Category Archives: כתבות

"אנשים ממוצעים שמחים יותר"
(אוליב קיטרידג')

לא כל יום נתקלים ביצירה כה בטוחה בעצמה, שכל הדמויות בה נדמות אמיתיות, שכל עולמן נראה שלם. "אוליב קיטרידג'", המיני-סדרה החדשה של HBO, היא מהדברים המיוחדים האלה. התבססותה על ספר קיים עוזרת לה כמובן לשרטט עולם עשיר בקלות שיצירות אחרות לא בהכרח זוכות לה, אבל כבר ראינו מספיק יצירות מעובדות כדי לדעת שזו לא ערובה לכלום.

המיני-סדרה מבוססת על ספרה זוכה פרס פוליצר של אליזבת סטראוט. פרנסס מקדורמנד האהובה (זוכת האוסקר על "פארגו") רכשה את הזכויות לעיבוד לספר וליהקה את עצמה לתפקיד הראשי, ומלבדה מככב גם ריצ'ארד ג'נקינס ("עמוק באדמה") ומפציע ביל מאריי. הסדרה מתארת את עולמם של תושבי העיירה קרוסבי, ניו אינגלנד. לאורך 25 שנה מתפרס הסיפור שמובא דרך עיניה של אוליב קיטרידג', מורה קשוחה למתמטיקה בחטיבת הביניים, אישה קשה, יש יאמרו אף מרה, לצד בעלה הנרי, הרוקח טוב הלב של העיירה, ובנם היחיד כריסטופר (ג'ון גאלאגר ג'וניור, "חדר החדשות").

במקור מדובר באסופה של סיפורים קצרים המגוללים את סיפורה של אוליב ושל דמויות משנה נוספות בעיירה. המיני-סדרה, מטבע היקפה הקטן יותר, נוקטת בגישה שונה אבל כזו שעדיין מהדהדת למקור. בארבעת פרקיה היא עוקבת אחר משפחת קיטרידג' ובעיקר אחר אוליב, אבל במקביל טורחת לפנות גם אל דמויות אחרות בעיירה שדרכם מצטלבת עם זו של אוליב, בעיקר בשני הפרקים הראשונים. יש בכך תחושת הקלה, כי אופיה הלא פשוט של הדמות הראשית מחייב הפוגה ממנה (למעשה, מקדורמנד העדיפה שדמותה של אוליב תהיה חלק מאנסמבל כמו בספר, מה שלא התאפשר בארבעה פרקים).

לאורך מחציתה הראשונה של הסדרה קשה לא לתהות כיצד אוליב והנרי החזיקו מעמד ביחד זמן כה רב. היא שיפוטית ועם מעט מאוד חמלה, הוא רוקח אופטימי ושוחר טוב – הם בוודאי, כמו אוהבים רבים, נמשכו אל התכונות בבני זוגם שהם עצמם חסרים. עם חלוף השנים נתקלו במהמורות, אבל עצם העובדה שנשארו ביחד לאורך עשורים היא עדות לכך שיחסיהם התבססו על יותר מאשר השתאות רגעית. בינות לסצינות שבהן אוליב מקשיחה את לבה לנוכח הדברים היקרים להנרי, ישנם רגעים כה יפים, כנים ואנושיים ביניהם, רגעים שבהם אוליב מפגינה בפניו את הפגיעות שלה, רגעים שבאמת ברור שהיא אוהבת אותו כשם שהוא אותה, כפי שהוא חוזר ומפגין בניגוד אליה. עם הזמן ובהדרגה כאשר אנחנו מגלים את רבדיה השונים – נקרעת ממותו של קרוב, נפגעת מילדה קטנה שמפחדת ממנה, סופגת באלם את זעמו של בנה, דואגת באמת לחייהם של אחרים, מטילה ספק בעצמה – גם אנחנו נקשרים לאוליב קיטרידג'.

