"מד מן" עונה 7 פרק 7

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה ארבע תגובות
פורסם לראשונה בוואלה

—

לקראת תחילת העונה נשאל מתיו וויינר רבות על ההחלטה של AMC לפצל אותה לשניים. הוא ענה שבתחילה הוא לא היה מוטרד כלל, כי לאורך כל חייה "מד מן" חילקה את העונות שלה והציבה תפניות בנקודת האמצע. אלא שבשלב מסוים, כך מספר וויינר, הוא והכותבים קלטו שעליהם לספק שתי פרמיירות ושתי פינאלות, מה שהפך את החלוקה הזו לאתגר נוסף עבורם. לנוכח הפרק שחותם את חלקה הראשון של העונה, אפשר להכתיר את התוצר שלהם כהצלחה מסחררת. אחת הפינאלות היפות והמסעירות בתולדות הסדרה, שלמעשה מרפררת די בפירוש לשתיים מהעבר: העונה הראשונה עם מצגת הקרוסלה של דון, והעונה השלישית עם הפרידה מבטי והקמת הסוכנות החדשה.

בנוסף הזכיר הפרק גם את "המבוגרים" מהעונה השלישית. אם יש שני רגעים בודדים זכורים שהתרחשו בסיקסטיז, הרי שאלה רצח קנדי והנחיתה על הירח, ובשני המקרים הללו כפי שהם מתבטאים ב"מד מן", אנחנו צופים בטלוויזיה באנשים שצופים בטלוויזיה. העולם כאילו נעצר מלכת אבל בעצם ממש לא, דברים עצומים מתרחשים גם במקביל לנקודות ציון היסטוריות. הפעם מייגן ודון נפרדים ("לא נמאס לך להילחם?", היא שאלה בכפל משמעות), קופר נקרא לבית עולמו ו-51 אחוז מהסוכנות נמכרת למקאן. אבל בעיניי מה שהיה הכי יפה והכי משמעותי בפרק על רצף דברי הימים של "מד מן", הוא ההמשך הישיר לאירועים הרגשיים של הפרק הקודם, לחיבור המחודש בין דון לפגי ולרעיון שישנו קונספט אחר למשפחה ולמשפחתיות. "אולי יש כאוס בבית", אומרת עכשיו פגי במצגת הנפלאה שהיא מובילה, "אבל יש ארוחת ערב משפחתית בברגר שף". אי אפשר שלא להעלות בעיני רוחנו את האימג' שלה, של דון ושל פיט יושבים במסעדה בסצינה שחתמה את הפרק הקודם.

הרעיון שפגי מציגה בפני אנשי ברגר שף הוא מהות הכל. "שולחן האוכל הזה הוא שדה הקרב והפרס שלכם", היא אומרת. אבל במקום להתעקש להילחם בשדה הקרב הזה, בווטרלו הזה, בנחיתות טקטית גורפת ולנחול מפלה בלתי נמנעת, אפשר לצאת מהקרב וללכת אל מקום אחר, שקט יותר, שלו יותר, לראות את פני הדברים גם משם. זה מה שפגי עושה עם ברגר שף, זה מה שרוג'ר עושה עם ג'ים קאטלר, זה מה שסאלי עושה כשהיא עוברת מהנער הבלתי מושג אל אחיו הצעיר, זה מה שחוליו עושה עם אמו, זה מה ש"מד מן" עושה עם גיבוריה בישורת האחרונה שלה.

שולחן האוכל

העונה הזו נפתחה עם קלוז אפ על פרדי ראמסן. "מוכנים?" הוא שאל אותנו, "זו ההתחלה של משהו. האם יש לכם זמן לשפר את חייכם?". בדיעבד התברר שהמילים המושמות בפיו כולן של דון, מריונטה מוצלחת וחביבה אבל לא יותר. זה רחוק מלהיות המקרה עם פגי, בת טיפוחיו של דון שכבר בצעדיה הראשונים בתחום למדה ממנו את תמצית מלאכתם: "את היא המוצר", אמר לה. "את, מרגישה משהו, זה מה שמוכר. לא הם. לא סקס". פגי למדה את זה היטב במרוצת השנים וסיפקה רעיונות רבים תחת שרביטו של דון ולאחר מכן במנותק ממנו. כעת, אחרי שחברו יחדיו שוב ואחרי שהוא כופה עליה לבצע בעצמה את המצגת הזו ונוטע בה ביטחון, פגי מספקת את השיא שלה. את הקרוסלה שלה. הד לאותה מצגת מכוננת מסוף העונה הראשונה, שבמסגרתה דון המחיש את העוצמה הגלומה בנוסטלגיה.

