בשנה שעברה עשיתי סיכום שנה די מטורף שהלוואי שהייתי יכול לעשות דומה לו גם הפעם. הוא כלל סקרים, חלוקה לסוגות, לרגעים, לכל דבר אפשרי. לקראתו עברתי על כל השנה וליקטתי את מה שהיה בה, מה שלא היה לי אפילו שמץ של זמן לעשות גם הפעם, לכן הסתפקתי בסיכום הסדרות הטובות ביותר שפרסמתי בוואלה בשני חלקים (אלה 10-6, כאן 5-1). זה יצר קצת דיון כשחלקתי את זה בפייסבוק שלי (זה החלק הראשון, פה החלק השני), אבל אני ממש אשמח לשמוע מה אתם הכי אהבתם השנה. פינאלות, בריטיות, רגעים זכורים – מה שעולה לראש.
הנה גם כאן עשרת הגדולות שלי לשנת 2014, שלמעשה מורכבות מ-14 סדרות.
שנה טלוויזיונית נוספת מגיעה אל קצה. שנה של מלכים צהובים וחתונות סגולות, של ערבות מושלגות ושל המוני רגעים שומטי לסת כי פתאום כולם החליטו שכדאי להם להרוג דמות ראשית. שנה שבה סיימו את דרכן סדרות עתיקות יומין כ"איך פגשתי את אמא", "ילדי האנרכיה", "דם אמיתי" וגם "אימפריית הטיילת", שנה שבה התחזקה מגמת המעבר לשירותי טלוויזיה אינטרנטיים במקום מסורתיים, שנה שבה התווספו עוד ועוד פלטפורמות וערוצים והוסיפו תכנים מקוריים לצלחת העמוסה-מדי-גם-כך.
כך שיותר מאי פעם יש יותר תוכן מאשר זמן לצרוך אותו, יותר מאי פעם קל למצוא ולהתמסר לסדרות נישתיות, יותר מאי פעם האצבע על ההדק קלה כאשר סדרה מתחילה לשעמם או לקרטע (ביי "התיקון", היי שלום "הסקס של מאסטרס"). ועם הנתונים האלה בדעתנו, הנה עשרת הגדולים בטלוויזיה בשנת 2014.
10. "Veep"
לא יודע אם אפשר לטעון שאנסמבל הפארסה הפוליטית-סאטירית "Veep" הוא מושלם, בהמשך הרשימה יש כמה כאלה שעולות עליה בגזרה הזו. מצד שני, כל הרכב הכולל בו את מאט וולש (שמגלם את קצין העיתונות הדביל מייק), טימותי סימונס (שמגלם את ג'ונה), טוני הייל האדיר וכמובן ג'וליה לואי-דרייפוס המופלאה – נושא פוטנציאל להשאיר אבק לאחרים, והייחוד במקרה שלהם לעומת אחרים הוא שלעתים קשה לדעת אם הם יותר חביבים או יותר נתעבים. קצת בדומה לסדרה אחרת שג'וליה לואי-דרייפוס שיחקה בה.
חוסר היכולת והאונים של צוות סגנית הנשיא סלינה מאיירז, ושלה עצמה, מצייר תמונה אבסורדית ונלעגת של פוליטיקה, אבל גם כזו שלגמרי אפשר להאמין שכך היא פועלת. ארמנדו איאנוצ'י כבר יצר כמה סאטירות פוליטיות נחשבות במכורתו אנגליה ("בסוד העניינים" ו"במסדרונות השלטון"), אבל האופן שבו הוא מצליח לעשות זאת גם בארץ נוכריה כארה"ב מוכיח שהפוליטיקה היא פוליטיקה בכל מקום, ושפוליטיקאים הם אידיוטים בכל שפה ומבטא, כמו גם הערב-הרב שכל כך קל לשטות בו שייבחר בהם.
