ספוילר "מחלקת גנים ונוף" עונה 6 פרקים 21-22, סיום העונה השישית

זה זמן רב שלא כתבתי על "מחלקת גנים ונוף". מי האפסיים שהיא דשדשה בהם לסירוגין מאז העונה החמישית, ושהגיעו לשיא שלילי בעונה השישית, ריפו את ידיי. למרות שלאחרונה הוא זוכה לפעמים למעט עדנה, אני לעולם לא אסכין עם מה שעושים כאן לג'רי. בסופו של עניין, הדברים שמעוללים לג'רי לא רק מכתימים את הסדרה כולה, אלא גם מהווים תרומה מכרעת לסחיטת כל טיפה של מיץ מדמותו. כלומר, האם יש מישהו שלא ידע שהוא עומד להפיל ולשבור את שאר הכוסות? כמוהו גם אפריל. הדמות שלה מוצתה בטירוף והיא פשוט חוזרת שוב ושוב על אותו שטיק אפל ולא מצחיק. ניתן אולי לטעון שזה המצב גם אצל דמויות אחרות, אבל משחקה המוגבל של אוברי פלאזה, שנדמה כי 99% ממנו לקוח מאישיותה של פלאזה עצמה, גמר מזמן את הסוס של אפריל. אני אישית קצתי בה אחרי שצפיתי בסרט המבוזבז "The To Do List" שבכיכובה, אבל הוא רק חידד משהו שכבר היה שם קודם.

גם כשכבר הגיע פרק חמוד – כמו האחרון שכתבתי עליו – הוא נראה בעיקר כאנומליה. בסיום הביקורת על הפרק ההוא כתבתי שלמרות חנו, התקווה שלי בנוגע ל"גנים ונוף" כבר נגוזה ומקסימום אופתע לטובה. כעת, שבועות ספורים אחרי כן ועוד לפני הפינאלה שומטת הלסתות של העונה, יכולתי להודות בהתרגשות שאופטימיות מסוימת נעורה בי. הפרקים האחרונים לעונה אמנם לא היו מושלמים כמו בשיאה – בעיקר בגלל ששיאה היה מעולה ברמה מגוחכת – אבל הם סיפקו רצף מצחיק, מלבב, מחמם לב ומקסים כמו אותה "גנים ונוף" שהכרנו והוקרנו. שני הפרקים שקדמו לפינאלה היו נהדרים והסיבה היחידה שלא כתבתי עליהם היא מחסור חמור בזמן. ב"עונת השפעת 2" גילינו שלזלי הרה, טום והחברים הלכו לתחרות טעימת יין, רון ובן השיכור חזרו הביתה ברגל ונתקלו ברון מאיגלטון. ב"אחד מ-8,000" בן ולזלי גילו שמדובר בשלישיה, בן התחרפן (הגרסה הכל כך בנית שלו ל"אולרייט אולרייט אולרייט" של מתיו מקונהי הייתה מבריקה) ולזלי נותרה רגועה, אנדי ניסה לשמור על הסוד שלהם ורון ניסה לגונן על דונה מפני האקס המקסים שלה (קי מ-"Key And Peele" המעולים).

לאורך כל חייה "מחלקת גנים ונוף" לא פחדה לנער דברים. דמויות עזבו ואחרות הגיעו, משרות חדשות, נישואין, ילדים. לא תמיד זה עשה לסדרה טוב ולא תמיד השינויים הללו תרמו כהוא זה להתפתחות הדמויות, אבל זה תמיד היה שם. למרות הכל עוררה העונה השישית תחושות קשות של קיבעון ודשדוש, של סדרה זקנה שעדיף היה לה להסתיים, אבל אני חושב שהישורת האחרונה של העונה מבהירה שגם מייק שור וחבריו ערים לכך היטב. במיוחד, כמובן, פרק הסיום, ובעיקר, כמובן, הדקה האחרונה שלו. בשלב הזה, מהמעט שקיבלנו, היא נראית כהפחת רוח חדשה וחיונית במפרשיה של הסדרה. כי מעבר לעובדה שהפרקים האחרונים שיוו ל"גנים" שוב את אותו מראה מוכר של סדרה טובה באופן עקבי, הקפיצה הזו שלוש שנים קדימה היא הצהרה שמשהו מהותי היה חייב להשתנות.

כאשר בפרק הקודם תהה בן כיצד לזלי לא נלחצת למרות שתהיה להם שלישיה, היא ענתה לו, "כי הבנתי משהו. כל מה שעברנו – פסטיבל הקציר, הבחירות, ההדחה, ההתמזגות, העזיבה של אן, לארי ששינה את שמו מאיזושהי סיבה מטופשת – כל אלה היו רק הכנה לזה". זו הייתה תובנה קסומה ממש, כי לא זאת בלבד שנשמעה מאוד סבירה בשלב הזה של חייהם, אלא גם האירה באור יפה כמה מהפינות החשוכות של הסדרה.