"טכנולוגיה היא פיתוי זוהר", פתח אז דון את דבריו בהתייחסות להמצאה החדשה של קודאק, גלגל השקופיות, "אבל ישנן פעמים נדירות שבהן הציבור יכול להתחבר ברמה שהיא מעבר לנוצץ". פגי לעומתו אומרת כך: "אני לא יודעת מה יותר פלאי – ההישג הטכנולוגי ששם את המין שלנו בפרספקטיבה חדשה, או העובדה שכולנו עשינו את אותו הדבר באותו זמן". דון בשעתו אמר על הקרוסלה: "היא לוקחת אותנו למקום שאנו כמהים להיות בו שוב". פגי אומרת היום על מה שמציע השולחן השקט והנקי במסעדה: "אנחנו יכולים לחוות את החיבור שאנחנו רעבים לו". דון מביט בה בגאווה משובבת נפש, והשוט הראשון של הפרסומת כפי שפגי מציגה אותו, המבט העילי על שולחן האוכל והכסאות סביבו, נראה קצת כמו קרוסלה.

"הלילה אני אחזור לניו יורק ואלך בחזרה לדירה שלי ואמצא ילד בן עשר שחונה מול הטלוויזיה ואוכל ארוחה". כבר מהרגע הראשון חוליו מילא עבור פגי ריק שובר לב. לא רחוק בגילו מהילד שמסרה לאימוץ לפני שמונה וחצי שנים, בן בית קבוע אצלה, ועכשיו נאלץ לעזוב בעל כורחו ובעל כורחה. כה חזק ובסיסי החיבור של פגי אליו, עד שמבין שתי השמלות שהציגה לו כדי שיעזור לה לבחור, היא הלכה לבסוף על אפשרות שלישית עם דפוס מאוד מוכר.

 

כעת אנחנו יכולים לחוות את החיבור בין דון לפגי שאנחנו רעבים לו מאז "המזוודה", לראות כיצד הם ממשיכים עם זה מעבר ללילה אחד של שיחות במשרד, כחברים טובים שתומכים זה בזה. הם ישבו ביחד על המיטה במלון כשצפו בהשתאות בנחיתה על הירח, קרובים באגביות מקסימה. בצד השני היו מרותקים אל המסך פיט והארי, שצפה בתמונות ודמע בדיוק כשם שעשה במצגת הקרוסלה. שלושה גברים בתהליכי גירושין ופרידה, ואיתם אישה בודדה.

ליל ירח

הטיסה אל הירח יצרה צימודים לא-קונבנציונליים וריתקה אותם אל הטלוויזיה – העמיתים במלון, רוג'ר בלי בתו אבל עם אשתו לשעבר, נכדו וחתנו, ובבית משפחת פרנסיס הייתה משפחה נוספת. צורך נוצר אצל דון לחלוק את הרגע הזה עם אהוביו, הוא מתקשר כדי לדבר עם ילדיו. אדם נחת על הירח, ההדים כולם ישנם, מרחק שנים ספורות ושנות אור משם, מן הילדה הקטנה שאמה קראה לה את ז'ול ורן והתותח שמשוגר לשמים ועד לבנה הקטן שצופה בזה בפועל, ובתווך נערה הנושקת לנער שאוהב את הכוכבים.

כאשר דון ובטי נפגשו בשנה שעברה במחנה הקיץ של בובי, הם שקעו להם בשיחה נעימה ונינוחה. בטי סיפרה שאינה מבינה את סאלי, ואז הוסיפה, "הנרי אומר שהיא דומה לך מאוד", ואילו דון אמר, "אני חושב שהיא דומה לך מאוד". כעת הדימיון של סאלי להוריה מקבל משנה תוקף שובה לב. "את נראית כמו אמא שלך בשנה הראשונה בקולג'", אומרת לה חברתה של בטי. מאוחר יותר, כאשר סאלי מעשנת בחצר, היא ניצבת בדיוק באותה פוזה של אמה כהעתק קטן יותר של דמותה.

