות' פארק למקום "נעים" יותר, הפך לנבל מסוים של העיר. הוא תופס את התפקידים שקרטמן היה יכול לתפוס בפרקים אחרים והוא לא בוחל באמצעים. הנוראיות של רנדי תמיד הייתה קיימת, אך רנדי מסיים את העונה נוראי יותר מאשר בדרך כלל, לעומת קרטמן שדווקא מתחיל להצטנן ולהירגע עם העונות.

ואם לחזור להתמקד בפרק, אז יש בו כל כך הרבה רגעים נהדרים: כל פעם שקרטמן חושב שהוא מדבר עם מישהו ומתברר שזה מישהו אחר, הריקוד של השוטרים, ההבנה של רנדי לגבי הנינג'ות. בקיצור, עוד פרק נהדר שבונה עונה נהדרת, ואני מקווה מאוד שתפציץ לחלוטין בפרק הסיום.

ספוילר "הנותרים" עונה 2 פרק 5

בראיון שהעניק לפני כחודש להיטפיקס, ציין דיימון לינדלוף כי על מנת לקבל השראה עבור הדרך הנכונה והמתאימה ביותר לעבד את הספר של טום פרוטה, רגע לפני שהוא התיישב לכתוב את העונה הראשונה, עלה בידו גם לקרוא את יצירת המופת "הדרך" של קורמק מקארת'י, דיסטופיה קודרת על חורבן קולוסאלי.

הקריאה בו ענתה לו על התחבטות פנימית, על התהייה כיצד נראית אפוקליפסה נפשית ומה זה אומר להיות במשבר קיומי. "מוות הנו מותרות בזמנים אלה", זו הייתה החותמת של עיקר הכרוניקה מאת מקארת'י. לינדלוף גם טען כי היות והקטליזטור שהפעיל את הייזנברג ב"שובר שורות" היה מחלת הסרטן, הייתה לו את הזכות המלאה להשתמש בקטליזטור היעלמות פתאומית ובלתי מוסברת של 2 אחוז מאוכלוסיית כדור הארץ (140 מיליון איש) על מנת לספר על ההשלכות ונפתולי המטען הרגשי שהיו עד כה רדומים בלבבותיהם של רבים. אי לכך ובהתאם לזאת, לינדלוף ופרוטה הרבה יותר מעוניינים בתיאור עולם הנמצא על תנאי וחוסה תחת אי ודאות, מאשר לפזר את הערפל ולתת מענה הולם לכל השאלות והספקות.

במונטאז' פתיחה רפטטיבי יפהפה, נוגה ומכמיר לב, אנו רואים את הכומר מאט (כריסטופר אקלסטון חייב לשלוח את הפרק הזה לפרסי האמי) מנסה לשחזר אחד לאחד את האפיזודה הבלעדית בה אשתו התעוררה לכאורה מהמצב הקטטוני בו היא שרויה. כזכור, בפרק השני סיפר מאט לנורה כי לילה אחד אישתו חזרה לעצמה, הם שוחחו, צחקו, בכו ונרדמו יחד. והכל קרה מבחינתו בגלל השהות שלהם בעיירה מירקל (על שם הנס שהותיר את כל התושבים שלמים ובריאים לאחר מאורע ההיעלמות). למרות שהוא מבצע את שגרת ההרגלים כפי שהתרחשה ביום המיוחד במינו, לא צולח בידו להיות עד בשנית לתחייה קוגניטיבית נוספת של אשתו. בבדיקה רפואית טיפוסית מאט מגלה כי היא בהריון. העלילה מסתבכת, כפי שנהוג לומר. אבל לא בשביל מאט, בכלל לא. ממנו לא יקחו את
חוויית התניית האהבים הנדירה עם זוגתו בזמן שהתעוררה מזה זמן רב. גם אם האמת היא שהוא הזה את הכל ולמעשה אנס אותה.

זהו פרק נפלא, משופע בביטויים עגומים של ייאוש כרוני, געגוע לתקשורת אנושית חמה וקרע בין אמונות. מאט מעדיף לחשוב על עצמו בתור איוב המודרני, אדם המוכן לסבול הכל מכל ולהקריב את עצמו למען רעיון גדול ממנו. אשתו, במקרה הנוכחי. קשה שלא לדמוע לנוכח הנחישות וכוח הרצון היצירתי והאותנטי שלו כשהוא מתמרן בין דפוסים שונים של חוסר אונים. הגאולה פנים רבות לה, נצטרך לחכות ולראות איזו מהן מחכה מעבר לפינה עבור מאט, עכשיו כשהוא יוצא לדרך לא ברורה, ממתין בסבלנות שג'ון יתרצה ויראה במו עיניו מהו נס אמיתי. ג'ון כמובן יעדיף את שובה של בתו, זהו הנס היחיד לו הוא מצפה.

