"זה יהיה טוב עבור כולנו, זו התחלה חדשה"
(בריטה)
כאשר נודע בקיץ שעבר ש"קומיוניטי" זוכה לחיים חדשים אחרי שבוטלה, היו לא מעט סיבות לדאגה למהול בהן את השמחה. NBC ביטלה את הסדרה אחרי חמש עונות, מאכזבת עמוקות – עמוקות! – את המעריצים שקיוו שהסיסמה שמלווה את "קומיוניטי" כבר שנים, "שש עונות וסרט", לא תזכה להתממש. אבל אז, ממש ברגע האחרון, רגע לפני שפוקעים החוזים עם השחקנים, הגיעה יאהו והושיעה אותה: תהיה עונה שישית, והיא תוזרם באינטרנט.
הסיטקום המבריק של דן הרמון עוקב כבר חמש שנים וקצת אחרי הרפתקאותיהם הבלתי סבירות של חברי קבוצת למידה ב'גרינדייל', מכללה מקומית עלובה בקולורדו. העונה החדשה שלה היא השלישית ברציפות שמתחילה מחדש: הרביעית ב-2013 הייתה הראשונה בלי דן הרמון, שפוטר שנה קודם לכן. בעונה החמישית הוא הוחזר וניסה למחות כליל את מה שמחליפיו עשו לפני כן – הפרק הראשון לעונה אפילו נקרא "רי-פיילוט". השבוע הגיעו ליאהו צמד פרקי הפתיחה של העונה השישית (ואתמול, יום ה', גם לסלקום TV כאן בישראל) ואף היא מתחילה מחדש במקום חדש, משוחררת מחוקיה הכובלים של רשת הארצית.
היעדר מגבלות הוא לא בהכרח עניין חיובי. מספיק להסתכל לשם כך על סיטקום מבריק אחר ששודר ברשת ארצית ואז זכה לחיים חדשים בשירות סטרימינג: "ארסטד דיבלופמנט", ששודרה ב-Fox בין השנים 2003 ל-2006 ואז קמה לתחייה בנטפליקס ב-2013 לעונה רביעית שהייתה די איומה. החבל הארוך מדי שסיפקה נטפליקס, לצד אילוצי לו"ז הנובעים מהקאסט העסוק, גרמו למיץ' הורביץ', יוצר "ארסטד" וחבר של דן הרמון, לשנות תבנית – פרקים ארוכים מכפי שהכרנו (במקום 21 דקות הם הגיעו לפחות ל-30) וכאלה שמתמקדים כל פעם בדמות אחרת.
מול תהליך דומה עמדה "קומיוניטי". עצם המחשבה לאפשר גבולות פרוצים אף יותר לדן הרמון – האיש שהפך את 'גרינדייל' למגרש משחקים עצום שכלל עד מלחמות פיינטבול, פרקי אנימציה, זומבים ומחוות לכל דבר שזז בתרבות הפופ של ארבעים השנים האחרונות – עורר מעט חשש. אלא שכבר בשלב מוקדם הרמון הרגיע. "'קומיוניטי' שהצופים מזהים צריכה להיות שם… אין לי תוכניות גדולות ומגוחכות", אמר בקומיק-קון האחרון. "הפילוסופיה שלי היא: נסה לעשות את אותה תוכנית ואפשר לחוסר הגבולות להיות מורגש. אני לא רוצה לשנות את המתכונת עד כדי כך שאנשים יחשבו, 'זו תוכנית חדשה'".
החדשות הטובות לנוכח שני פרקי פתיחת העונה הן שנראה כי הרמון אכן עשה כמיטב יכולתו לשמור על אותה תוכנית. 'מיטב יכולתו' הוא מושג מפתח כאן, כי בפתח העונה היה עליו להתמודד לא רק עם מדיום חדש אלא עם שינוי נוסף בקאסט. משביעיית גרינדייל הפוחזת נותרו כיום רק ארבעה – צ'בי צ'ייס (פירס) נטש בסוף העונה הרביעית, דונלד גלובר (טרוי) עזב באמצע החמישית וכעת פורשת גם איווט ניקול בראון (שירלי). העניין הוא שהעונה החמישית כבר התמודדה יפה עם העזיבות של פירס וטרוי – היא החזירה את פרופסור דאנקן (ג'ון אוליבר) וחיזקה עם פרופסור היקי (ג'ונתן בנקס). זה עבד היטב, אבל כעת גם הם עזבו; האחד לתוכנית משלו ב-HBO והאחר שוב לתפקיד מייק ארמנטראוט במסגרת "סמוך על סול". במקום כל אלה יש חיזוק חדש בתחילת העונה השישית, והוא אפילו עובד יפה, אבל גם כך הזיגזגים האלה לא עושים עם חסד עם "קומיוניטי", שמוצאת את עצמה נאבקת בעור שיניה לחפות על כל החוסרים.
