Category Archives: כתבות

פורסם לראשונה בוואלה!

כאשר לויד בראון, יו"ר קבוצת טלוויזיית ABC בשנת 2004, קיבל את המתווה לפרק הפיילוט של "אבודים" מג'יי ג'יי אברמס ודיימון לינדלוף, הוא נרעש. "זו, חברים", אמר לעוזריו בהתרגשות, "היא 'ER' החדשה". בראון צדק. כשם שבדיוק עשור קודם לכן הפכה "ER" את רשת NBC למעצמה (בעזרת סדרות אחרות), כך עשתה "אבודים" ל-ABC (יחד עם "עקרות בית נואשות" ומספר חודשים אחרי כן גם "האנטומיה של גריי"). כמוה היא היתה סדרת אנסמבל גועשת ומרשימה, והיא שינתה את גורלה של רשת ABC מן הקצה אל הקצה אחרי דשדוש ושבע שנים ללא רווח, ככל הנראה קארמה מחורבנת עקב קטילתה בטרם עת של "אלה הם חיי". טבעי אם כן ש"אבודים" תשתלב אף היא בפרויקט "סדרות מבין ארבע" שלנו, הסוקר את השנים 1994 ו-2004 פורצות הדרך בטלוויזיה האמריקאית.

"זו היתה פיסת הטלוויזיה הטובה ביותר שקראתי אי פעם", אמר בראון בשעתו לאל איי טיימס. "עף לי המוח, ידעתי שהיא תעשה רעש שיהיה כל כך גדול, כל כך שונה, אי אפשר להתחמק מזה". על סמך המתווה לבדו אישר בראון את הפקת הפיילוט של "אבודים", ואישר להם תקציב דימיוני שבשעתו היה היקר ביותר בתולדות הטלוויזיה, וגם עשור אחרי כן עודנו בין היקרים – כ-12 מיליון דולר.

זה היה שווה את זה. בלי שהות נזרקנו אל תוך התוהו והבוהו שאחרי התרסקות מטוס אושיאניק 815 מסידני ללוס אנג'לס על חופו של אי נידח (שבפועל צולם בהוואי). רעש המדחף בקושי מאפשר לשמוע את זעקות האימים, מי שיכול עוזר למי שצריך, הסכנה עדיין לא חלפה כי חלקים מהמטוס מחליטים לשנות תנוחות, ועד מהרה מתברר שמשהו משונה קיים באי הזה. בד בבד עסקה "אבודים" בתהיות תיאולוגיות, פילוסופיות, פסיכולוגיות ופיזיקליות מרוככות, והעלתה המוני שאלות שריתקו את הצופים: מה זה האי הזה? מהי מפלצת העשן? למה יש על האי הטרופי הזה דוב קוטב? מי הם האחרים? האם כל הניצולים בעצם מתים? איך ג'ון לוק הנכה מצליח ללכת? מה פשר המספרים של הארלי? ובמי על קייט (אוונג'לין לילי) לבחור – ג'ק הרופא החתיך (מתיו פוקס) או סויר הסורר החתיך (ג'וש הולוויי)?

ממוצע הרייטינג של העונה הראשונה היה מדהים: 18.65 מיליון איש צפו בפיילוט הכפול וביתר העונה והפכו את הסדרה ללהיט, לתופעת תרבות, לזוכת פרס האמי לדרמה הטובה ביותר, ולבסוף גם למוקד לא אכזב של מחלוקת. אלא שעבור בראון זה לא היה שווה את זה. עוד לפני ששודר הפיילוט הוא פוטר על ידי מנהליו בדיסני, הבעלים של ABC, על רעיון העוועים של "פרויקט מטורף שבחיים לא יעבוד", כלשונו של מייקל אייזנר, הבוס של דיסני דאז.

השפעתה של "אבודים" חרגה בהרבה מגבולות ABC. מאז ראשית המילניום ועד שלהי 2004, הסדרות המדוברות ביותר היו תוכניות ריאליטי, ובהתאם הן גדשו את המסך. "אמריקן איידול", "הישרדות", "המירוץ למיליון", "האח הגדול", "ג'ו מיליונר", "הרווק", "הטופ מודל הבאה", "אפקט הפחד", "החיים הפשוטים", "משפחת אוסבורן" ועוד ועוד – הבאזז העיקרי של הטלוויזיה היה בחזקתן עד שהגיעה עונת 2004. "אבודים" ורעותיה הנ"ל הן האחראיות העיקריות לכך שאחרי ארבע שנים של מלכות ריאליטי, השתרר איזון בטלוויזיה האמריקאית והדרמה שבה סוף סוף אל השורה הראשונה.

