לא תכננתי את זה, אבל בחול המועד פסח עם הצפת התמונות מתערוכה של "משחקי הכס" (שאני לא צופה בה) הבנתי שתזמון הנסיעה שלי לניו יורק מושלם מבחינת חגיגות הסיום של "מד מן". כבר ביום הראשון מיהרתי לבניין 'טיים לייף' בשדרה השישית כדי להצטלם עם הספסל בדמותו של דון, בדיוק יום לפני שסטרלינג קופר ושות' עזבה את הבניין. הספסל אגב נראה כאילו הוא עומד להישאר, כהוקרה ראויה לסדרה שהעיר ניו יורק הייתה כל כך משמעותית בה.
התערוכה שהוקדשה לסדרה ב-"Museum of the Moving Images", מוזיאון קטן וריק כמעט בקצה הפרברי של העיר, נקראת "Matthew Weiner's Mad Men", ללמדך שהיא מתייחסת לסדרה כעולם שברא יוצרה ומעדיפה את כוונת המשורר על פני הספקולציות של הצופים. ההיבט הבולט ביותר של ההצהרה הזו היה חלקה הראשון של התערוכה, שהוקדש לכתיבת התסריט. הוצגו בו בין השאר יומנו של ויינר מ-93, סקיצת המחזה מאותה שנה המתאר את תולדות בית הזונות שבו גדל דון (יש שם גם דמות בשם פגי), שפע פתקים, רעיונות והערות משנות שידור הסדרה וכמובן תסריט הסצנה הראשונה במכונת כתיבה, בסמוך למסך שהקרין אותה שוב ושוב. מעניין אגב שבתיאור הסצנה הפותחת מופיעים גם "proud fathers with their perfect wives and children, driving cars" (ציטוט מהזיכרון, כי בעיקרון היה אסור לצלם) שלמיטב זכרוני לא הופיעו בסופו של דבר. את כל אלה מלווים סצנות מסרטי הסיקסטיז וספרים ששימשו השראה לוויינר, אולי כדי להזכיר שהוא בכל זאת לא המציא הכל.
בסמוך ניצב חדר הכותבים של העונה השביעית, כלומר שולחן שמזכיר את חדר הישיבות של SCDP ולוח ענק המתייג כל דמות בכל פרק במילים כמו "unmanageable" (פגי, 7.01), "old friends" (בטי, 7.07) ו- "activate" (רוג'ר, אותו פרק). דווקא הפתקים של גינזברג וסאלי מהפרקים הקריטיים הוסתרו על ידי פוסטרים של הסדרה, ונותרתי סקרנית לדעת ויינר בחר לתאר אותם כדי להנחות את הכותבים בכתיבת הסצנות המפורטת.
החלק השני הוקדש לתלבושות ולאביזרים של הדמויות כך שלכל דמות, לצד 'לוח ההשראה' ששימש את מעצבי התלבושות וכלל גזירי עיתון ובו טיפוסים רלוונטיים ותלבושות אופייניות, הוקדשה פינה ובה מבחר תלבושות ייצוגיות, אביזרים שכיחים וכמובן מסך המקרין את הסצנות התואמות בלופ. בולט כאן הפירוט האובססיבי של ויינר ובכלל זה התמונות של סאלי ובובי בארנק של דון וכרטיסי הביקור המתחלפים של פגי, לצד פריטים כמו הצעת השכר של טד צ'ו לפגי, המכתב של סאלי לסנטה קלאוס, תנאי החזרה לעבודה של דון וקערת המטבל המזעזעת שקיבלו פיט וטרודי לחתונה.
נדמה לי שג'ואן זכתה להכי הרבה תלבושות, ובכלל זה השמלה הירוקה המוכתמת מסוף העונה השלישית ("סגור את הדלת, שב") ושמלת המתנה האדומה מפרק הכריסמס של העונה הרביעית. מייגן יוצגה כמובן על ידי שמלת הזוביזו המפורסמת, והסצנה כולה, שהייתה היחידה עם סאונד בחדר, יצרה אווירה מטרידה משהו כשהשיר התנגן שוב ושוב. די ברור שמי שלא מכיר את הסדרה יתרשם אמנם מהאווירה הנוכחת אבל יתקשה לתפוס את מהות המהפך של פגי או הקסם של רוג'ר; מעניין מה תפסו מזה חבורת המחויטים שהסתובבה בחדר וזכתה לסיור פרטי.