עם זאת, אי אפשר לוותר על האבחנה של הנרי לגביה. היא אולי מזכירה את אמה במניירות ובמראה, אבל באופיה היא לגמרי מושפעת מאביה, ובסופו של דבר עדיין נערה שאישיותה מתגבשת. היא הייתה חמודה עד מאוד במבוכתה במטבח אחרי שנתקלה בריק נטול החולצה, ומאוחר יותר שיכפלה את דעתו בנוגע לטיסה היקרה אל הירח. אולם אחרי שיחת הטלפון עם אביה היא מחליפה את חפצה בנער שסולד מהטיסה לירח אל אחיו שמעדיף את השמים על פני הטלוויזיה, כזה שאמה לעולם לא הייתה מקדישה לו זמן. היא נושקת לו בלי חשש כלמודת ניסיון, מעשה שלא נראה כי מותיר עליה רושם.

דון נערי

פעם אחר פעם בפרק פתיחת העונה אמר דון שעליו לחזור לעבודה, למרות שלא הייתה לו עבודה. אבל הייתה לו, ותמיד יש לו, גם אם אינה קשורה לפרסום. "אף אדם לא חזר אחרי שעזב, אפילו לא נפוליאון", ברט אומר לרוג'ר. "הוא הנהיג הפיכה אבל סיים את דרכו שוב באי ההוא". אבל כפי הנראה ברט טועה, לפחות נכון לעכשיו. לא מדובר רק בעזיבת המשרד וחזרה אליו – נפוליאון נשלח לגלות באי מבודד, וגלות היא מטאפורה מימים ימימה למקומו המנטלי של דון. הוא יוצא ממנה לראשונה בחייו. זונח את הדברים שהיו מסך עשן, מראית עין, מייגן, אגו. משלים סוף סוף עם מי שהוא. הוא כבר רחוק מלהיות האיש שחושש לגאוותו, שעצם חשיפת הכביסה המלוכלכת שלו בפומבי מרתיעה אותו. להפך, הוא קורא לכל השותפים אל מחוץ למשרדם ודורש שיחליטו בעניינו בו ברגע, לעיני כל.

"אתם אותו אדם לפעמים", אמרה פעם פגי לדון כאשר התבקשה להחליט איזה מהרעיונות עדיף, שלו או של טד. זו הייתה תמה מאוד מכרעת במהלך העונה השישית, כולל הגילוי בסופה שגם אביו של טד היה שתיין, וכעת גם ג'ים הוברט אומר שג'נרל מוטורס סבורים כי דון וטד הם אותו אדם. הקמילה של טד במהלך העונה הנוכחית התרחשה ברובה המכריע מחוץ למסך, וחבל שכך, כי היה מעניין לראות המשך להקבלה הזאת. במקום זה אנחנו מקבלים רק את השורה התחתונה – מרוב שהם דומים דון מסוגל להחיל עליו את פיץ' המכירות המהיר בהיסטוריה ולשנות את דעתו מן הקצה אל הקצה. הוא עושה זאת באמצעות חשיפתו שלו. "אמרתי את הדברים הלא נכונים לאנשים הלא נכונים בזמן הלא נכון", דון התוודה בפני סאלי לא מזמן, "סיפרתי את האמת על עצמי". הפעם הוא שוב חושף את האמת על עצמו, אבל המקרה בדיוק הפוך – הדברים הנכונים לאנשים הנכונים בזמן הנכון. הוא מצליח לגאול את עמיתו המדוכא, המשך לתיקון שלעולם לא יושלם על מותו של ליין פרייס (השוואה שפיט דאג לעשות), וחוזר לעבודה.

חרציות לבנות

השחקן זוכה הטוני רוברט מורס היה בבחרותו כוכב בברודוויי, והתפרסם בשנות השישים כאשר כיכב בעיבוד הקולנועי ל"איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ", שעלילתו התרחשה בבניין משרדים המזכיר מאוד את "סטרלינג קופר" של העונות הראשונות. סביר להניח שלהיסטוריה המקצועית של מורס יש חלק לא מבוטל בליהוק שלו כברט קופר מלכתחילה, וכעת עם מותה של דמותו מורס מקבל הזדמנות להזכיר מהיכן הוא מגיע ולסגור מעגל.