המשחק של כולם, ובמיוחד של מקדורמנד וג'נקינס, נפלא ומפיח חיים לא רק בדמויות שלהם אלא בכל מה שסביבן. אוליב הייתה יכולה להצטרף בקלות אל מסכת הדמויות הבלתי נסבלות המאכלסות את המסך האמריקאי, אבל הכתיבה (של ג'יין אנדרסון, שכתבה בעבר את "נורמל" ול"מד מן") והמשחק הופכים אותה לאישה שגם כאשר קשה לשאת אותה היא תמיד מרתקת, שלא לומר ממגנטת, ומעלה את התהייה מדוע אין עוד כמוה בטלוויזיה.

להמשך קריאה

מה שיפה במיוחד הוא שאוליב והנרי מייצגים את היין והיאנג של "אוליב קיטרידג'" בכללותה. רוך וקושי. נוכחותו של ריצ'רד ג'נקינס מסייעת להעלות על הדעת את הקסם והעצב הכרוכים זה בזה כמו ב"עמוק באדמה", שם גילם את אביה המנוח של משפחת פישר. העסק המשפחתי, קברנות, בחן כל הזמן את החיים דרך פריזמת המוות. זהו מרכיב שניתן לזהות גם ב"אוליב קיטרידג'", הנפתחת בסצינה שבה אוליב הולכת אל היער כדי לירות בעצמה, ובהמשכה גדושה תמיד בדיכאונות תורשתיים, אובדנות וספי מוות. 25 השנים של הסיפור מנוקדים ברגעים המהדהדים זה לזה. רובים ביער, אישה חסרת אונים ששמלתה מופשלת למעלה, גרבוניה של אוליב כסמל לבושתה, תחליפים משפחתיים – אוליב מתקרבת אל איש שאינו בעלה ואל נער שאינו בנה, הנרי מוצא לו מעין בת ואהובה בדמותה של אחרת.

כל זה לא נעשה בשביל לדכא או להתאבל, אלא כדי לשרטט בעדינות סיפור על משפחה ועל בני אדם ועל החיים. האלמנטים האפלים הללו שזורים בטריוויאליות של היום יום ובמוטיבים שטופי אור כמו פרחים, ציפורים, סופגניות, כרטיסי ברכה, של העיירה הפוטוגנית ונוף המפרץ היפהפה הנשקף ממרפסת ביתה של משפחת קיטרידג'. בקצה המדשאה של חצרם עומדת נצחית הגינה של אוליב. כל חייה היא עמלה על עיבודה, גורפת, עודרת, מנכשת, קוטמת, צמיתה של עונות השנה. המחזוריות הבלתי כלה של הפרחים היא ההישנות האנושית. אנשים מתים ואנשים נולדים ובתווך יש חיים. חיים כמו של אוליב והנרי קיטרידג'.

כותבת אורחת: אורלי שלמה

אישה אחת אמרה לי
שבכלל זה לא כדאי לי
אבל מה היא מבינה
אני עוד שנייה נוגע
(אריק ברמן, הגשמה עצמית)

היום, נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך
(אהוד בנאי, היום)

סיפור אמיתי: לפני מספר שנים עשתה בת דודי הצעירה את השבת בביתו של אדם ירא שמים ומכניס אורחים מכפר חב"ד. בכפר חב"ד ובסביבתה ישנם, כידוע, שלטים רבים ובהם תמונתו של מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאַוויטש, ולצידה הכיתוב "יחי אדוננו מורנו ורבנו המלך המשיח". למראה אחד השלטים, שאלה בת דודי את אותו חסיד, ברצינות ובסקרנות "אבל איך אתם יודעים שהרבי מליובאַוויטש הוא המשיח?", ואותו חסיד חכם, שכנראה לא חפץ בפתיחת דיון בנושא, השיב לה: "מה זאת אומרת איך אנחנו יודעים? את לא רואה? הרי זה כתוב בכל השלטים".

כלי התקשורת בכלל, והטלוויזיה בפרט, מלאים בשלטים שכאלה, שלטים מטפוריים ולא ממש מזוהים, שלא ברור אם הם נתלו כיוון שאנשים מאמינים במסר שהם מעבירים, או שאנשים מאמינים במסרים שבהם מכיוון שהם נתלו.