אבל ספק אם כל זה היה עובד לולא לואי-דרייפוס. היא פשוט מדהימה, והצפייה בה רצופה מלמול חוזר ונשנה – גאונה, פשוט גאונה. ראויה לכל אחד משלושת פרסי האמי שזכתה בהם, ולזה שוודאי תיקח בשנה הבאה.
9. "בלש אמיתי", "הנותרים"
שתי סדרות HBO שיצרו באזז גדול השנה, שתיהן סיפרו סיפור גדול אבל התמקדו בדמויות, שתיהן נוצרו על ידי סופרים, שתיהן היו מצוינות ומרתקות, אניגמטיות ומהפנטות, עתירות סמלים ואיטיות. אבל איכשהו התחושה הזו לגבי איכותן היתה נכונה יותר לזמן שנמשכו ופחות אחרי שנגמרו.
שתי הסדרות גם העלו על הדעת את "אבודים". האחת היא "הנותרים", ממש מבית היוצר של איש "אבודים" דיימון לינדלוף, יחד עם הסופר טום פרוטה שכתב את הספר שעליו התבססה הסדרה. זו היתה דרמת מיסתורין על-טבעית שעקבה אחרי תושבי עיירה קטנה מספר שנים אחרי ששני אחוזים מהאוכלוסיה נעלמו בכל העולם. יגון, משבר-אמונה וניהליזם התערבבו זה בזה, אבל כוחה של "הנותרים" היה טמון לא רק בסמלים היפים ועיסוק החכם שלה בהתוויות ששרטטה לעצמה, אלא ברגעים רבי העוצמה שהפיקה מהם.
שלושה חודשים לפניה תפסה את אותה משבצת שידור ב-HBO "בלש אמיתי". קשה היה לא להצטרף להתרגשות מהפרויקט הטלוויזיוני בכיכובם של מתיו מקונוהי ו-וודי הרלסון, שהתחילה עם פרומואים חודשים רבים לפני שבכלל שזפה את המסך בינואר השנה. כאשר הגיעה נסחפנו פנימה. היא היתה מרהיבה למראה, מעוררת מחשבה, היא הציגה סיפור בלתי נתפש, מתיו מקונוהי היה מדהים וממגנט. אבל עם שוך העשן, אחרי שקצת מתרחקים מ"בלש אמיתי", זוהרה מועם. היא יותר פלספנית מאשר פילוסופית, לא הציגה איזשהו סיפור מיסתורין שלא ראינו כמותו בעבר, ורוב הזמן לא עשתה זאת באמצעים יוצאי דופן.
ועדיין, אי אפשר להתכחש לעובדה שלאורך חודשיים "בלש אמיתי" הצליחה ללפות ולרתק. דיברנו על קרקוסה, תהינו מיהו המלך הצהוב, ליקטנו רמזים כאילו אנחנו צופים ב"אבודים", ואולי זו היתה הטעות – כבר שכחנו שלא כל תעלומת מתח טלוויזיונית מחפשת לשטות בנו. ואחרי הכל יישאר ל"בלש אמיתי" השוט הכי מדהים בטלוויזיה ב-2014, שאף זיכה את קארי פוקונגה בפרס האמי על הבימוי. סצנה מסעירה אבל אלגנטית בת שש דקות תמימות בתוך בתים, מבעד לגדרות וברחבי שכונה. בלי ההיסטריה המתבקשת מקרב היריות שהיא מתארת ומניסיון הבריחה מלוע הארי, ללא מצלמה רועדת, הכל יציב וקול. הסיקוונס המדהים והארוך להלן הוא לבדו מצדיק את מקומה של "בלש אמיתי" ברשימת הסדרות הטובות ביותר של השנה.
