ממש היום לפני עשור, נר ראשון של חנוכה התשס"ד, ישב לו חתול-רובוט מדוכדך בביתו הריק. כך הוא כתב לנו אז, קהילת פורום טלוויזיה של נענע:

זה היה די עגמומי בשביל נר ראשון. אפילו ביחס אלי, זה היה עגמומי למדי. הבית ריק. וקר [ירושלים, אתם יודעים, גם אם טכנית מדובר במבשרת-ציון]. המשפחה מפוזרת ברחבי העולם [אבא ואימא עושים חיים בצרפת], הארץ [האח הקטן קופא מקור באימוני טנקים בדרום] והעיר [למה שאחותי הקטנה תבוא לחלוק כבוד לאח הקשיש, הממורמר והאומלל, כשאפשר לעשות את החג אצל חברות טובות, לכייף ואפילו לאכול. לא עזרו התחנונים הטלפוניים]. סבא וסבתא רחוקים מדי. החברים מן הסתם עם המשפחות או עם בנות-הזוג שלהם, לא משהו שהייתי מרגיש רצוי בו. עזאם עזאם דרוזי, אני לא חושב שהם מדליקים נרות היום, למרות שהייתי שמח לחגוג איתו. נשארנו אני והטלוויזיה. בכוח הכרחתי את עצמי לקום בשש ורבע [כיוונתי שעון לחמש, אבל אחרי שלוש משמרות לילה רצופות, כולל חדר כושר הבוקר לפני השינה, לא יכולתי לבוא לעצמי בטענות]. קצת גלישה באינטרנט [נחמד לעשות משהו שלא קשור לעבודה או לשינה. מרענן] ולמנה המרכזית של הערב – טקס הדלקת הנרות בשידור ישיר מבית הנשיא. תזמורת המשטרה והכול.

כמובן שלא יכולנו להשאיר את החתול בודד במערכה. ביוזמתו של גיאחה התגייסנו להדליק נרות חג מדי ערב בפורום, כל פעם במסגרת סדרה אחרת, ואיכשהו, בלי יד מכוונת, כל אחת מההדלקות האלה נגמרה בכדור אש מלהט שאיכל את המקום. לאורך השנים המסורת הזו סיפקה לנו כמה מהרגעים היפים והמצחיקים ביותר בתולדות הקהילה. אתם מוזמנים לסור אל עמוד המסורות של הקהילה בבלוג ולצלול אליהם.

גם אם כן וגם אם לא – חנוכה שמח ולא משמין!