אם יש משהו שהעונה החדשה של "צדק פרטי" ממחישה לי זה שטוב שהיא האחרונה. לא שהיא רעה, רחוק מזה, אבל בשלב הזה – ועוד אחד העונה החמישית המאכזבת – ישנה תחושה גדולה של דריכה במקום. הדינמיקה החדשה בין בויד ואווה אמנם מעניינת, אולם ריילן הוא בדיוק אותו ריילן. מאז הפרק הראשון דיברו על הזעם שמבעבע בו, גרושתו אמרה לו אז שהוא האיש הכי כועס שהיא מכירה, אנחנו כבר בעונה האחרונה ותכל'ס מעולם לא ראינו ביטוי משמעותי לכך. כן, ריילן חסר סבלנות מדי פעם, לפעמים הוא מתרגז, אבל הפאסון שלו לעולם לא נפגע באמת. הוא תמיד מנצח, תמיד צעד אחד לפני היתר. נראה שראינו את כל מה שכבר נראה מהדמות הזו.

מכאן והלאה ספוילרים לפרק השלישי בעונה: אפילו האיחוד בין גארט דילהאנט המופלא לבין עמיתו מ"דדווד", טימותי אוליפנט, לא הצליח לספק התעלות. למעשה, דמותו של דילהאנט עצמה די אנמית. גם הדיאלוגים השנונים, לחם חוקה של הסדרה, נדמו לי מעט חורקים בתחילת העונה, כאילו המוג'ו דעך. זה קצת השתנה בפרק הנוכחי, שלדעתי היה המוצלח ביותר מבין השלושה עד כה. האופן שבו כל הסיפורים הולכים ומסתבכים זה בזה מפיק עניין רב, וזה קורה לגמרי בזכות בויד. בניגוד לריילן, את עמיתו מהצד השני של המתרס ראינו הפעם אותו בנחיתות, נחטף ונקשר, גורלו נתון בידי אחרים, ומאוחר יותר זוכה לביקור של סם אליוט נטול הזקן (שערוריה!). אמנם בויד מבטיח להרוג אותו בסופו של יום, אבל לפחות ראינו שגם לו יש משקל נגד ושהוא אנושי. יחד עם שותפיו של בויד למזימות כחזית נוספת, אווה כחזית שלישית וכוחות החוק כחזית רביעית המנסה לסגור עליו, בויד כרגע מחזיק את הסדרה ויוצר את העניין הגדול בה.