מאז תחילת העונה היו המון רמזים על מוות ממשמש, אל רובם כבר התייחסנו בזמן אמת. האישה מהמטוס שמספרת על מות בעלה, הערות של פיט על המחשבה שאולי מת, צל של הורים מתים עם חברתה של סאלי, ג'ים קורא את הספר "The American Way of Death". עדיין לא בטוח שקופר הוא הנמען של הרמזים הללו, ייתכן שמשהו גדול יותר יגיע בחלקה השני של העונה ב-2015, אבל לפני מותו של קופר בפרק הנוכחי הוא כבר המה מסימנים מבשרי רעות. החל מהמעשה ההתאבדותי של טד בתחילת הפרק, וכלה באותות זעירות כמו החרציות הלבנות על החלוק של פגי, על דש בגדה של מרדית ובעגילים שלאוזניה. חרציות לבנות, כך למדנו בעבר ב"מד מן", הן סימן של מוות בתרבות היפנית שברט קופר כה העריץ.

במשך חייה הציגה "מד מן" אנשים מתים שבכל זאת הופיעו בצלמם – אדם וויטמן אחרי מותו של ליין, אנה דרייפר שבאה לרגע עם מזוודה בידה ואז נעלמה, ובעונה הקודמת גם החייל ההוא שכנראה מת בווייטנאם ובכל זאת חזר לבקר. בכל זאת, מעולם לא הופיע בפני דון אדם מת בכזה פרוטרוט משונה בלי שהיה תחת השפעת סמים, מה שהפך את הקטע עם ברט קופר לאחד החריגים והתלושים ביותר בסדרה. הניתוק הזה והידיעה שמהות הסצינה היא להפגין את כשרונותיו של מורס רגע לפני שהוא הולך, ללא ספק עמעמו את האשליה והפרו איזשהו איזון, אבל אפילו הם לא הצליחו לגרוע מהקסם הגדול של הדקות הללו, ולאמיתו של דבר זכו בכל זאת למענה. אולי אין סיבה שדון ידמיין את ברט שפוצח בשירה וריקוד, אבל המחזה הזה ייצג עבורו משהו.

קופר אמר פעם לדון שהם דומים, וכאוהד גדול של התרבות היפנית שימש לא פעם בבואה לדון. זה כנראה ניכר יותר מאי פעם בפרק "החרצית והחרב" מהעונה הרביעית, שמו של ספר של האנתרופולוגית רות בנדיקט הסוקר את התרבות היפנית. דון קרא את הספר בשעתו, שם בנדיקט כתבה על היפנים כי הם "תוקפניים ולא תוקפניים, מיליטריסטיים ושוחרי אסתטיקה, עולבים ומנומסים, מאובנים וסתגלניים, כנועים ושונאים כשדוחקים בהם, נאמנים ובוגדניים, אמיצים וביישנים, שמרנים ומקבלים בברכה דרכים חדשות". ניגודים המגדירים היטב הן את דון והן את קופר.

נטול נעליים במותו כמו בחייו, ברט קופר הקפיטליסט המושבע, מעריץ איאן ראנד, מפזז ושר לדון את "The Best Things in Life are Free". הדיסוננס הגדול בין השיר המהלל את הדברים הפשוטים לבין תפישותיו ההפוכות בתכלית של ברט לא רק טוען את הסצינה בקסם נוסף, אלא גם מצליח לגאול אותה מהפרת האיזון. היה בה שיקוף מאוד יפה למצבו הנפשי של דון. גם מפאת אותן סתירות שמאז ומתמיד הגדירו אותו, אבל בעיקר כתובנה משמעותית להמשך חייו. הרי בסופו של דבר מה שהכי יפה ברעיון שהעביר ברט לדון, הוא מיקומו רגע אחרי החיבוק בינו לבין פגי. בין סיום העונה השישית שעורר תקווה בנוגע למסעו של דון, לבין הפינאלה הנוכחית המסתיימת בפרחים שבאביב, באדומי החזה ששרים, בקרני השמש הזורחות, בירח ובכוכבים, ובפרט כוכב הצפון שסאלי ראתה מבעד למיקרוסקופ לטלסקופ – דון הצליח להתקדם יפה לכיוון הנכון.