8. "שרלוק"
רבים התאכזבו מהעונה השלישית, שהגיעה בינואר השנה בדיוק שנתיים אחרי השנייה, וכמו קודמותיה מנתה שלושה פרקים בני 90 דקות. אבל הגם שהיא לא חסרה פגמים, במיוחד בפרק האחרון ובעיקר בחלקו החותם – אפשר לטעון שזו העונה היתה החזקה ביותר עד כה. האנושיות של שרלוק בעבעה מתחת לטכניות הקרה שלו כפי שמעולם לא עשתה בעבר – פגיע, נאמן, קשור לחבריו. מעבר לרבדים שנוספו לסדרה, שרלוק פשוט נגע ללב.
אוקיי, הוא היה אכזרי במיוחד כאשר חזר אחרי שנים שבהן ווטסון חשב שמת ושיטה בחברו המשופם, אבל זה היה היסטרי וזכה למנת פיצוי נדיבה כאשר שרלוק נאם כשושבין בחתונתו של ג'ון מעט אחרי כן – שימוש כה מושלם ומרגש בהיבט שלו כחריג וכדג מחוץ למים. למעשה, פרק החתונה לבדו שווה את המיקום הגבוה של "שרלוק", תצוגת תכלית של צחוק, דמע והכימיה המושלמת בין שני האלילים בנדיקט קמברבאץ' ומרטין פרימן.
שתי סדרות נהדרות המציגות בחזיתן דמויות נשיות שגורמות לתהות מדוע אין עוד כמותן בטלוויזיה. לא כל יום נתקלים ביצירה כה בטוחה בעצמה כמו "אוליב קיטרידג'", שכל הדמויות בה נדמות אמיתיות, שכל עולמן נראה שלם. רוך וקושי מאכלסים את ארבעת פרקי המיני-סדרה, שלאורכה בוחנת תדיר את החיים דרך פריזמת המוות. היא גדושה בדיכאונות תורשתיים, אובדנות וספי מוות, אבל לא על מנת לדכא או להתאבל, אלא כדי לשרטט בעדינות סיפור על משפחה ועל בני אדם ועל החיים.
פרנסס מקדורמנד מככבת כאישה קשה – אם ורעיה – בעיירה קטנה בסיפור המתפרש על פני 25 שנה, ולצדה בולט ריצ'רד ג'נקינס המעולה בתפקיד בעלה. המשחק שלהם, ושל כולם למעשה, נפלא ומפיח חיים לא רק בדמויות שלהם אלא בכל מה שסביבן. אוליב היתה יכולה להצטרף בקלות אל מסכת הדמויות הבלתי נסבלות המאכלסות את המסך האמריקאי, אבל הכתיבה והמשחק הופכים אותה לאישה שגם כאשר קשה לשאת אותה היא תמיד מרתקת, שלא לומר ממגנטת.
במקרה של "זרה" ("Outlander" בלעז) מדובר בשילוב לא מאוד מתבקש: רונלד ד. מור, איש "באטלסטאר גלקטיקה", עיבד לטלוויזיה את סדרת הספרים הרומנטיים שכתבה דיאנה גבלדון (שבארץ תורגמו כ"נוכריה" ומשום מה ב-yes הפכו ל"זרה"), המתארים את מסעה בזמן של קלייר, אחות קרבית מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אל המאה ה-18 בסקוטלנד ואל חברתם של מורדים המעוניינים למרוד באנגליה ולהילחם על עצמאותם. במהלך שידורה של הסדרה בארה"ב בספטמבר האחרון עלה מחדש נושא עצמאות סקוטלנד, מה ששפך אור מעניין נוסף על "זרה".
יש עדינות ויופי רב בסדרה הזו, שבקלות יכולה היתה להפוך לרומן משרתות קיטשי, ואף קרובה לקו הזה לעתים, אלמנט שהקריינות המיותרת והמצערת תורמת לו. אבל גם ברגעים כאלה נותר העניין המובנה שנובע מסיפור מסע-בזמן – גם מאחר שקל להתחבר לאדם הנאלץ להסתגל לסביבה שונה בתכלית, ובמקרה של "זרה" גם כי מדובר בתקופה שפחות נוטים להתמקד בה.
