Author Archives: מיכאל גינזבורג

השבוע סיימתי את העונה השלישית של "לואי". וואו. איפה להתחיל? לואי סי.קיי. חותר תחת ערכי הסיטקום הקלאסי, מותח מחדש את גבולות המדיום בסדרה המתרכזת בחייו. סדרה של איש אחד, בה הוא עורך, מפיק, כותב, מביים וכמובן מככב. באתי ללא ידע מוקדם וחשבתי שאני עומד לצפות במוצר קומי נטו, פרי מוחו השובב של הסטנדאפיסט הגדול ביותר היום. מה רבה הייתה שמחתי כשהתברר לי, פרק אחרי פרק, כי זוהי בעצם סדרה הפוזלת לכל כיוון רגשי אפשרי. ההומור החל להפוך משני, פינה מקום גדול ונכבד לסצינות ארוכות, בהן ניכרה תשומת הלב לשקע הנפער בטיבם האמיתי של אושר ותהילה.

וכך, לואי מוצא עצמו אבוד למדי בבמה של החיים האמיתיים, בניגוד גמור לבמה בה הוא מבצע סטנדאפ מטריף מצחוק. ההתעכבות הנוגה על ניואנסים קטנים ככבירים, פורטת על נימי האמוציות בשלמות יתרה. נדמה כי לואי מעדיף פרסונה רצינית וכנה על פני זו של יצור שטותניק, מבלי לזנוח את הכישרון שלו במרחב הקומי. סי.קיי דוחס ב-20 דקות עצבות, בדידות, חיי משפחה, מערכות יחסים, בדיחות גסות על כל מיני, מבט נדיר בעומקו על אקראיות הקיום בניו יורק ובכלל. זוהי לא סדרה. זהו הישג. זן חדש ונדיר. תמונה התופסת את האדם בדייקנות מלהיבה.

עד שתגיע 2014, ועמה העונה החדשה, אמשיך להתפלא לטובה על האופן בו לואי הצליח להגיע ולגעת בתמצית של כל הטוב והרע בנו. וגם לתהות על מלאכת המחשבת ביצירת הפרדה בין בדיה ומציאות. "לואי" היא קומדיה טראגית שלא מתביישת להמציא עצמה כל פעם מחדש, גם על חשבון נגישות, כי היא מבקשת ליצור דו שיח חכם עם הצופה. והעונג כולו שלנו. הצצה בלעדית וחושפנית לעולם דומה אך אחר.

מדוע "לואי" היא השלב הבא באבולוציה של הסיטקום

כשחושבים על זה, עצם קיומם של חוקים כתובים מעורר תחושה לא נעימה בנוגע לחוסר האמון של האנושות בעצמה. החובה המוסרית שלנו כלפי אחרים וכלפי עצמנו לא אמורה להיות מושפעת ממקור עליון וחיצוני האחראי לסדר ומשפט. ההיגיון הפנימי שלנו אמור לעבוד ולמנוע מאיתנו לעשות רע, לא? אבל העולם לא כזה ורוד, כמובן. פעמים רבות סוציולוגים מנסים להבין מה יכול ועלול לכתר את המרחב ההישרדותי שלנו, ברמה כזאת שתאלץ אותנו לנקוט בפעולות אישיות, אקראיות ואימפולסיביות לשמירה על היקר לנו.

ב"המגן", דרמה משטרתית שאפתנית ומרשימה של FX שהוקרנה על המסך הקטן בין 2002 ל-2008, ויק מאקי (מייקל צ'יקלס הפנומן) הוא תוצר של נסיבות מיוחדות. מאקי קורץ מחומר של שוטרים מושחתים: המחויבות שלו לתג מדורגת במקום נמוך למדי בסדר העדיפויות המרכיב ומאפיין את מסדרונות האתיקה הפרטיים שלו. מאקי מנהיג את "צוות התקיפה" של משטרת פרמינגטון בלוס אנג'לס, צוות מגובש המבצע פעילות מיוחדת כנגד כנופיות של שחורים, לטינים, אסיאתים, אל סלבדורים, רוסים וארמנים. ג'ונגל אתני לתפארת שבו ויק מאקי שואג תדיר ולא טורח להסתיר את כוונותיו, הכוללות אפס סובלנות או צנזורה עצמית במטרה לגרום לכולם להרוויח. מאקי וצוותו מתמרנים בין אחוז גבוה של מעצרים וסגירת תיקים, לבין סטייה חדה מתפקידם בשיתוף הפעולה הנוצר בינם לבין הכנופיות. הסטטוס קוו שנשמר בין הצדדים מכניס רווח עסיסי לשניהם. רגע, משהו לא כשורה. אתם מרגישים כמוני את משב הרוח המסריח?

מדיום הטלוויזיה, כפי שהיה מוכר וידוע לכל, השתנה לבלי היכר כאשר HBO עיצבו מחדש את השפה הצורנית והתכנים שהיינו רגילים לספוג עם השנים. השינוי המכונן הגיע בסערה עם עלייתן של "הסופרנוס" (1999) ו"הסמויה" (2002), אליהן ניתן להשוות ישירות את "המגן". רק מה, "המגן" לא שודרה תחת ריבונותה הליברלית של HBO והסתפקה בהפקה צנועה הרבה יותר. היא גם אולצה לבנות לעצמה מוניטין חד ואלים, כזה שיתחרה בגאון במקבילות לה. לא משתמשים במילה "פאק" ושלל הברותיה, כמעט לא שותים או מעשנים אבל חוץ מזה, הכל הולך ב"המגן". משפט מעורר מחלוקת כמו "אני אוהב את הריח של תקיפה מינית של קטינה על הבוקר", בהחלט מציב רף גבוה בכל הקשור לאמות המידה המעורערות של דמויותיה הרבות.