קטנות

* ברט טועה גם כשהוא אומר לרוג'ר, "יש לך כישרון ומיומנות וניסיון, אבל אתה לא מנהיג". מעט אחרי מותו רוג'ר מפריך באבחה את דבריו וחובר למקאן באקט הצלה הירואי. הוא היה נהדר מאי פעם, מחמאה גדולה במקרה של רוג'ר הנהדר-תמיד – אחראי על העובדים שלו, נאמן לצוות שלו כמו קופר עצמו, כוח מניע שהתחיל לפני מספר פרקים עם המלחמה שלו להחזיר את דון. הוא מבכה את מות מורו ורבו, כמעט נשבר כשהוא אומר לדון בטלפון שבקרוב גם הוא יעלם לו מהחברה, שואל את ג'ואן הנבוכה מדבריו של ג'ים, "זה מה שיקרה אם אני אמות?".

* כרגע נראה שמי שמתעלת את המרכיבים הבזויים ביותר בתורתה של איאן ראנד היא ג'ואן. "נמאס לי שהוא עולה לי כסף", אמרה. "לי". אולי כדאי שתלמד משהו מג'ואן של לפני שנה, שהטיחה בדון במה שמסתבר כנקודת האל חזור שלהם – "רק פעם אחת הייתי רוצה שתשתמש במילה 'אנחנו'". ההתנהגות הנוראית שלה כלפיו היא בעיניי האלמנט הכי מפוקפק ולא הגיוני ב"מד מן". לכל אלה שסירסרו בה היא סלחה בקלילות, כולל ברט-הוא-היה-אדם-נפלא-קופר, אבל דון? הו לא. זה מוגזם. הוא הרי עולה לה כסף.

* פגי: "אף פעם אפילו לא ראית אותי מציגה".
דון: "שמעתי דברים באקראי".
קריצה לפיץ' שלה על קטשופ היינץ בעונה הקודמת, שעה שדון האזין לה מבעד לדלת.

* לו אייברי גורש מהמשרד של ג'ים קאטלר ומאז לא ראינו אותו בפרק, גם במקרים שהיה הגיוני שנראה אותו. סימן לבאות? בכל זאת יצטרכו לשלם לו, יש לו חוזה לשנתיים.

* אי אפשר להיפרד מהעונה הזו בלי להגיד משהו על מרדית'. סטפני דרייק המגלמת אותה מוכיחה שאין תפקידים קטנים – היא פשוט מעולה והיסטרית גם בפרקים שבהם יש לה שורה אחת – וגם למרדית' עצמה אין תפקידים קטנים בסרט שהיא חיה בו. היא עשתה דרך דומה לזו של מייגן – התחילה בתור פקידת קבלה בסוכנות ואז השתדרגה לתפקיד המזכירה של דון דרייפר. מייגן התחילה עם דון כעבור זמן מה ואז לבסוף הפכה לאשתו. מרדית' התחילה איתו אף היא בפרק הנוכחי, אבל סביר להניח שכאן זה נגמר, דון לא יתן לנשיקה כזו לקרות שוב. אפילו אם מרדית לא הייתה בעלת מוח של ילדה, כהגדרתה של פגי, דון כבר לא במקום הזה.

תוספת מאוחרת, רוברט מורס על ג'ון האם: "כאשר צילמנו הייתי צריך לשיר עבורו, כמובן. הוא עמד שם במשך שבע שעות בזמן שעשינו את השיר פעם אחר פעם. הוא כל כך עזר, הוא הרים את האצבע שלו ואמר, 'מעולה, זה היה טייק מעולה, אתה ממש טוב'. הוא היה כל כך נלהב. איש נהדר, נהדר. אני לא יכול לומר לך עד כמה עזרה העובדה שג'ון האם היה שם כששרתי את השיר. אנשים רבים שמככבים בסדרות אולי לא היו מגיעים בשביל זה, הם היו שולחים ניצב. הוא היה שם בשבילי, הוא היה שם בשביל הסדרה, הוא היה שם בשביל עצמו".