מה שמרענן במיוחד ב"זרה", אפילו ביחס ל"אוליב קיטרידג'", הוא הייחוד שלה בנוף הטלוויזיוני. בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו רואים שינוי בטרנד שהחל עם טוני סופרנו וכבר הפך ללעוס, המציב במרכזו את דמותו של גבר אנטי-גיבור ("מד מן", "שובר שורות", "ילדי האנרכיה" וכו'), ובמידה פחותה את דמותה של אישה מאותה אסכולה ("האחות ג'קי", "כתום זה השחור החדש", "בנות" וכאלה). את "זרה" מובילה אישה אצילית וחכמה, נשית ורומנטית, שמוסיפה גוון ותיק אך רענן למסך הקטן.
6. "האמריקנים"
אם העונה הראשונה של דרמת הריגול היתה לא מאוד אחידה ברמתה, הגיעה השנייה בינואר 2014 והציגה רצף עלילתי הדוק ומרשים. גם מבחינת הסיפור אבל בעיקר מבחינה רגשית, אלמנט שמהרגע הראשון של הסדרה היה מרתק, בהיותה כזו המתארת את עולמם הרגשי הבלתי אפשרי של פיליפ (מתיו ריס) ואליזבת' (קארי ראסל) ג'נינגס, מרגלים רוסים המתחזים לאמריקאים, זרים המנותקים ממשפחותיהם, קרועים בין שתי תרבויות כל כך שונות, שהתחתנו והקימו משפחות רק ככיסוי לפעולותיהם.
בחכמה הציבה העונה השנייה את כלי המשחק בפרק הראשון בה כדי להוביל לגילוי שבאחריתה, ושיחקה חזק על היעדר השליטה של ההורים על הדור הבא ככל שהוא מתבגר. אלמנט נכון תמיד במקרה של בני נוער, ומועצם פי כמה במקרה של אנשים שתחום העיסוק שלהם כרוך ברציחות אקראיות, חיים כפולים וריגול אצל מדינת אויב. הקווים הדקים, הבלתי נראים, בין חיי הזוג ג'נינגס לבין הפסאדה, לעולם נמזגים זה בזה. זה היה מרתק בצורה יוצאת דופן כבר מימיה הראשונים של הסדרה, אבל זכה להדגשה יתרה בעונה הזו, שחידדה את האבסורד הבלתי נתפש של עולמם.
בנוסף, זה היה נכון גם ב-2013 ונותר נכון אפילו אחרי "הרומן" – ל"האמריקנים" יש את הפתיח הכי יפה ומרגש בטלוויזיה (למרבה הצער פוקס המפיקה דואגת להעיף אותו מהרשת).
5. "מד מן"
הרבה דברים פעלו נגד שבעת הפרקים של "מד מן" ששודרו השנה. בראש ובראשונה מפאת העובדה שמדובר רק בחצי-עונה מלאכותי שנכפה עליה, אבל גם בגלל התחושה המקננת מאז העונה החמישית של חזרתיות ושהגיע הזמן להגיע לפואנטה. שלוש העונות האחרונות סבלו מחוסר איזון מופגן בין מה שמוצג על המסך לבין מה שנעדר ממנו – מצד אחד אפשר היה בקלות לוותר על חלק ניכר מהעלילות, ומצד שני הולכים ומצטברים יותר מדי דברים שלא זוכים לנימוק כדי הצורך. מהסיבות האלה המיקום של "מד מן" ברשימה הזו היה נמוך יותר במקור, אבל ככל שעבר הזמן התברר לי שהדירוג הזה לא הוגן.