בשירות הצבאי שלי שירתתי במג"ב, וכך טעמתי טעמה של עבודה משטרתית אמיתית עם אדרנלין וכל החרא הזה. לילה אחד עצרנו רכב לבדיקה והנוסעים בו עלו במסוף המשטרתי כבעלי עבר פלילי עשיר, מה שהצריך מצדנו חיפוש גופני ובתוך הרכב. מצאנו סמים בדמות שקית כדורים ושקית אבקה. כששאלתי את אחד הנוסעים "מה זה?" בעודי מצביע על שקית האבקה, חיש מהר הוא השיב "מה זה? זה… אבקת מסטיק… אני… אני נקי וצח כמו שלג אני!" אבקת מסטיק. כן. אזקתי את התחת הנרקומן שלו. להגן ולשרת, בייבי. האדרנלין הזה מחבר אותי גם היום לסדרה כמו "המגן", אפילו שוויק מאקי הגן ושירת בדרכים ליברליות הרבה יותר.

"המגן" לא התביישה ומצד שני גם לא התרברבה בהצגת דמות נלוזה כמו של מאקי. מייקל צ'יקלס בלע בקלות נדירה כל פריים שבו הוא נכח, חזותו המאיימת תמיד ביקעה אותו לשניים: צד אחד שבו הוא דואג לצוות שלו ומעל הכל לאשתו וילדיו המקסימים, וצד שני שבו הוא משיג כספי סמים וכורת בריתות עם גורמים עבריינים מפוקפקים. השחיתות – זרועות רבות לה, ומאקי מצא את כולן. במשך שבע עונות מעולות למדנו עד כמה אפשר לשקוע בבוץ של עצמך מבלי להבין את התוצאות הקשות לטווח הארוך. בלתי נמנע לא להתייחס גם לדמויות משנה נהדרות כמו קלודט, דאץ', שיין, למנסקי, דני, ג'וליאן ועוד, שסיפקו עיבוי לעולם האלים הזה, כמו גם מצפון מאוד חיוני. כי חרף השחיתות והחספוס, אלמנט נוסף שהיה מאוד ברור ב"המגן" הוא הרובד ההומני. הסדרה הצליחה להנפיק רגעים מרגשים עד דמעות והזכירה לנו שחסד וחמלה נמצאים גם במקומות המתבוססים באשפתות של חוסר צדק.

את "המגן" גמעתי לאחרונה במרתונים ליליים. התפעלתי עד מאוד מהשימוש הבוטה שלה בג'אמפ קאטים ומולטי קאמרה, כך שכל סצינה קיבלה צורה של יצור מלוכלך עם נטייה לרפלקסים היפראקטיביים, כמו נרדף ע"י שדים. זוהי טלוויזיה מודרנית, בעצם. התמודדות עם שדים. טלוויזיה המתחפרת בלב לבה של החרדה מהבחירות שעשינו או נעשה. המורשת של "המגן" תיזכר ככזו שסיפקה הצצה מרתקת למוחם של העוסקים במלאכה על שמירת גבולות המוסר, ומנגד של אלו שפורצים את הגבולות הללו ומסכנים אותם.

הדוקו המרתק "פריים טיים אמריקה" (2011, שודר בארץ בערוץ 8), או בשמו המקורי בלעז America In Prime Time, הוא סקירה בת ארבעה חלקים על התפתחות מדיום הטלוויזיה האמריקני משנות ה-50 ועד היום. הפרק הראשון עוסק בדמות הגבר, השני בדמות האישה, השלישי בדמות האאוטסיידר והרביעי בדמות הנאבקת על מקומה בעולם. חובה לכל צופה טלוויזיה באשר הוא לראות איך הגענו עד הלום – תור הזהב של הטלוויזיה המודרנית.

פרק 1 – Man Of The House
"יש מיסקונספציה לפיה גברים מנהלים את העולם, בעוד שבמציאות אף אחד לא באמת מנהל את העולם".
Continue reading →

תגובה לפוסט "למה אני שונאת את בנות" של איימס

כי היא בניו יורק. כי היא על בנות. כי היא אותנטית במובן מה. כי היא חיה. לא את החלום האמריקני. ולא את החלום הניו יורקי. היא חיה את החיים הרגילים של כל אחד מאיתנו. נוגעת ומזכירה לנו חלקים מהקיום שלנו, מציגה בלי בושה את הכאב האמיתי. לינה דנהאם מיטיבה לתאר את הדור הצעיר והפוחז, מפשיטה את הכיסוי מדמויותיה, הבנות, וחוקרת בשנינות רבה את הקול האמיתי מאחוריהן.

החל מהפרק הרביעי קשה להישאר אדישים לסדרה, למסקנות שהיא נושאת עמה. Continue reading →