תוספות מעניינות מהתגובות

* מילות הפרידה – שלא במודע – של רוג'ר מברט הן: "בוא נשתה עוד כוס קפה, נאכל עוד פרוסת עוגה". זו שורה מתוך השיר "Let's Have Another Cup of Coffee" שכתב אירווין ברלין עבור המחזה Face the Music בשנות ה-30 של המאה הקודמת. השיר מבוצע ע"י קבוצת דמויות שירדו מנכסיהן ומחכות להזדמנות הבאה שתצוץ מעבר לפינה, ותחזיר אותן לגדולתן.

* תמיד היה לי קשה לראות ילדים מתבגרים מאד בסדרות, וסאלי איננה יוצאת דופן. פרט למה שכבר נכתב כאן בנושא, יש משהו בנשיקה האגבית מבחינתה שמאד ערער אותי. אם אינני טועה בעונה השלישית סאלי ננזפת על ידי אמה על שנשקה לבנה של פרנסין. "את לא צריכה לנשק בנים. בנים צריכים לנשק אותך". בהמשך הסבירה לה בטי שהנשיקה הראשונה צריכה להיות מיוחדת. סאלי דאגה שמא בזבזה את הרגע הקסום עליו סיפרה לה אמה, והאחרונה עונה לה: "אל תדאגי, יהיו לך המון נשיקות ראשונות". אני תוהה אם אי פעם הרגעים האלה היו קסומים לסאלי (ואם כן – באסה שלא הראו לנו), או שבנוסף לשאר המאפיינים שקיבלה מאביה היא ירשה גם את הניתוק הרגשי שלו מהאהבה.

* קל לשכוח שגם לרוג'ר היו שנתיים מהגיהנום: פטירתה של אמו, פטירתו של מצחצח הנעליים שלו, הבריחה של בתו, הבריחה שלו עצמו מהבדידות לחומרים שונים ומשונים ועכשיו קופר. בשבילו קופר אכן היה סוג של דמות אב (הרי אביו של רוג'ר וברט הקימו את הסוכנות) ושותף לדרך ארוכה מאד. בינתיים הוא מסיר את לוחית השם של קופר ממשרדו, כאילו רוצה לשמר אותו בזכרונו זך כמות שהוא לפני שכל הלכלוך יגיע. והוא אכן הגיע בדמות העסקים כרגיל של ג'ים שזכו למשפט היפה: "זה מה שיקרה אם אני אמות?".

* "את, מרגישה משהו, זה מה שמוכר. לא הם. לא סקס". הציטוט הזה שיאדו בחר לכתוב בפוסט לקוח מהתיק של מוהוק איירליינס. דון ניסה ללמד את פגי כיצד להביא מעצמה קריאטיב טוב כדי לעשות סלוגן לחברה. ברקע היה הארט של סאל, ודון סימן שם משהו. ילדה. בתגובה לכך, פגי חושבת ואומרת בו במקום: "מתי תחזור, אבא?" > "מה הבאתי לי, אבא?". כבר אז, דון ופגי השתעשעו בלהסתכל על הדברים מזווית הראיה של ילדים.

* "סיגריות יכולות לגרום לך לסרטן", אמר ניל לסאלי שבתגובה החזירה את הסיגריה לקופסא. מעט מאוחר יותר ב-1969 (נובמבר, אם כי יישום רשמי יתרחש ב-1970) יוצאת בארצות הברית תקנה מהפכנית ומבורכת שמחייבת להוסיף אזהרת בריאות על השימוש בסיגריות, וגם אוסרת על פרסומי הטבק ברדיו ובטלוויזיה. במילים אחרות: החתמת חברת טבק = פגיעה קשה בעסקים.

* סצינת ההגשה של פגי לברגר שף מצולמת כמו שפרדי תיאר בפרק הראשון את הצילום לאקיוטרון. לא שומעים את הדיבורים, רק האםםםםם, הסובבים לא בפוקוס. ועוד נקודה מעניינת שהעלה בן זוגי, שתמת השריפה היא בעצם תמת המצית. המצית שמביאה למותו של דרייפר המקורי, מצית החייל קטוע-היד המת. אולי זה מה שמחכה לדון להתעמת איתו בעונה הבאה.