אם הייתה חזרתיות בעונה הזו, היא נועדה לשבור תבניות – דון דרייפר נתקל בדברים שכבר נקרו בדרכו בעבר אבל פועל אחרת. משפיל את עצמו, מרפה ממה שאין לו שליטה עליו, אוסף אל חיקו את מה שהוא עוד יכול לתקן. זה הניב רגעים נהדרים בינו לבין סאלי ובינו לבין פגי – האחת בתו הביולוגית והאחרת בתו הרוחנית – וגם פוליטיקה משרדית מסעירה. בסיכומו של דבר, גם בחלקה הראשון של עונתה השביעית המשיכה "מד מן" להיות מוקפדת, מרגשת ובעיקר עמוקה ורב שכבתית הרבה יותר מאשר כל דרמה אחרת בטלוויזיה.
4. "מינדי", "בחורה חדשה"
שתי סדרות שחולקות ערב שידורים משותף ב-FOX, לשתיהן אנסמבל קומי אדיר (הכולל פליט מהסיטקום המבוטל "הכל לטובה"), שתיהן מאופיינות באותו הומור מהיר והיסטרי בקצב של מכונת ירייה, ושתיהן מצויות בשלב מאוד מענג ויציב בחייהן.
במקרה של "בחורה חדשה" מדובר בשיבה מבורכת למקורות. העונה השלישית (שחלקה השני שודר בתחילת 2014) השתרכה מעט אחרי שזיווגה בין ג'ס וניק, אבל לקראת סופה עשתה את ההחלטה החכמה להפריד ביניהם והפיחה רוח חדשה בסדרה, משהו שבא לידי ביטוי בעונה הרביעית הנוכחית והקורעת-כמו-פעם שלה. הסדרה חזרה להיות קומדיית אנסמבל הנשענת על הקאסט המחונן שלה במקום להתמקד בעיקר בזוג אחד, ועוד כזה שאחד ממרכיביו הוא זואי דשאנל המעצבנת.
המקרה של "מינדי" דווקא הפוך. לא ברור אם מדובר במתאם או במקרה, אבל במהלך 2014 הציגה "מינדי" שיפור חד ונפלא שהקביל לסיפור חבירתם של מינדי להירי ודני קסטלנו, מערכת יחסים כובשת בהרבה מזו של שותפיה למקום הרביעי. הכימיה בין כריס מסינה ומינדי קיילינג פשוט רומסת את ההבדלים הענקיים בין דמויותיהם, ועמיתיהם לקאסט, בראשם אדם פאלי (שעוזב בקרוב, סניף סניף) כד"ר פיטר פרנטיס ואייק ברינהולץ בתפקיד מורגן טוקרז (וגם כאחד מכותבי הסדרה). מסינה עצמו הוא אולי ההפתעה הגדולה ביותר של הסדרה, במיוחד כאחד שהיה בעיקר מוכר מתפקידיו הדרמטיים. האיש מפיל מצחוק, הוא כל כך מדייק בניואנסים קומיים עד שקשה לא לתהות אם כל השנים שלו בדרמות לא היו בזבוז.
3. "בתוך איימי שומר" ("Inside Amy Schumer"), "קי ופיל" ("Key and Peele")
שתי שכיות חמדה של קומדי סנטרל, שלמרבה הצער עדיין לא זכו לשזוף מסך ישראלי כי לא נרכשו. על פניהן מדובר בשתי תוכניות מערכונים המגיעות ממקומות שונים בתכלית. "בתוך איימי שומר" (שהשנה שודרה העונה השנייה שלה) היא בכיכובה של קומיקאית לבנה שאוהבת לדבר הרבה על נשיות מינית, על מיניות נשית ועל חייה של אישה רווקה, כולל הרגעים היותר משפילים שבהם. מלבד מערכונים מורכבת התוכנית של שומר גם ממשאלי רחוב, קטעי סטנד-אפ וראיון קצר וחמוד. "קי ופיל" (שממש לפני שבועות ספורים סיימה עונה רביעית) היא בכיכובם של קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל, שני מולאטים שאוהבים לדבר הרבה על תרבויות שחורות ולבנות, על סטריאוטיפים, ואפילו קצת על פוליטיקה – החיקוי של פיל לאובמה הוא בלי תחרות הטוב ביותר, אפילו הנשיא עצמו חושב כך.