"אני חושש שאת לא בולטת מספיק גם מבחינת המראה וגם מבחינת המטרה שלך. אני לא יכול להחליט אם יש לך איזשהו פגם מסוים, תכונה משונה או נקודת מבט שהופכת אותך לתוספת יצירתית לקבוצה. דאגת העל שלי היא שאת כדמות מייצגת את הסוף של מה שנהגתי לכנות 'התוכנית שלנו', שפעם הייתה משפחה לא סבירה של סטודנטים חסרי התאמה ועכשיו היא קבוצה די רופפת של סטודנטים ומורים. אף אחד מהם לא לוקח קורס ביחד במכללה שעם בואך הופכת ליותר ויותר מקורקעת, שואלת שאלות כמו איך יש למישהו מאיתנו כסף? מתי נקבל את התארים שלנו? ומה קרה לבחורה שיצאתי איתה? ולא שאלות שבעיניי הן חשובות יותר כמו, מה אמיתי? מהי שפיות? האם יש אלוהים?"
(עאבד, אלא מי, מנסח עבורנו שוב את "קומיוניטי")
מה שיפה הוא שהרמון עושה בערך את הדבר היחיד שהוא יכול לעשות ומנצל את התוספות החדשות כדי לרענן את הדינמיקה. המצטרפים הם פאג'ט ברוסטר ("אנדי ריכטר שולט ביקום", החברה של ג'ואי שצ'נדלר היה מאוהב בה ב"חברים"; היא גם גילמה דמות אחרת בעונה הקודמת של "קומיוניטי" – אחראית המחלקה המחשובית) וקית' דיוויד ("מגויסים", "The Cape" – אותה סדרה קצרת ימים שעאבד הכריז עליה פעם שתזכה לשש עונות וסרט).
ברוסטר בולטת במיוחד כי דמותה מביאה משהו חדש בתכלית – נורמליות. פרנקי דארט מגיעה כדי לייעץ לוועדת "הצילו את גרינדייל", מה שאומר שבפועל היא המבוגרת האחראית על הגנון המוזר שלהם שם, תפקיד שבמידה רבה היה שמור עד כה לג'ף (ג'ואל מקהייל). הרמון בחכמה לא הופך אותה לאיש הרע חרף תפקידה ואופיה הנורמלי וחסר ההומור, כפי שהיא מעידה על עצמה. תחת זאת היא מגייסת לשורותיה את ההפך הגמור ממנה, עאבד (דני פודי), שלראשונה בתולדות "קומיוניטי" מפסיק לפחד משינויים. הגיוני, בשלב הזה הוא כבר מורגל בהם. עצם החיבור ביניהם חמוד, והוא נותן לנו מעין רשות להתחבר אליה גם כן למרות שהיא כאילו- האנטגוניסטית בסיפור. כאשר פרנקי לבסוף מאבדת את זה ועולבת בגיבורים, אנחנו כבר מחבבים אותה מספיק כדי למחול לה, שלא לומר לחוס עליה.
המקורקעות שעאבד מייחס לפרנקי עושה חסד עם "קומיוניטי", אחרי עונה חמישית שהייתה דוגמה מעולה לאיך להפגין גאונות ובכל זאת לא לעשות את זה נכון. הדבר שהפך את הסדרה בעבר לכה טובה ואהובה הוא העיסוק בדמויות ובגרינדייל באופן נורמלי – ככל הניתן עם דמויות מופרעות כמו הדקאן וצ'אנג, שגנבו שניהם את ההצגה בפרק השני החדש – ואז מדי פעם להשחיל פנימה ספיישל מפואר וגאוני. אלא שהשנה שעברה המתה בפרקי קונספט מיוחדים שנטלו את הייחוד ואת החגיגיות מכל העניין. עכשיו, שחר חדש-ישן, שני הפרקים הראשונים של העונה השישית היו מהסוג הנורמלי, והגם שהם לא מהסוג שייכנס לפנתיאון הסדרה, הכיוון שעליו הם מסמנים הוא בדיוק מה ש"קומיוניטי" למודת התלאות צריכה עכשיו.
קטנה עם ספוילר
* "הקצב והאופה", הספין אוף בסוף הפרק הראשון בכיכובה של שירלי וסטיבן וובר, כה מטומטם ומבריק. איווט ניקול בראון ממש רזתה.