"דדווד" 1.05

בפרק הראשון של "צדק פרטי" אומרת לריילן גיבנס גרושתו שהוא האדם הזועם ביותר שהיא מכירה. למרות שלא ראינו שום אינדיקציה לכך בפרק, ולמעשה גם לא ממש מאז, קל היה לי להאמין לה, וזאת בזכות תפקידו הטלוויזיוני המשמעותי של טימותי אוליפנט לפני "צדק פרטי", סת' בולוק ב"דדווד". גבר שכמעט תמיד נראה על סף התקף זעם, פסע לפני התפוצצות. ההתרחשויות בפרק הזה הביאו את הבעבוע הזה לכדי שיא, אחרי שג'ק מקול רצח את ביל היקוק, שאיתו היה לבולוק חיבור של ממש למרות שהכירו רק ארבעה ימים. למעשה, הרגעים של בולוק עם היקוק נדמו כנינוחים ביותר שבהם ראינו אותו.

העניין הזה נגמר עם הקליע שירה ג'ק מקול בביל היקוק, ומקול אף ליבה את סערתו של בולוק כשלעג לדמעותיו. אבל נו, הפרק הסתיים עם בולוק הרודף אחרי מקול – "הימלט על חייך", אמר לו אל – המחשה קלאסית לדבריו של הלל הזקן כשראה גולגולת אדם צפה במים: "על דאטפת אטיפוך, וסוף מטיפייך יטופון". ביל היה רוצח נודע, סלבריטי, ג'ק מקול ירה בו ועכשיו גם הוא בסכנה מפני בולוק, שבתורו עשוי לקבל עונש מצד האל.

נראה שהכומר יוצא מגדרו כדי לייעד את דבריו כלפי בולוק, תמיד נותן בו מבט בשעה שהוא דורש במהלך הלוויה נוספת בשולי המחנה, אבל מנגד הכומר הוא זה שמדבר ונוהג בחוסר היגיון ומפרפר באוהלו. דעתו וגופו בוגדים בו מעט אחרי שציטט את איגרת שאול (כלומר סול) אל הקורינתים, דברים המעלים על נס את חשיבות ההרמוניה של איברי הגוף. אין חוק ואין אל בדדווד. את ענייני החוק ראינו במפורש עם משפטו של ג'ק מקול, היעדרו של האל הומחש לנו באמצעות הכומר המסכן.

פרק ראשון אחר שצץ בדעתי הוא זה של "גיהנום על גלגלים". כבר אז כתבתי שהיא רחוקה מלהיות "דדווד", אבל הפרק הזה המחיש את ההבדל בנקודות ספציפיות. על דמותו הפומפוזית של דוק דורנט ב"גיהנום" כתבתי בלעג: "והוא גם אוהב לנאום, אפילו אם אין אף אחד בחדר". בפרק הנוכחי של "דדווד" אי בי פרנהם נאם אף הוא לעצמו בלי אף אחד בחדר, אבל זה היה כל כך טוב. ייתכן שהסיבה לכך היא ההבדל בין הדמויות, האחת כוחנית והאחרת מגוחכת מיסודה, אבל סביר יותר להניח שמדובר בהבדלים תהומיים באיכויות הכתיבה.

שתי ההשוואות הללו שעלו בראשי במהלך הצפייה, הבהירו לי עד כמה זכרתי לאשורו את חוזקה של "דדווד", לפחות בשלב הזה של חייה, ועד כמה מחוקקותה בזכרוני כסדרה נעלה, עומדת במבחן המציאות. אם לוקחים את החוליה החלשה ביותר מקרב הדמויות של "גיהנום על גלגלים", הפטרון דוק דורנט, ומציבים אותה לצד המקבילים לו ב"דדווד", עולה תמונה מאוד ברורה. בניגוד למגוחכותו של דורנט, אל סוורנג'ן וסיי טאליבר הם שתי דמויות גדולות ומזרות אימה.

כמו אל, סיי נמצא בחיינו פרקים מועטים וכבר עכשיו נדמה כאיש מפחיד וחסר חמלה ממש כמו יריבו העסקי מעבר לרחוב. הגלייתו של אנדי החולה למות ביער הייתה אישוש לכך, וזה עוד אדם שהוא מחבב, כדבריו. תמהני איך הוא מתייחס לשונאיו. באופן מעניין, כמו אצל סוורנג'ן, גם תחת כנפיו האכזריות של טאליבר ישנה נערה עובדת שהיחסים בינה לבינו מורכבים בעליל. ג'ואני היא לסיי מה שטריקסי היא לאל?

ואפרופו טריקסי, ממש שמחתי שאל שלח אותה לטפל בילדה היתומה. למרות החיבור המתבקש בין האלמנה הטרייה לבין היתומה החדשה, שתיהן איבדו את משפחותיהן בהפרש של ימים ובידי אנשי אל, אלמה גארט לא ממש כשירה לטפל עכשיו בילדה. אבל זה בסדר, כי נראה שטריקסי מצאה לה ייעוד חדש (מה גם שהילדה ממש דומה לה!). מה שאהבתי זה שבינתיים ג'יין, שיצאה לנחם בוויסקי את לבה השבור, מצאה בשטח את אנדי החולה וסעדה גם אותו. מכלי שבור לאחר באמצעות שבר כלי, כלומר היא עצמה. ובעוד אנדי ההוזה היה לה מחסה אנושי שתוכל להתאבל איתו, גם אצל טריקסי ואלמה מסתמן חיבור יפה, כשהאחת מנסה לעזור לאחרת להיגמל מהסם תוך שהיא ממרה את פי האל (סוורנג'ן).

***

המשפט האהוב עלי בפרק: "המושבעים יפרשו כעת לחדרי הזונות ויחלו בדיוניהם".