חרף השוני בין שתי התוכניות, השורה התחתונה דומה: שתיהן מושקעות ומצולמות נהדר עם תשומת לב יתרה לפרטים. הן מובלות על ידי קולות קומיים חזקים, ייחודיים ובטוחים בעצמם, וכמעט בכל פרק אפשר להיתקל לפחות במערכון גאוני אחד, בדרך כלל יותר. רגעים מלאי השראה כמו מלחמת סקאט בין שני ג'זיסטים שבדיוק רבו מאחורי הקלעים, גנגסטר לטיני שמנסה להוכיח שהוא הכי לוקו בחבורה, מטפלת זוגית בדמותה של כריסטי טיגן, אלוהים שנגלה בפני איימי כשהיא מתחננת בפניו שלא יהיה לה הרפס, משחק מחשב צבאי שבו הבחירה לשחק בדמות חיילת אישה מביאה למסלול שונה בתכלית הכולל אונס ומערכת בירוקרטית שמעמיסה קשיים. וגם ילד חולה סופני שמשאלתו לפני המוות חושפת שהוא פסיכופת, בחור שלא יכול באמת לצחוק אבל עושה את כל המחוות הנכונות, הפארודיה הטובה ביותר אי פעם על ארון סורקין, בת שהולכת עם אמה הטכנופובית אל מטפלת מוסמכת בנושא, זומבים גזענים שמעדיפים לא לאכול מוחות של שחורים, וחשיפה על כוחו האמיתי של סטיב ארקל ב"אריזה משפחתית". דבר נוסף שחשוב לציין: אף אחד לא מגלם פסיכים כה מושלם כמו ג'ורדן פיל. אף אחד.
המון מערכונים של שתי הסדרות זמינים בעמוד הרשמי של קומדי סנטרל ביוטיוב, מומלץ בחום.
2. "ריק ומורטי"
קשה למצוא סדרה מקורית ובעל דימיון מפותח יותר מאשר "ריק ומורטי", סדרת האנימציה של אדולט סווים. יצרו אותה ג'סטין רוילנד (שגם מדבב את שתי הדמויות הראשיות) ואיש "קומיוניטי" דן הרמון, בשנה שאחרי פיטוריו מהסדרה המעולה הקודמת שלו. רולינד הגה אותה כטייק מעוות על דוק ומארטי מ"בחזרה לעתיד" שבמסגרתו הגאון האקסצנטרי המבוגר הוא שיכור חסר אחריות והנער הצעיר הוא נכדו הטמבלול וחסר עמוד-השדרה, אם כי זה משהו שמשתנה מעט ככל שמתקדמים הפרקים, כי גם בסדרת אנימציה אפשר לפתח דמויות.
מדי פרק נקלעים השניים להרפתקאות בפלאנטות רחוקות, ביקומים מקבילים, בתוך חלומותיהם של אחרים כמו "התחלה" או בגופו המתפורר של קבצן גוסס א-לה "יום במלכודת". אין באמת היגיון או הגבלה למקומות שהם מסוגלים להגיע אליהם, ורבים מהם משתמשים במוסכמות מוכרות של סרטי מד"ב ופנטזיה כדי לצחוק עליהם וכדי לומר באמצעותם דבר או שניים חדשים. בשעה שהשניים משוטטים ברחבי היקום, משפחתם שבבית – האם, האב והאחות בת העשרה – נשאבים גם הם אל יצירותיו המטורפות והמופרכות של ריק, מה שבהדרגה מצייר תמונה נהדרת ומבריקה של משפחה אנושית אמיתית, לא לגמרי מתפקדת, עם בעיות וחרטות ואהבה כבכל משפחה.