ספוילר "פארגו" עונה 2 פרק 4

בזמן שהדמויות של "פארגו" מתכננות תכניות, העב"ם המסתורי שמרחף ומשגיח עליהן פשוט רועד מרוב צחוק. ואולי זו גם הסיבה שהמסגרת העלילתית מעדיפה להתנער בקלילות מאחריות על אמינות המתרחש. כך יוצא ש"מבוסס על סיפור אמיתי" מבוסס על ניפוץ ההנחות המוקדמות שלנו בנוגע אל טיבם של מניעים, מוסר ורציונל. במציאות שנערכה מבעוד מועד לכדי בידיון, המערכה האמיתית מתנהלת בין גרסאות קדחתניות עם חוקים משלהן על המשמעויות והלקחים של האירועים האלימים העתידים לבוא. אם בעונה הקודמת הייתה לעיתים תחושה לא נעימה של פאתוס דטרמיניסטי ופומפוזיות מתמשכת בתיאור עלילות בלי לב ונשמה, הפעם – כך נדמה לפחות כרגע – הנפח הנראטיבי המפוצל עושה חסד עם האינטיליגנציה הרגשית והמצפן האינסטינקטיבי של האחים כהן. במילים אחרות, השואוראנר נואה האוולי השתלט מחדש על העניינים ומציע כרגע טלוויזיה קולחת ומסוגננת. וטוב לדעת כי בפוטנציה יש בידיו ברירות רבות לאן לקחת ולאיזה כיוון למשוך את התסריט. המלאכה עוד מרובה אך סו פאר סו גוד.

Okay then

פילוסופיית החיים הפסימית של השריף האנק לארסון (טד דנסון) נוחתת על אזניו של בנו החורג, השוטר לו סולוורסן (פטריק ווילסון), בכל אימת שהם חולקים מחשבות על היעדר ההגינות באמריקה של פוסט מלחמת ויאטנם. לארסון, ותיק מלחמת העולם השנייה, רואה בערכים הנתונים כמוגבלים ומושפעים מהבנאליות של הרוע. הוא כבר הפסיק להתרגש מהזוועות בהן נתקל בזירות רצח. סולוורסן, כפי שראינו בפרק הקודם, מעדיף להתמודד ולעמוד איתן בפני קנה של שאטגאן. במשמרת שלו, החוק והצדק הם סמלים שאסור כי יתבלו או יאבדו מכוחם. אצלו הכאוס נראה כפאזה חולפת ותמיד אפשר לתקן את הקיים ולהשיב את השפיות על כנה. חושיו החדים מובילים אותו בפרק הנוכחי לשלב חדש בפיתרון חידת היעלמותו של הבן הצעיר למשפחת הפשע גרהארדט, אותו אירוע מחולל שהצית את הפיוז של הרבה טיפוסים חמומי מוח. כשהוא מגיע אל ביתם של הזוג פגי ואד (קירסטן דאנסט וג'סי פלמונס) ורומז להם כי חיבר אחד ואחד והגיע למסקנה שהם מעורבים עד הצוואר, יצר ההישרדות של פגי ממשיך להיות לה לרועץ, מה שמאלץ אותה להתכחש ספק במודע. המחיר הבלתי נמנע אותו ישלם הצמד בגלל הנאיביות והיהירות שלו עשוי בסופו של דבר לשמש כהבדל הברור בין הפנטזיה הרצויה להתפכחות המצויה.

פגי ואד, מה נגיד ומה נאמר. בעגה המקומית שלנו, חל עליהם המונח "שיהיו בריאים", היות ופרקטיקה שלומיאלית מהווה עבורם תירוץ יעיל להשתמטות מדרך הישר. פגי חולמנית ומוזרה, אופיה נותר מעומעם. הו, האירוניה! העצמת נשיותה ומיצוי יכולותיה כאינדיבידואל אלו גם הגורמים שמהווים את הסיכון לכל הרעיון העומד מאחורי הציפיות שלה להמשך. פגי לא שמה לב שהיא נשאבה לתוך חור שחור, לכודה בלימבו של שגיאות, גם אד נקלע פנימה, ואם הם לא יתעשתו בנקודה מסוימת, לא ברור לי מי או מה יחלץ אותם. החייזרים?

מייק מיליגן והקיצ'ן בראדרז (באמת שם מוצלח עבור להקת פרוג רוק) נהנים להם מחופש פעולה מוסרי מוחלט, ועל פניו אינם בוחלים בשום קלישאה של נבלים כל יכולים עם עיצוב קריקטוריסטי. מיותר לציין שבני הלוויה של מייק הם לא יותר מקרטונים עם דופק אבל הוא עצמו מקבל דיאלוגים מצוינים שהופכים את דמותו למוצלחת במיוחד. בפרק השני, מייק התרפק בשיחתו עם האנק על הרגעים היקרים בהם גברים יכולים לנהל דינמיקה רטורית שלווה ונינוחה, להתנער מקונפליקטים. בעולמו של מייק, דם נשפך כיין ועימות מתפקד כמוצא שגרתי. מה יעלה בגורלו, את זה הייתי רוצה לראות.

פלויד גרהארדט מקבלת בפרק הנוכחי את השורה ששברה את הכלים – "אנחנו יוצאים למלחמה!" כי נמאס לה מסינדיקט הפשע המאורגן של קנזס סיטי. הם ישבו להם בשולחן המו"מ, ניסו להגיע להבנות והכל התפוצץ. חילוקי דעות בקרב גנגסטרים לא יובילו לתוצאות מרנינות. התחזית: שלג של עופרת. היה יופי של פסקול אופראי בסצינות של משפחת גרהארדט. זוהי טרגדיה קלאסית הנרקמת לנגד עינינו.