יהיו שיגידו שזה עניין חשוב לדעת לזהות "שלטים", לפני שמחליטים אם לתת להם להשפיע עלינו, אני חושבת שזה גם מעניין וכיפי לעשות זאת. ועל רגל אחת, מהות המגזין "עובר מסך" שפרויקט המימון ההמוני שלו יוצא לדרכו בימים אלה, היא בדיוק זו, לבחור כל חודש נושא מסוים, ולבדוק מהם ה"שלטים" שהטלוויזיה מפיצה בעניינו. כלומר לבדוק כיצד הנושא משתקף בתכניות הטלוויזיה, בסדרות, סרטים ושאר תכניות מארצות מוצא שונות, ומז'אנרים שונים.

בנוסף לסדרת הכתבות שתתמקד בנושא החודשי יופיעו במגזין גם מספר ניתוחי פרקים ששודרו באותו חודש בטלוויזיה, ועוד מדורים קבועים כמו "התאהבנו בהם החודש", "מנהרת הזמן" (בדיקה עכשווית של סדרת עבר) וסקירות כלליות של מה שהתרחש באותו חודש בטלוויזיה בארץ ובחו"ל, ונראה לי שזה מגזין שכל חובב טלוויזיה סקרן ייהנה מאוד לקרוא.

במהלך השנים שבהן ניסיתי לממש את הרעיון, גיליתי "שלטים" חדשים שמעמידים בספק את קיומם של אנשים שכאלה: "אין קהל לעיתון רציני על טלוויזיה", "מגזין על טלוויזיה צריך להיות משהו קליל עם רכילות", "אם את רוצה שיהיו לך קוראים אל תעשי את המגזין איכותי מדי", ואלו הם רק מקצת מן המשפטים ששמעתי בדרך, כאילו ברור לכולם שאין מספיק חובבי טלוויזיה בארץ, ומאלו שישנם, רק מיעוט באמת מתעניין בתכנים מעבר לתכניות שאותן הוא צורך.

אני בחרתי לפקפק בנכונות ה"שלטים" האלו משלוש סיבות: האחת, כיוון שלדעתי לא נעשה בארץ באמת ניסיון ליצור מגזין מהסוג שאני מתכוונת אליו, ובטח שלא בשנים האחרונות שבהן השפע הטלוויזיוני שמגיע לארץ עולה על כל מה שהיה אי פעם. השנייה, כיוון שערכתי סקרים ובהם עיתון הפיילוט ניתן לכ-300 אנשים להערכה, ומעולם לא יכולתי לנחש מראש לא לפי מראה האדם, ואפילו לא לפי היכרותי המוקדמת עמו (במקרה שהייתה כזו) האם המגזין יעניין אותו או לא. והסיבה השלישית, ואולי החשובה מכולן, היא היכרותי ארוכת השנים עם גולשי המסך המפוצל ובלוג קפה + טלוויזיה, שהבהירה לי שאני לא היחידה בעולם שמחפשת תכנים משמעותיים לקריאה על עולם התוכן הטלוויזיוני.

אך בה במידה שאני סומכת על קהל הבלוג הזה וקהל "המסך המפוצל" שייהנו לקרוא מגזין כמו "עובר מסך", אני חוששת מכך שגם להם "שלטים" משלהם: "למה לא באינטרנט?", "היום אפשר למצוא את כל התוכן שרוצים באינטרנט", "הדפוס מת", "מה לגבי אפליקציה?". אז נכון שלחובבי טלוויזיה שאוהבים להדפיס כתבות ארוכות כי כך יותר נוח להם להתרכז בקריאה, או לאלה שישיבה ארוכה מול המחשב לא נעימה/בריאה להם, או לאלה שהילדים שלהם מתעקשים שיראו להם דורה במחשב כל פעם שהם מנסים לקרוא בו משהו ארוך יותר מסטטוס בפייסבוק, לא צריך להסביר מדוע מגזין מודפס הוא דווקא רעיון טוב.

אבל אני רוצה לומר גם לאלה שנוח להם מאוד לקרוא כתבות ארוכות במחשב או בטאבלט, שלא יבטלו מראש את אופציית המגזין המודפס, כיוון שחוץ מהסיבות שאותן מנינו בעמוד הפרויקט בהדסטרט, דוגמת הרווחיות האפשרית של האופציה המודפסת, עידוד יצירת תוכן שלא היה נוצר אחרת, וקונספט שעובר טוב יותר במגזין מודפס שמאגד בתוכו כתבות שונות מאשר בשורת כתבות אקראית באינטרנט, ישנן עוד שתי סיבות שהן חשובות בעיני ומצדיקות את הגרסה המודפסת.