אותה תובנה ממשיכה לחול בפרק האחרון, בדרכים כאלה ואחרות. מופע האחדות וכל מה שמסביב לו היו הצלחה גדולה ונראו כמו אוסף הלהיטים הגדולים של הסדרה. ליל' סבסטיאן לעולם לא נשכח. חרוטי דאנשייר נמצאים על ספה של הצלחה שאולי הפכה את בן לעשיר. בן עצמו חמוד כתמיד, שר עם Letters to Cleo וזוכה מהסולנית לקריצה. מאמציו ושאיפותיו של טום נושאים פרי ובכורת המסעדה שלו היא הצלחה. מישל אובמה מגיחה לכמה רגעים משמעותיים. לא פחות חשוב – גם ג'ון האם ושלל להקות אינדי [1]. תמי 2 מגיעה שוב כדי לנסות לטרוף את רון, הפעם עם שיער אדום מאוד לא מחמיא. ז'אן ראלפיו כמיטב המסורת מפציע בפרק האחרון לעונה, ולמרבה הצער משתרכת אחריו גם אחותו המייגעת מונה ליסה. ככה זה, הטוב עם הרע. זכרונות מהמופע לזכרו של הפוני האהוב, לצד חבר המועצה ג'אם.

כל אלה מהווים את הסיבה שהפרק הזה יכול היה לשמש כפינאלה מושלמת לסדרה כולה (ולא בפעם הראשונה בתולדות הסדרה, שמספקת כמעט בכל עונה לפחות פרק אחד שיכול לשמש כפינאלה מושלמת), אלא שבניגוד לחודשיים קודם לכן, עכשיו אני ממש מברך על כך שיהיה המשך. מאז ומתמיד "גנים" דחפה את לזלי קדימה, מהרגע הראשון היה ברור שהשאיפות שלה גדולות ושהסדרה הזו לא מתכוונת לעמוד בדרכה. והנה אחרי שהיא החליטה שכן, בבת אחת פתאום היא וכל היתר מצויים עמוק בתוך זה. הקפיצה הזו שלוש שנים קדימה הראתה לנו כיצד הדמויות השתדרגו והן עכשיו חלק ממשהו גדול בהרבה (והרגעים האלה הקנו תחושה של הדחיפות המוכרת מ"הבית הלבן", שכזכור אהובה מאוד על מייק שור). הן עלו שלב, כפי שמסגיר שם הפרק (במקור "Moving Up"), וגם עלו קומה – טאץ' נהדר אחרי כל העבודה שעשה שם רון לאורך חלק ניכר מהעונה. בקפיצה הזו לעתיד נכחו ג'ון האם (מלך כמו תמיד, וחייב לעשות קומדיה אחרי "מד מן"), השלישיה החמודה להפליא של לזלי ובן (נחמד שחסכו מאיתנו את ההריון והלידה, ראינו את זה מספיק פעמים בעבר בהזדמנויות רבות, כולל ב"גנים"), אנדי שוב שבר את היד. דמויות רבות אחרות לא היו שם, אבל אפשר לנחש ש"הביסטרו של טום" ממשיך להיות הצלחה גם אחרי שלוש שנים, ושרון סוונסון ממשיך לשנוא את הממשלה ולאהוב את חבריו (במקרה של הבנות של דיאן, אם נראה אותן בשנה הבאה הם יצטרכו מן הסתם ללהק אותן מחדש עם ילדות גדולות). עד כמה שהסוף הזה נהדר, אני רוצה עונה אחת נוספת הן מתוך סקרנות והן כי בא לי שהרצף המשובח ימשיך ויאפשר ל"גנים" ללכת עם ראש מורם, ולא כצל חיוור לימיה הטובים. אין שום ערובה שזה יקרה, אבל לפחות יש סיבה מוצקה ושרירה לקוות לטוב.

[1] למי שלא מכיר, הלהקות שהופיעו במופע הן כמה מהבולטות באינדי האמריקאי. את ג'ף טווידי, סולן להקת ווילקו, כבר ראינו בפרק ה-19 לעונה, כאשר אנדי ולזלי הגיעו אליו כדי לשכנע אותו לאחד את להקתו (הפיקטיבית), Land Ho (יש קשר ל-Oh Land?). שלישיית יו לה טנגו התחפשה להרכב כסופי שיער בשם Bobby Knight Ranger, על שמו של מאמן הכדורסל כסוף השיער בובי נייט – איימי פוהלר כיכבה על עטיפת סינגל שלהם לפני 14 שנה). בתור עצמם הופיעו הדצמבריסטים, שמייק שור ביים להם קליפ לפני כמה שנים, להקת הניינטיז Letters to Cleo, שברור שבן יודע את המילים שלהם בעל פה, ולא אינדי אבל לא פחות חשוב – ג'יניואיין, דודנה של דונה שמסתבר שכתב את שירו "פוני" עקב אהבתו לליל' סבסטיאן.