ספוילר "התיקון" עונה 2 פרק 1, פתיחת העונה השנייה

מקץ ששה פרקים צנועים של העונה הראשונה התקשיתי קצת עם המופנמות של הסדרה, כיוון שחשתי שהגיעה על חשבון כל דבר אחר. האיפוק שלה הצטבר עוד ועוד עד שבסוף העונה נדמה שהוא דוחק במודע את האלמנטים האחרים שאמורים להיות לה, ואכן אמורים להיות לה. עדיין, העונה הראשונה בכללותה הייתה כה יפה והפגינה משהו שאני מאוד מייחל לו כחלק מהתפריט הטלוויזיוני שלי, איטיות, הרהור, הגיגים, שירה – אבל אני אוהב את אלה בעיקר כחלק מסיפור ולא רק בפני עצמם. כמובן, רגעיו האחרונים של פרק סיום העונה הראשונה הפגינו החצנה רבתי והותירו את דניאל הולדן מדמם על קרקע בית הקברות.

כעת בפתח העונה השנייה קיבלתי פרק שעבר לי ממש מהר ושהיה ממונן היטב ומאוזן בין הפנים והחוץ; לא בהכרח חצי חצי, אגב, פשוט קרו דברים במקביל להרהורים. תקיפת דניאל מזינה את הסיפור בקו עלילה חדש – לא רק הזיכוי והאשמים האמיתיים והתובע והחקירה מפעם, אלא כעת גם מי תקף את דניאל. אולי זו רק התחושה שלי, אבל נדמה לי שחקירת השריף בפרק הזה שקולה לכל העבודה שעשה בששת הפרקים שקדמו לו. עד כה הוא בעיקר התרכז בלהיות עוין כלפי דניאל ואמנת'ה ולעמוד על שלו, פתאום מתברר שבכל זאת יש לו יושרה מקצועית, והוא חותר לאמת למרות שהיא עלולה לפגוע בו עצמו. זה נראה כמו צעד ראשון מחוכם בדרכו של השריף אל האמת בשלמותה. ומה יעשה כאשר יגיע אל אחיה של האנה? משפחה שבורה נוספת. האמא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, והוא, האלימות עדיין מטפטפת ממנו, רק אומר ששמע אותה. אין בו אהבה.

אין משהו חדש או רענן במיוחד באופן שבו טיפלה הסדרה בתרדמת של דניאל ובהשפעתה על סובביו, אבל בכל זאת היו כמה רגעים שממש אהבתי. מלווין חבר הילדות של דניאל, שמביא צב ומלהג כי מה בעצם אפשר להגיד, ונוגע ללבה של אמנת'ה התמיד-לוחמנית (בצדק). רחשי לבו של טדי הובעו מבעד לשני פסלים – ראשית הוא בהה בפסל המתנפח בסוכנות הרכב שלהם, מרקד ברוח בעליזות כאילו כלום לא קרה. חשבתי שהמראה הזה צרם לטדי, אבל בדיעבד יכול להיות שהוא הזדהה עם העונג, כי מאוחר יותר כאשר עמד לבדו מעל מיטתו של דניאל ואחז בצעצוע – גם הוא מחייך בעליצות – של אמנת'ה, אצבעו מעצמה ניגשה אל צווארו של הפסלון וכמו חנקה אותו. כמו אמנת'ה וטדי, נדמה שגם האחרים נדו מצד לצד. טאוני שמפקפקת במעשי האל, שדחתה את בעלה אבל כעת מבקשת חיבוק וזוכה לאחד רפה. האם השבורה שעדיין מצליחה לדאוג ליחסי טדי וטאוני.

במקביל, כמו במקרה של לא מעט סדרות אחריה אנחנו מוצאים גם את הגיבור של "התיקון" בתרדמת ונחשפים למה שעובר עליו. על פניהן לא היה הרבה חדש בהרפתקאותיו של דניאל, לא ביחס ל"התיקון" עצמה ולא ביחס למדיום, אבל בכל זאת חיבבתי אותן, נדמה שהן היו שם כדי להזכיר לנו את עולמה הפנימי של הסדרה בכללותה. התקיפה של דניאל, כמה הגיוני, מעלה בעיני רוחו את האונס שעבר בכלא – כמו שם גם כאן דניאל הוכנע, האספסוף הגברי והאלים בא אליו והשיג את מטרתו. והיה קרווין, חברו הטוב והאוהב של דניאל, שבעצם מת, שבעצם רצח ילדה קטנה. אין מקום הולם יותר מהזיותיו של דניאל כדי להציג לנו את ייסורי מצפונו לו אכן רצח את האנה, ואם לא ראינו את זה כנראה שהוא אכן חף מפשע. אבל מצד שני, אם דניאל מדמיין בדעתו את קרווין שנאלץ לפגוש בפעוטה שרצח, האם הוא עושה זאת כי הוא עצמו חרד מפני פגישה כזו?

"אני חושב שאני שבור", הוא אומר לקרווין כאשר שוטטו בחורשה הכעורה, מזכיר לי את דון דרייפר שתוהה אם שבר את הכלי. קרווין, שגם בחייו עודד את דניאל והאמין שישנה תקווה עבורו, עושה זאת גם בחלומותיו, גם מהעולם שמעבר. הוא מצליח לנטוע בדניאל תאווה לחיים, או שמא להזכיר לו שהוא אוחז בה. דניאל מחזיר את ראשו הכרות של הפסל למקומו המקורי, מספר לקרווין שכל יום בחופש הרגיש כמו חיים שלמים, מספר לו על האישה הצעירה והיפהפיה שפגש – כזה אור. אבל לבסוף את ראשו של הפסל הוא מחזיר לנקודה שבה מצא אותו על הקרקע.