האימפקט התרבותי שלה לא נגמר שם. כיום בעידן הרשתות החברתיות זה נראה לנו כל כך מובן מאליו – צפייה בטלוויזיה בזמן אמת מקשרת אותנו אל חוויה קולקטיבית רחבה בהרבה. בשנים האחרונות חווינו את זה ביתר שאת עם הרשתות החברתיות וסדרות כמו "משחקי הכס" או "שובר שורות", אבל "אבודים" היתה שם קודם. כסדרת מיסתורין המאתגרת את צופיה ומעודדת אותם לאסוף רמזים, הצופים קפצו על ההצעה ועשו בדיוק את זה, והסימביוזה בין הטלוויזיה לבין האינטרנט התגלמה במקרה של "אבודים" באופן האופטימלי ביותר.

בחוד החנית עמדה לוסטפדיה, אנציקלופדיה שלמה מבוססת וויקי – כלומר ניזונה מתרומות הגולשים/צופים – המוקדשת לסדרה, שעד סוף הסדרה הספיקה לאצור בה כ-6,000 ערכים על דמויות, פרקים, סמלים, אירועים, מקומות וכו'. מדובר ככל הנראה במאגר המידע המקיף ביותר לסדרה כלשהי אי פעם, ובפרויקט שהתפרש אף לשפות נוספות, בהן עברית. מפיקי הסדרה ליבו את העניין בה. דיימון לינדלוף וקרלטון קיוז הקליטו פודקאסט אחרי כל פרק ושוחחו עליו ועל משמעויותיו, ענו על שאלות בוערות וכיו"ב.

החדשנות של "אבודים" התקיימה גם במתחמי היצירה הטלוויזיונית עצמה. כדי לא להגביל את עצמה לסיפורים על האי הקטן הזה, סיפקה "אבודים" מהרגע הראשון פלאשבקים ששפכו אור על הדמויות ועל המקומות שמהם הגיעו, באופן שהעניק להן נפח והדהד למה שקורה על האי. המשחקים הללו במושגי הזמן – קפיצות אחורה וקדימה – הפכו למעין סטנדרט מאז "אבודים", בעיקר בסדרות ז'אנר, לא מעט מהן חיקויים כושלים שניסו לחקות את הצלחתה, כמו "רבולושן", "The Event" וסדרה שממש נקראה "פלאשפורוורד", אבל גם "איך פגשתי את אמא", "החץ", "היפה והחיה" ורבות אחרות.

אלמנט חדשני נוסף של הסדרה ושל רשת ABC הגיע כאשר בשלהי העונה השלישית ב-2007, לאור הטענות על מריחות שנבעו מחוסר ידיעת היוצרים מתי אמור להגיע סיום הסדרה, נקבע לה מועד סיום. הוחלט שיהיו שלוש עונות נוספות ומהו מספר הפרקים בכל אחת מהן – עניין חסר תקדים ברשתות הברודקאסט האמריקאיות, שמעדיפות לשדר את התכנים שלהן כל זמן שהם שומרים על פופולריות. ההיסטריה כלפי "אבודים" כמובן חרגה מגבולות ארה"ב וחלשה בין היתר גם על ישראל, עד כדי כך שהפרק האחרון שודר גם כאן בזמן אמת.

אלא שלצערם של יוצריה, התגובות כלפי הפינאלה רחוקות מלהיות אוהדות. סופה של "אבודים" הפך להיות המורשת הזכורה ביותר שלה בדיעבד, ולאחת הפינאלות הכי שנויות במחלוקת בתולדות המדיום. העונה האחרונה והפרק האחרון סיפקו מפח נפש גדול לצופים המתוחכמים שלא זאת בלבד שצפו בה באדיקות במשך שש שנים, אלא כילו שעות בקריאה, כתיבה, דיונים וניתוחים על אודותיה. הם הרגישו מרומים. עלו טענות על כך כי שאלות רבות שהועלו במהלך הסדרה נותרו לא פתורות, וכי תשובות שבכל זאת ניתנו היו פשטניות ורדודות, אם כי מוכרחים להודות שמוזר לצפות לתשובה שאינה "קסם" על השאלה כיצד האי גורם לאדם נכה ללכת שוב.