האחת, מגזין מודפס מספק קיום לא וירטואלי וסוג של יחס מכבד שמגיע לטלוויזיה שבדרך כלל נבלע בתוך השפע שיש לאינטרנט להציע. והשנייה, ואולי החשובה יותר, היא האופן שהשפיעה ההתפתחות של כלי התקשורת בשנים האחרונות על הציבור. הקריאה באינטרנט עובדת על סיפוקים מידיים, סטטוסים מתחדשים כל כמה שניות, אתרים שאין בהם פעילות יומיומית ננטשים. ובמקביל, הצפייה בטלוויזיה הופכת יותר ויותר לצפייה נדחית (גם דרך האינטרנט). כשחושבים על כך שניתוח סדרות, והשוואתן וכתבות עומק דורשים את זמן הכתיבה שלהם יוצא שמגזין חודשי הוא מוצר הגיוני לחלוטין להתייחס דרכו לתוכן הטלוויזיה. ובגלל האופי המהיר של הדיווחים באינטרנט מגזין חודשי הוא משהו שיהיה קל להבטיח את קיומו בעולם הממשי יותר מאשר בזה הווירטואלי.

שלא כמו גיבור שירו של אריק ברמן איני מתעלמת מכל שלטי האזהרה שהונפו מולי מתוך מחשבה שאני "עוד שנייה נוגעת", אני מתעלמת מהם כיוון שאני חושבת שהמטרה שווה את הניסיון. ואם גם אתם חושבים כך, אז בואו הצטרפו אלי ולצוות הנהדר של "עובר מסך" שאני גאה בכל אחד ואחד מהם, ועזרו לנו לעשות משהו בלתי נשכח, שישאיר זיכרון של שמחה מבורך.

—

לפרויקט בהד סטרט

פורסם לראשונה בוואלה

—

כבר מהמערכון הפותח בפרק הראשון של "היהודים באים" קל לשער מהי ההשפעה הגדולה ביותר עליה. הרקע המדברי, המלבושים התנ"כיים וניתוץ הפרות הקדושות מעלים על הדעת מיד את "בריאן כוכב עליון", קומדיית המופת של מונטי פייתון שלעגה לקלות שבה דתות נוסדות והקימה על החבורה הבריטית בערך את כל אנשי הדת בעולם. "היהודים באים" נפתחת עם משה רבנו היורד מן ההר עם לוחות הברית אל עם ישראל ומתחיל לשנות באוזניהם את עשרת הדברות, והעם כדרכו מתחיל להקשות ולהתחכם. התוצאה אמנם רחוקה מלהיות הפתיחה החזקה ביותר ש"היהודים" יכולה הייתה לספק, למעשה המערכון בינוני למדי, אבל הוא מבשר יפה את הערמת הקשיים והתחכום העומדים בלבה של התוכנית עצמה.

מונטי פייתון הם אילן גבוה במיוחד להיתלות עליו, ולזכותה של תוכנית הסאטירה החדשה של הערוץ הראשון בכיכובם של מוני מושונוב, יוסי מרשק, יעל שרוני, יניב ביטון ועידו מוסרי, ייאמר שרוב הזמן היא לא נופלת. יחד עם זאת, בכוחה הגדול של התוכנית טמונה גם הבעייתיות שלה: אין לה אלוהים. זו הסיבה שהיא מגיעה יותר משנה אחרי שכבר שובצה לשידור בערוץ 1, בעקבות פרומו חמוד על רוצחים ימנים שהביא לקול צעקה מצדם של פוליטיקאים אופורטוניסטים, וגרם ליו"ר רשות השידור בדימוס אמיר גילת להסיר אותה מלוח השידורים עד להודעה חדשה. ואם הדבר הקטן הזה – בסך הכל 18 שניות – גרם לכך, ניתן רק לשער מה יעשו רגעים נפיצים יותר בסדרה.

