וואו. וואו. איזה פרק.

(ספוילרים להמשך הסדרה צבועים בלבן בהמשך הפוסט) העונה תופסת תאוצה עם יותר דגש על העלילה ופחות דגש על מאפיינים שטחיים של הדמויות. בבוקר, לבד במשרד, פגי, פיט והמנקה. אנחנו רואים איך המקום של פיט בעולם חשוב לו (לנסוע במעלית העובדים ולא במעלית השירות, למשל), ואיך פגי יותר פתוחה לצאת מהמסגרת הזו. פיט מספר על אכזבתו מחיי הנישואין (כשאחרי ירח הדבש הוא היה מאוהב עד השמיים), והוא ופגי שוכבים במשרד. פגי נראית מאושרת כשהוא מספר לה שהוא חושב עליה לפעמים, כשהוא מספר לה שאשתו היא לא מה שהוא ייחל לו. אני לא יודעת למה היא מצפה, היא יודעת איפה היא נמצאת ומה עתיד לקרות איתה, אבל נראה שהיא תמימה ומאוהבת והיא לא חושבת. ספוילר בלבן: אני לא יודעת אם הם מתכננים את המחוות הללו, אבל כששניהם ישבו על הספה ודיברו על החיים זה היה זהה לתמונה בעונה השניה (או אולי השלישית? כנראה השלישית), כשפגי אומרת לפיט שאם היא רק היתה רוצה, הוא היה כבול עליה. כשהיא מספרת לו שהיא ילדה לו בן.

שיא הפרק עבורי היה קבלת הפרסומת של פגי ע"י בל ז'ולי. מעניין לראות איך פגי בכלל לא שואלת את הגברים איך היה בפגישה, כאילו היא מודעת למקומה ולא מצפה שיערבו אותה. דון הוא זה שמזמין אותה פנימה, נותן לה קרדיט, ומייפה את האמת (אומר לה שהפרסומת התקבלה מיד, כאשר למעשה לקח לו שכנוע לא מועט. עוד הזדמנות לראות איזה אשף דון עם מילים). ספוילר בלבן לעונה הרביעית: מה שגרם לחשוב שדון צדק ופגי טעתה ב'המזוודה'. הוא נותן לה קרדיט. עצם היותה אשת פרסום ולא מזכירה הוא קרדיט עצום מדון אליה. היא רוצה יותר, וזה טבעי וזה מה שמבדיל אותה מהשאר, אבל היא גם מקבלת לא מעט. מזגו לה משקה ואמרו לה כל הכבוד ונתנו לה להיות אחת מהחבר'ה, זה לא כלום. מעניין לראות את פגי מיד מקבלת על עצמה את תפקיד הגבר, שותה וויסקי בלגימה אחת. אני לא אומרת שאישה לא יכולה לאהוב וויסקי (מממ… וויסקי), אבל ניכר שזו לא מי שהיא, ורואים שהיא מנסה להתחפש כדי לשמח את עדר הגברים הצוחקים (צחוקם הגברי וקולה העדין מבליטים את הניגוד ביניהם).

האני היותר-אותנטי שלה מוצג כשהיא יוצאת עם המזכירות אחר כך. קודם כל, עצם העובדה שהיא בכלל פונה למזכירות ולא מסתפקת בגברים. היא מזמינה את הגברים רק כי היא רוצה את פיט שם, ושיכורה מהצלחתה החדשה היא גם משכנעת את פיט אקטיבית להגיע. המזכירות מאוד שמחות עבורה (מה שעשוי להיות קצת מפתיע), ורק ג'ואן חמוצה. כנראה משום שלג'ואן יש שאיפות, ושאר המזכירות לא מדמיינות אפילו שהיו יכולות להיות במקום פגי. אני לא יכולה שלא לחשוב שג'ואן גם חמוצה בגלל שפגי שותה עם הגברים ועוסקת במקצוע גברי כל כך. אני כן חושבת שג'ואן מקנאה, אבל אני לא יודעת אם זה הכל. המחלוקות בין ג'ואן ופגי לא סובבות בדרך כלל סביב ההתקדמות של פגי לעומת זו של ג'ואן, אלא סביב זה שג'ואן לא מרוצה מהשירות שפגי עושה לנשים במשרד, וזה מתחיל כאן. מצד שני, ג'ואן רגילה להיות האישה החזקה היחידה, והנה היא צריכה לפנות מקום לפגי.