איכשהו את עיקר האש ספג דיימון לינדלוף, בשעה ששותפו קרלטון קיוז יצא יחסית נקי. כאשר שודרה הפינאלה של "שובר שורות" בדיוק לפני שנה, ההמונים בטוויטר צבאו על לינדלוף בציוצים שהרעיון הבסיסי שלהם הוא "תלמד מ'שובר שורות' איך לסיים סדרה". זה היה שיא נוסף של האשמות שבות ונשנות כלפיו מאז שהסתיימה "אבודים" ב-2010, שבסופו של דבר הביאה אותו להתנתק מטוויטר.

"אנחנו פשוט מקווים שתהיה לאנשים חוויה רגשית", אמר לינדלוף ארבע שנים לפני כן, סמוך לשידור הפרק האחרון, "וכאשר הם יסתכלו לאחור על שש שנים שהם העבירו עם הסדרה, הם ירגישו שזה היה שווה את זה מבחינה רגשית. מהות הסיפור לא היתה משמעות המספרים המיסתוריים. בפועל המהות היא, 'איך הרגשתי כאשר צפיתי באבודים? האם היא הסעירה אותי? האם היא הפחידה אותי? האם היא גרמה לי לבכות? האם היא גרמה לי לצחוק?'". אכן, התמקדות רק בסופה של "אבודים" מבטלת לחלוטין את היותה סדרה שהצליחה למגנט מיליונים רבים אל המסך, שהצליחה לרתק ולפוצץ שוב ושוב את המוח של צופיה, להציג דמויות מורכבות ואת אחד מסיפורי האהבה היפים של העשור הקודם – פני ודזמונד. המפגש ביניהם היה ונותר רגע טלוויזיוני גדול ונפלא.

חורחה גרסיה – שגילם את הארלי, אחת הדמויות החביבות ביותר על צופי הסדרה – ניסח את התקווה הפשוטה שלו בנוגע למורשת ש"אבודים" מותירה אחריה: "אני פשוט רוצה שאנשים יישענו לאחור מדי פעם ויחשבו לעצמם, 'כן, זו היתה סדרה מעולה'".

—

זו הכתבה האחרונה שלי במסגרת פרויקט "סדרות מבית ארבע", אבל יש גם כתבות על "ורוניקה מארס" ו"עקרות בית נואשות" במלאת עשור לכינונן, ובהמשך גם יגיע זמנה של "האוס".

רשת הכבלים שואוטיים שחררה היום (שני) פרומו חדש שבו היא מודיעה כי השמועות שנפוצו בימים האחרונים נכונות: הסדרה פורצת הדרך חוזרת בפרקים חדשים שישודרו אצלה במהלך שנת 2016. לינץ' ופרוסט, יוצרי הסדרה המקורית, יכתבו את כל תשעת הפרקים החדשים ולינץ' יביים אותם. האישור הרשמי הזה מגיע ימים ספורים אחרי שהשניים רמזו עליו בטוויטר. כל אחד מהם צייץ, "חברי טוויטר יקרים: המסטיק הזה שאתם אוהבים עומד לחזור לאופנה!", וחתם עם ההאשטג, damngoodcoffee. החלק הראשון עם המסטיק הוא משפט שאמר לסוכן קופר (קייל מקלחלן) הגמד המרקד בדיבורו ההפוך המוזר, וההאשטג הוא ביטוי שגור בפיו המתמוגג של קופר.

כתבתי על זה ידיעה בוואלה, כאן הדיון שלנו בפייסבוק, אבל אני אוסיף ואומר שעד כמה שזה נחמד עבור המעריצים, אני לא ממש נמנה עליהם. צפיתי בעבר בסדרה, או בעונה הראשונה שלה ליתר דיוק. אני לא זוכר באיזו מסגרת ומתי בדיוק, אבל בוודאי לא בשידור המקורי – מתישהו בערוץ 2, אני מניח. היא מסוג הסדרות שאולי סללו את הדרך ושינו הכל, אבל פשוט לא עבדה עבורי במרחק הלא-יותר-מדי-זמן. הזויה מדי, מתאמצת מדי, מיושנת מדי, השטיקים שלה לא היו חינניים בעיניי ולא היה איכפת לי מאף דמות. כאשר התברר לי בשעתו שהעונה השנייה נעשית אפילו יותר מקושקשת, לא טרחתי להמשיך.

יחד עם קשה לי להתעלם מהאירוע הזה, ועד 2016 יש זמן רב כדי לנסות אותה שוב, מה שאני חוכך בדעתי לעשות. צריך לבדוק אם CBS דרמה מתכננים שידור נוסף שלה (עדכון: על פי תגובת היח"צ בפייסבוק, צפוי שידור נוסף לשתי העונות הראשונות, אבל טרם נקבע מועד).