עכשיו כשהגיעה מסתבר שישנם נוספים כאלה ב"היהודים באים", מקרים שנדמה כאילו נעשו לשם ההתרסה בלבד ומקנים תחושה שהתוכנית מועדת על הקונספט שלה ועל מזבח המרי-בכל-מחיר. משה המתמודד עם נדנודי העם במערכון הפותח הוא משהו שעוד אפשר להחליק, למרות המחסור החריף בצחוקים והסיומת הצולעת, אבל הטיעונים נגד אסתר המלכה במערכון שפותח את הפרק השני – במערכון שמופיע ממש כאן למעלה – גורמים להתכווץ במבוכה. מזל שהפאנץ' ליין המצוין גואל אותו.

טוב אם כן להיווכח לדעת שהרגעים המקרטעים זניחים וניגפים רוב הזמן מפני מערכונים שרובם חמוד וחלקם מעולה ממש. יוסף שכופה את סיפורי חלומותיו על אחיו (יניב ביטון הורס שם), או יצחק וישמעאל שמנסים להתחמק מחיתוך ערלתם, או ביאליק המקריא משירתו בפני קהל, רעיון אדיר שהיה הופך למושלם לו קוצר בחצי (כל אלה במקרה מהפרק השני). גם השאלונים משעשעים – שאלה אחת זהה שדמויות רבות מההיסטוריה היהודית עונות עליה.

אבל הרגעים המבריקים במיוחד הם אלה שבהם ישנו רובד סמיך של דו-משמעות. כמו למשל הישיבה הראשונה של משרד העלייה והקליטה, שבה דנים אנשי המשרד הלבנבנים בהעלאת יהודי אפריקה, ועד מהרה מתברר שהם עושים זאת בהקבלה ישירה להבאתם בכפייה של האפריקאים אל ארה"ב. הפיקחות במערכון טמונה בעובדה שהוא רוקד בהצלחה על שתי חתונות – מצד אחד מציג את עומקי הגזענות של חלק ממקימי הארץ האשכנזים, ומנגד מספק פרספקטיבה כשהוא רותם לצרכיו את הרטוריקה האכזרית במיוחד של ניצול שחורים על ידי לבנים.

אחת הדוגמאות הנהדרות הנוספות היא המערכון אצל הקב"ן במצדה. שימוש חכם בפרקטיקה הידועה של איום בהתאבדות אצל הקב"ן כדי להתחמק משירות, הופכת כאן למשאלה לא-להתאבד, הד ישיר ועגום לכל לוחם שאינו רוצה להישלח לקפח את חייו. וגם טייק על "סטן" של אמינם בפרק השני, שבמסגרתו ברוך גולדשטיין כותב לאלוהים כשם שהמעריץ הפנאט של אמינם כתב לו. רגעים מלאי השראה כמו אלה מחפים גם על הרגעים הפחות מוצלחים וממחישים שישנם כשרונות גדולים מאחורי כל הסיפור הזה.

"היהודים באים" מגיעה כדי להטיל ספק ולערער את המוסכמות, והיכן יש יותר כאלה מאשר בהיסטוריה היהודית? הרעיון כשלעצמו לא לגמרי חדש, "זוהי סדום" והרבה לפניה "חצי המנשה" היו שם קודם, אבל לעומתן "היהודים באים" אל"ף, לא מגבילה את עצמה אל התנ"ך אלא שולחת זרועות אל כל ההיסטוריה הקאנונית היהודית והישראלית, ובי"ת, טובה. עלייתה למסך היא המעשה האמיץ ביותר של הערוץ הראשון מאז שחבורה קומית קיצונית אחרת המונה ארבעה גברים ואישה אחת הגיעה אליו בשנות התשעים [1], וכמו "החמישיה הקאמרית" גם "היהודים באים" הולכת בגבורה אל מחוזות בוטים ומעוררי מחלוקת, ואגב כך נוגעת לא אחת בגאונות. אפשר כבר עכשיו להתחיל לעבוד על עונה שנייה? הרי חיכינו מספיק.

[1] למה שוב רק אישה אחת? במיוחד בהתחשב בעובדה שישנם מערכונים שהגברים מתחפשים בהם לנשים.

צפו בפרק הבכורה