בכל מקרה, שם, כשהיא צווחת למשמע השיר ורוקדת עם כל הבנות, היא נראית פתאום כמו מה שהיא – ילדה חביבה ומתוקה. פיט לא נמשך לזה, הוא אוהב את זה שהיא לא כמו כולן, והוא לא מהסס כשהוא אומר לה את זה, ומביא דמעות לעיניה (אליזבת' מוס הנהדרת…). עצוב שהיא בכלל מנסה לרצות אותו, אבל בהחלט מובן. הייתי רוצה לחשוב שפיט מעוניין בה כי היא לא כמו כולן וכי היא עצמאית וחכמה, אבל נראה שזה לא העניין אני חושבת שהוא דווקא נמשך אליה כי הוא חושב שהיא חלשה. ראינו בהמשך בספק-אונס שהוא יותר אוהב את האישה כדמות מפוחדת. עדות לזה היא אשתו (עוד דמות נשית מצוינת), שהיא דווקא כן חזקה מולו, ולא מבטלת את עצמה אל מול גחמות הילד הקטן שלו.

מעניין לראות שבעולם של "מד מן" הנשים מאוד שלמות עם עצמן, גם אם לא שלמות עם גורלן. פגי, ג'ואן, רייצ'ל, מידג' – כולן נראות בינתיים כמו נשים חזקות במובן הפנימי: הן מעוצבות, יודעות מה הן רוצות ומנסות ללמוד איך לשחק את המשחק. היחידה שנראית שלא מרוצה לא מעצמה ולא מגורלה (או אולי פשוט גורלה הקשה ביותר) היא בטי, שנראית אומללה ואף זקוקה לטיפול פסיכולוגי. לעומתן הגברים כולם לא בטוחים בעצמם, למרות שעבור רבים מהם מקומם בעולם מצוין. דון, פיט, רוג'ר, לכולם יש את הכל, כך נראה (אם נלך עם התמה של העונה), והם לא מרוצים.

הנשים עדיין מתמודדות עם תקרת זכוכית, והן מודעות לה, אבל נראה שהן מבינות את העולם האמיתי של עסקים, ולא בטוחות שלשבור את התקרה הזו בהכרח יהיה דבר טוב. מה שבטוח הוא שהן פועלות יותר על מנת לעשות את מה שהן רוצות, ולהגיע להגשמה, ופחות לשמח את ההורים (כי ההורים לא ישמחו אם הן תצלחנה).

במישור השני של הפרק היו הפלאשבקים של דון דרייפר, כלומר של דיק וויטמן, הילד העני והלא אהוב שגדל להיות דון דרייפר. חסר הבית הזה, עם הקוד שלו (הסתום למביטים מבחוץ בדיוק כמו ששיחות בשדרות מדיסון נשמעות סתומות למי שבא מבחוץ), מייצג את מי שדון הפך להיות, ואת מי שהוא בעצם רצה להיות כמוהו. הוא חסר בית, אבל הוא מנומס, ושפתו יפה, והוא פיקח ועושה את מה שהוא רוצה. נראה שדיק הצעיר רצה יום אחד להיות בניו יורק, עם אישה ובית ומשכנתא וילדים וחליפה יפה, אבל הוא שכח שמה שבא אחר כך הוא נוודות. האם זה גם יהיה סופו של דון?

עוד מילה אחרונה על ג'ואן: כריסטינה הנדריקס מבריקה. לג'ואן היו כמה שורות בודדות הפרק, והיא אומרת את כולן בצורה כל כך טעונה ומלאת משמעויות ("You are very petite"), עד שהיא מקנה תחושה שהיא ממלאת את הפרק.

הופתעתי לגלות בצפייה הנוכחית בפרק שיש בו כמה משפטים ורגעים שממש נחרתו בזכרוני.

"אני לא אוהב אותך ככה"
(פיט לפגי) 

מה זה ככה? מאושרת? שלמה? מפתה במקום להתפתות? חזקה במקום לקבל הוראות? היא חגגה יום מצוין מבחינתה שהתחיל עם סקס במשרד והמשיך עם הצלחה לקופי שכתבה לבל ז'ולי. היא שמחה והתענגה עד כדי דילוג קטן ומלבב תוך כדי צעידה אל שולחנה, רגע זכור נוסף עבורי. בסופו של היום היא נתנה לעצמה לרקוד ולהשתחרר. אבל פיט לא אוהב אותה ככה, שונה מהתמונה שיש לו בראש. זו בדיוק אותה חוויה שיש לו עם אשתו, רק מן הסתם באופן פחות אינטנסיבי. אנטגוניזם כלפיהן בשל העובדה שהאופן בו תיאר לעצמו את הדברים לא מתממש.

