יש כל כך הרבה דברים טובים לראות בטלוויזיה. באמת, שפע בלתי נתפש, לא משנה מה הטעם שלך. בעברית, באנגלית אמריקאית, באנגלית בריטית, בגרמנית, בשבדית או בדנית. מעט מדי זמן ויותר מדי תוכן מעולה שלעולם לא נספיק לצרוך את כולו. אי אפשר לנתק את "הירושה" מהיקום הזה. בהיותה דנית היא לכאורה תופסת איזו נישה זרה ואיכותית ומן הראוי שאחוז מסוים מסדר יומנו יוקדש לה – משהו כמו חמישים אחוז איכות, שלושים אחוז ריאליטי וסבון, עשרה אחוז חדשות, עשרה אחוז גיא פינס. בפועל זה לא ממש כך. "הירושה" בהחלט זרה ואכן איכותית, אבל היא מתחרה באותה קטגוריה כמו כל היתר. קטגוריית 'האם יש לי כוח אליה'. התשובה: לא יודע.
"הירושה" היא נצר לז'אנר שמה כבר יש לחדש בו: דרמה משפחתית. היא מגוללת את סיפורם של ארבעה אחים ואחיות ממחוזות הבלונד-אפרוח של דנמרק, שנאלצים להתמודד עם מותה המפתיע של אמם. האם היא ורוניקה גראונגרוד, אמנית מפורסמת אקסצנטרית שילדה ארבעה ילדים משלושה גברים שונים. ומעולם לא תפקדה כאם השנה עבור אף אחד מהם. היא מתגוררת באחוזה שאמורה להפוך למוזיאון עם סדנאות אמנות, אבל כאשר היא מתה מתברר שבעצם הורישה את המקום לתכלית אחרת.
בפרק השני של "הירושה" זועם האח הגדול פרדריק כאשר הוא רואה שדיוקן סבו התלוי באחוזה עבר עיבוד חדש ומלעיג. הודבקו לו עיניים קומיות וצוירו עליו תוספות כאילו ילד השתעשע לו עם טוש. זו המהות של "הירושה" על רגל אחת: דיוקן משפחתי שעבר עיצוב מחדש. הגם שהיא מתחילה משעמם – אפשר אפילו לומר שפתיחת פרק הבכורה מרדימה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון – היא במהרה תופסת תאוצה ונעשית מעניינת עוד ועוד ככל שהפרק מתקדם. במחשבה שנייה, 'תאוצה' היא לא בדיוק המילה המתאימה, "הירושה" מאופקת ובהחלט לוקחת את הזמן שלה, אולי מתוך ניסיון להימנע ממשוכות סבוניות. בשני הפרקים הראשונים האחים עדיין לא מגלים את האמת על מה שמתנוסס כשם הסדרה, כלומר שאמם שינתה את צוואתה ושהם עלולים להיות הנפגעים העיקריים.
כמו "עמוק באדמה", כמו "אחים ואחיות", כמו אלף ואחת דרמות משפחתיות אחרות – מותו של אחד ההורים בתחילת היצירה מותירה את הילדים להתחיל להתמודד עם מה שנשאר מאחוריו, עם הסודות שנחשפים ועם המשקעים שצפים. אפילו לא צריך שהורה ימות, לפעמים הוא סתם יכול להטיל פצצה שכעת ילדיו הבוגרים צריכים לעכל ולחיות עמה. זה מה שקורה בסדרה החדשה והמדוברת "Transparent" בכיכובו של ג'פרי טמבור, שבה חושף האב בפני ילדיו כי הגיע להשלמה עם זהותו המינית שלא ידעו עליה כלל. כל עשרת פרקיה עלו לשירות הסטרימינג של אמזון יומיים לפני ש"הירושה" משודרת כאן, והמבקרים בארה"ב הספיקו להלל ולהכתיר אותה כסדרה החדשה הטובה ביותר.
למעשה אין צורך להרחיק דווקא אל ארה"ב, הרי לנורדים כידוע יש מסורת ותיקה של דרמות משפחתיות עתירות מצוקה וריקבון. בסרט הדני "החגיגה" של תומס ויטנברג מנצלים הילדים את מסיבת יום ההולדת ה-60 של אביהם כדי להתעמת עמו על כך שאנס אותם בילדותם. טרין דירהולם, שגילמה את אחד התפקידים המרכזיים ב"החגיגה", היא כעת האחות הבכורה ב"הירושה". במילים אחרות, הדרמה המשפחתית היא זירה צפופה שקשה מאוד לחדש בה, לא כל שכן להתעלות על יצירות קודמות. זה לא ש"הירושה" צריכה להתבייש במשהו. היא מהוקצעת, מצולמת, כתובה ומשוחקת טוב. נינה פרסון, סולנית הקרדיגנס מהמדינה השכנה, שרה בפתיח היפה שלה. אבל על סמך צמד פרקיה הראשונים, הסדרה לא מביאה דבר חדש אל השולחן המשפחתי.
אחת משתי יוצרות הסדרה היא השחקנית השבדית הוותיקה פרנילה אוגוסט. סרט הבכורה שלה כבמאית מ-2011 היה "מעבר לכאב" בכיכובה של נומי ראפאס, שנשא אף הוא מאפיינים משפחתיים המזכירים את "הירושה" – דרמה המגוללת את סיפורה של בת בוגרת שהוריה האלכוהוליסטים התעללו בה בילדותה וכעת מגלה כי אמה גוססת. הרבה לפני "מעבר לכאב" כיכבה אוגוסט ברבים מסרטיו של אינגמר ברגמן, המאסטר השבדי של הדרמות המשפחתיות ("פאני ואלכסנדר", "כוונות טובות" "וידויים אישיים" האוטוביוגרפי). "הירושה" היא חוליה נוספת במסורת הנורדית הזו – או ירושה שלה, אם תרצו – וצאצאי גראונגרוד הם בסך הכל משפחה נוספת האומללה בדרכה שלה.
—