אגב התפיסה של ויינר, פינה מיוחדת הוקדשה לפרק "הבורחים" ולשתי המסיבות שנערכו בו, והציגה זה מול זה את מסיבת הבורגנים המיושנים שערכו הנרי ובטי מול המסיבה ההיפית-קליפורנית של מייגן, כדי להציג את השינוי התרבותי והעיצובי שהתחולל בחברה האמריקאית, כמו גם את התפקיד של הסצנות האלה בכוונון מערכות היחסים של בטי והנרי מחד גיסא ושל דון ומייגן מאידך גיסא.
בדרך כלל כשמסיירים במוזיאון (כמו שעשיתי הרבה בימים האחרונים) החוויה מורכבת מסקרנות לגבי מה שיתגלה מעבר לפינה, לא פחות מאשר למשמעות של הדבר שנבחר להיות מוצג על הקיר. בחלק השלישי של התערוכה (שלא הייתה גדולה מאוד) קרה בדיוק הדבר ההפוך, כשצעדתי אל תוך המראה המוכר להפליא של מטבח הבית באוסינינג, על מכשירי החשמל המיושנים ואריזות המזון מעל המקרר (חטיפי Utz!). אם הייתם פעם הצילומים של תוכנית בארץ או צפיתם באמן אהוב יוצא מיוטיוב ועולה על הבמה בשר ודם אתם מבינים את התחושה המערערת שבה משהו מוכר מאוד אך וירטואלי הופך לממשי.
כשמדובר בסדרה כמו מד מן, שגם כך גורמת לצופיה להתייחס לדמויות פיקטיביות כאילו הן אמיתיות ולהתדיין על הבחירות שלהן ולא של היוצרים, זה הופך לקריפי כמעט. התחושה הייתה אפילו חזקה יותר בסט השני, המשרד של דון ב-SCDP על כל פרטיו ודקדוקיו, כשלצדו חוזרים ומוקרנים הרגעים המופתיים של דון ופגי מהעונה הרביעית – דנים בקמפיין הסמסונייט ומתווכחים על הקרדיט לפרס הקליאו – בחירה מדויקת של הרגעים הדרמטיים ביותר שהתחוללו בסט המשרדי האפרורי לכאורה. אם דאגתם, כל המסמכים שעל השולחן מסומנים בלוגו של החברה והמאפרה מלאה בסיגריות.
החלק האחרון, שהוקדש לפרסום, היה המאכזב דווקא. העוצמה והמרכזיות של הצגות הקמפיינים בסדרה היתרגמה לכדי קיר אחד ובו מבחר מהמודעות הבולטות – ג'קי ומרילין, הילטון, יגואר, הרשי וגם הקמפיין האימהי למרק שדון שלף מהמחסן תחת השפעת סמים (גם בלוק הסקיצות של סטן נתלה על הקיר). פרסום הוא לא אמנות וקמפיינים הם לא אוסף של יצירות בפני עצמן, ובכל זאת קשה לומר שהחלק הזה שיקף את התפקיד החשוב של הסיסמאות והדימויים האלה בסדרה כולה. באופן דומה חשתי בחסרונם של צילומי המסך, אותה יצירה אינטרנטית פופולרית (רוצו לטאמבלר Mad Men Screenshots with Things Drawn On Them אם עוד לא נתקלתם), לא בגלל שזה דבר שהיה סביר להציג כמו בגלל שהם מיטיבים לתפוס את השילוב בין תפאורה מדוקדקת, תלבושות מרהיבות ושחקנים מופתיים, בדרך כלל בקומפוזיציה שמלמדת לא מעט ושיש בה יופי בפני עצמה. כך שלמרות ההתרגשות בקרבה לדבר עצמו ובהיחשפות לרמת הדקדוק בפרטים, הרי שהתערוכה מבהירה היטב שהשלם לא מתקיים רק בזכות סך חלקיו אלא בזכות מי שיודע לחבר את הכל לכדי יצירה מופתית אחת.
***
התערוכה "Matthew Weiner's Mad Men" מוצגת ב-"Museum of the Moving Images" בקווינס, ניו יורק, עד ה-14 ביוני.