"כאן גר איש לא ישר"
(סימן של הנווד על שער הכניסה לחוות משפחת וויטמן)

עלילת הנווד הייתה אחת הזכורות מבחינתי בסדרה, אבל בצפייה הנוכחית גיליתי שמעולם לא התעמקתי בה. השיחה של הנווד עם הילד דיק וויטמן (שחקן מצוין, אגב) שיקפה אמיתות מד-מניות לא קטנות, וניכר שהיא השפיעה עמוקות על הילד הצעיר. מה שמעניין במיוחד הוא העובדה שדון נזכר בסיפור הזה כאשר היה עם מידג' וחבריה. אמנם תחת השפעה מריחואנה, אבל עדיין ודאי לא בלי הקשר. ההבדל הזה בינו לבינם הצית משהו בדעתו.

דיק שאל את הנווד, "לא שמעת? אני בן של זונה". רק הפעם קלטתי עד כמה השיוך הזה היה נוכח בחייו. לא שמעת? הרי כולם מדברים על זה, זה מה שאני, זה מי שאני. אבל הנווד לא שמע כלום על העניין הזה, ובכך היווה מעין פתח מילוט עבור הילד, אולי הראשון בחייו, לכמה רגעים. האיש המשיך והסביר לו שהוא אינו נווד אלא ג'נטלמן של מסילות הרכבת, שמבחירה הוא עושה את אשר הוא עושה. דיק הילד אמר לו, "אז אין לך בית. זה עצוב". אבל הנווד מציב בפניו אמיתות חדשות ומפתיעות: "מה יש בבית? הייתה לי פעם משפחה. אישה, עבודה, משכנתא… אז בוקר אחד שחררתי את עצמי עם הבגדים שעל גופי. שלום". את דבריו חותם הנווד ב"אל תפחד, ילד. אתה עדיין לא גבר".

בניגוד לדון, כמובן. הסיבה שהוא חושב על השיחה הזו עכשיו היא שהיא עודנה מתקיימת בראשו, בינו לבינו. הוא הרוויח 2500 דולר ככה מן האוויר, ובמקום להביא אותם אל משפחתו ולקנות למשל בית קיץ או מיזוג אוויר או סתם לחסוך – הרי את כל חסכונותיו הוא בזבז על אחיו – הוא מביא אל הפילגש שלו במטרה לברוח איתה הרחק משם, ולו לזמן קצוב. האיש ההוא כינה את דיק הילד 'נווד של כבוד' ולימד אותו את הסימנים שלהם. דון לפיכך הוא נווד, אלא שהוא עומד במקום. בכך הוא אינו נאמן לעצמו, ומתוקף זה גם לא לאחרים. זו הסיבה שהוא נמשך אל מידג' משילת השלשלאות.

"אתה לא יכול"
(דון לחבר של מידג' בזמן שהמשטרה מחוץ לדירתה) 

אחד מהחברים הללו כשל לחלוטין לקלוט את דון: "תראה את עצמך. שבע, ממציא ג'ינגלים לפתיתי סבון ומסירי כתמים, אומר לעצמך שאתה חופשי".
דון בתגובה אמר לו, "עשה מעצמך משהו".
"כמוך?" שאל אותו חבר אחר. "אתה מייצר את השקר. אתה ממציא מחסור. אתה בשבילם. לא בשבילנו". בשבילם. מבחינת הצעירים האלה יש חיץ בינם לבין שאר העולם הממוסד, זה הם מול המערכת. כל אותו עולם יכול להסתפק בחיים צנועים עם עושר פנימי, יצירתי ויצרני, אילולא אנשים כמו דון היו מוכרים לו מוצרים כדי למלא את מה שחסר בחייו. אבל דון, שבעליל יש שקר או שניים בחייו, דבק בגרסה שלו: "צר לי לבשר לך, אבל אין שקר גדול. אין מערכת. היקום אדיש". היקום לא מחבק אותך, לא איכפת לו ממך. אתה זה שצריך לעשות מעצמך משהו, מילה של בן של זונה.

את ה-2500 דולר דון משאיר אצל מידג', לכלכל את אותו חופש שהוא אינו חלק ממנו. "קני לך מכונית". נוּדי. כשהוא מגיע הביתה דון כל כך נסער עד שהוא מעיר את בנו הקטן כדי לנער מעל עצמו את השקרים, להיות כן איתו ולהבטיח שהוא לעולם לא ישקר לו. אבל הוא כן משקר לו, מעצם היותו הוא משקר לו. דון עצמו רמאי כמו אביו. את אותו סכסוך פנימי המתחולל אצל דון ניתן להחיל בקלות גם על פיט ועל סאל, כפי שהפרק הזה היטיב להמחיש. בפתח ביתו של כל אחד מהם ישנו סימון בלתי נראה (פיט אפילו עובר דירה בפרק הזה): "כאן גר איש לא ישר".