יש שאר רוח של ממש ב"ריק ומורטי", התיאור של כל העולמות הללו שופע המצאות ביזאריות, הורסות מצחוק ולפעמים אפילו מרגשות, והכל באופן שגורם לזה להיראות קל. ההמצאות שלה כה מאופיינות ומדויקות כבר מהרגע הראשון (מר מיסיקיס שבווידאו למטה הוא דוגמה נפלאה לכך) עד שהעולם שלה – מחורפן ככל שיהיה – נראה אמיתי ושלם. בעזרתו הגדולה של רוילנד, דן הרמון מוכיח כאן שוב שהוא גאון.
כל פרקי העונה זמינים באתר של אדולט סווים.
1. "Broad City"
אפשר להבין מדוע הזרוע המקומית של קומדי סנטרל לא משדרת תוכניות נישתיות ואמריקאיות-מדי, למרות שגם על כך ניתן להתווכח, אבל לא ברור איך ומדוע היא לא ייבאה עדיין את אחת הסדרות המעולות של הערוץ האמריקאי בשנה החולפת, וללא ספק אחת המדוברות שבהן. "Broad City", קומדיה העוקבת אחר חייהן של בנות יהודיות בשנות העשרים לחייהן בניו יורק. כמו "בנות" רק עם שתיים במקום ארבע, חמודות-עד-מאוד במקום בלתי-נסבלות, ומצחיקות במקום מה-שזה-לא-יהיה.
רק עשרה פרקים מנתה העונה הראשונה (השנייה עולה על המסכים האמריקאיים בינואר הקרוב, הידד!). היא נולדה בעקבות סדרת רשת של אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון שלכדה את תשומת לבם של רבים, בהם קומדי סנטרל ואיימי פוהלר האלילית, שאף השתתפה הן בפרק האחרון של סדרת הרשת והן בפרק האחרון של העונה הראשונה. אילנה ואבי הן יוצרות הסדרה ומככבות בתפקידים הראשיים בשמן, בעונה הראשונה מתארחים גם חברים של פוהלר מ"סאטרדיי נייט לייב" כמו פרד ארמיסן ורייצ'ל דראץ', ואת היזיז של אילנה מגלם הקומיקאי חניבעל בורס, אותו אחד שהעלה לסדר היום מחדש את ההאשמות נגד ביל קוסבי.
חייהן של אבי ואילנה ב-"Broad City" לא מאוד מדהימים. הן דלפונות, שבויות בעבודה חונקת ו/או מבזה, חיות עם אנשים איומים (גם כאן לא נעדר הסיידקיק הווירדו המזוקן), ובכל זאת השתיים אינן מייאשות לצפייה. תיקון: הן מענגות לצפייה. את רוב זמנן הפנוי הן מעבירות בניסיון לשכוח את הבאסה, אסקפיזם בסיסי ואנושי. ההתמודדויות שלהן סובבות סביב זוטות כמו אסלה שלא פועלת בדיוק כשהשכן הנעגב מבקר אצלן, או שהן חסרות כסף כדי לצאת להופעה בערב, או שהמפתח לדירה אובד בדיוק בערב שבו יש לאבי תערוכה קטנה. פעמים אחרות הן מנסות לחמוק משוטרים מזדמנים על ידי החבאת שקית הגראס בחריצים גופניים כאלה ואחרים, או מי מהן מתעקשת לזלול אוכל שהיא אלרגית אליו תוך יציאה מנקודת הנחה שהערב יסתיים בפיום קנה.
אבל הדבר הכי נהדר ב-"Broad City" הוא היחסים בין השתיים. יין ויאנג, האחת (אילנה) חובבת כיף, שונאת את העבודה שלה למרות שהיא לא עושה בה כלום, חרמנית וקצת מאוהבת בחברתה. השנייה (אבי) סולידית בהרבה, שואפת להיות אמנית, מתייגת את הוויברטורים שלה לפי ימי השבוע וחולמת להשתדרג ממנקה במכון הכושר למאמנת בו. ביחד הן פשוט חברות טובות שתענוג עצום לבלות במחיצתן.