אחרי ההנאה ההיסטרית שלי מהשבוע הראשון, היה צפוי שזה לא ימשיך. הפוקוס על בריטני ירד, סיימון הפך להיות דמות הזויה (טיול לדיינר בפרק אחד, היעדרות וחזרה עם דרמה לא קשורה בשני), אבל עדיין, נחמד. הייתי יכולה להסתדר בלי השיחות המתוסרטות להפליא (לעזאזל, הרי שמים עליהם מיקרופון בשביל לשמוע מה הם אומרים בקהל הגדול), בלי הפומפוזיות, בלי מערכות היחסים בחדר ההמתנה. אולי זה עובד בשביל האמריקאים, אבל בשבילי לא. אני עדיין חושבת שזה פורמט חזק, ומקווה שהפוקוס ישאר במוזיקה ובפורמט הטוב.
לכבוד מעבר הדירה שלי היום (בואו לבקר!), פוסט מקוצר.
