הפינאלה של "איך פגשתי את אמא", ספוילר

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה שש תגובות

—

הרומן שלי עם "איך פגשתי את אמא" היה בסופו של דבר מאוד קצר מועד. שנאתי אותה בהתחלה, הפיילוט שלה היה קיטשי ודביק ותיעבתי את טד, אבל השתכנעתי לחזור אחרי שרבו עליה הרינונים ככל שהיא התקדמה. חזרתי וצפיתי במרתון בשתי העונות הראשונות וזו הייתה אהבה של ממש. עד היום ברור לי שהיא הייתה סדרה מקסימה בתחילת דרכה ולא מדובר כאן בייפוי-מציאות הנובע מהצפייה המהירה, אבל בכל זאת יצא שצפיתי בה בשידור השבועי החל מהעונה השלישית והיא הייתה פחות טובה. והיא המשיכה להיות פחות טובה. הצלחתה הגדולה של הסדרה (שהחלה עם ההתארחות של בריטני ספירס בעונה השלישית, עוד רע שהנחילה לעולם) עמדה בקורלציה הפוכה לאיכות שלה ורק הלכה וצמחה עם השנים. היו לה פה ושם רגעים נהדרים, אבל ניכר היה שהיא פועלת על אינרציה יותר מאשר על כל דבר אחר, הקסם פג במהירות ונותר רק סיטקום בינוני מינוס שחג עוד ועוד סביב זנבו.

פרשתי איפשהו בתחילת העונה השישית. המשכתי מאז לקרוא עליה את מה שכתבו עליה חברי הקהילה הקדושה הזו, ובגדול נראה שעשיתי החלטה נכונה, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי סקרן לראות את הפינאלה שלה. אתמול בערב, כש'כן' שידרה בתבונה את כל העונה התשיעית לקראת השידור החי של פרקי הסיום, הטלוויזיה הייתה דלוקה רוב הזמן עם "איך פגשתי" ברקע. הצלחתי כך לקלוט מה הולך שם ואת בזבוז הזמן האטומי העומד בבסיסה של העונה האומללה הזו, המייצגת לסדרה כולה. הרגעים הסיטקומיים הכה לא-מצחיקים היו שם במלוא עלבונם, הזכירו לי מה נעשה ממנה.

אבל למקרא התגובות הזועמות על פרק הסיום, אני מניח שהוא יוצא מורווח מכך שמישהו כמוני פסח על כמעט-ארבע עונות. כל משולש טד-רובין-בארני לא נשחק עבורי שוב ושוב, לא נאלצתי להגיע אל הסוף עם הלשון בחוץ ועיניים עייפות מרוב גלגולים, לא נאלצתי לספוג יותר משאוכל להכיל – כל אלה ללא ספק דברים שהפינאלה סובלת בעטיים. כי אצלי, עם הפתיח ה"פה-פה-פה-פה"אי, נצבט משהו בלב, משהו מאותה להבה גדולה אך מהירה של שתי העונות הראשונות. זו הייתה פינאלה שהצליחה לרגש אותי, לא רק בגלל שזו הייתה פרידה – היא הייתה צריכה להגיע מזמן וכבר לא איכפת לי מהדמויות האלה – אלא כי אמרה לי משהו על החיים שלי.

הגם שמצאתי טעם גדול לפגם בעובדה שעונה שלמה מתרחשת בזמן חתונתם של בארני ורובין ואילו 44 הדקות האחרונות שלה חולשות בחופזה ניכרת על השנים הרבות שאחרי כן, הפינאלה הצליחה לשרטט באופן מפוכח ומלנכולי את טיבה של ההתבגרות, את טיבם של פספוסים שעשינו בימי חיינו, של חברים שנשמטים (משהו שנאמר בפירוש גם בפרקים שקדמו לסוף, עם ההערה של מרשל על כך שכבר אינו רואה רבים מהאנשים שהיו בחתונה שלו ושכל כך אהב אותם) ואת הפאתטיות הטמונה בניסיון להישאר צעיר והולל לנצח. דווקא כי הפרק דילג אל אירועים משמעותיים בחייהם של פרטי החבורה, ובמיוחד בגלל היעדרה של רובין, התחדד הרעיון הזה. החיים נמשכים גם אם לא תרצה שיימשכו.

זו הסיומת האולטימטיבית לסדרה שהנוסטלגיה מאז ומתמיד הייתה טבועה בה. היא אולי נקראת "איך פגשתי את אמא", אבל מזמן ברור שזה בכלל לא הסיפור, כך שהתרעמות על אחיזת עיניים והולכה באף או תואר-הפועל אחר עם איבר אחר, נדמית לי כפספוס. אז כן, בשביל סיטקום זה היה פרק ממש לא מצחיק, למרות שבהחלט נעשו ניסיונות מאותו סוג דלוח שבסופו של דבר גרם לי להפסיק לצפות, אבל בעיניי הוא הצליח לשחזר מעט מהקסם שגרם לי לאהוב את "איך פגשתי", ואף כלל רגעים ממש נפלאים, כמו המפגש הראשון של בארני עם התינוקת שלו או השיחה הרת הגורל, תרתי משמע, של טד וטרייסי מתחת למטרייה.

באשר לדקות האחרונות – אני חושב שהניחושים מבעוד מועד על כך שהאמא מתה ושטד ורובין יתאחדו לבסוף, ניטרלו חלק ניכר מתחושות הבגידה/גועל/אכזבה שחשים רבים כלפי הסוף. היה צר לי על סטייסי טרייסי, שמעולם לא הייתה הפואנטה ובכל זאת הייתה מתוקה ויצרה כימיה די מושלמת עם טד, אבל בסופו של דבר גם האיחוד הזה ביניהם נראה לי ראוי ומתכתב יפה עם פרק הבכורה. כאן בכל זאת נכנסת הסתייגות מהמהירות שבה עשו את זה, כפי שכבר ציינתי לאור עונה שלמה שהתרחשה בחתונה, אבל בסופו של דבר אני לא בטוח שזה משנה. ברגע מפתח נוסף מאחד הפרקים האחרונים שהקדימו את הפינאלה ויצא לי לראות אתמול, טד הסביר לאקסית הקוקו שלו (אבי אליוט, היא עדיין חסרה לי בסנ"ל), רגע לפני שזרקה את התיליון אל האגם, שכאשר אוהבים מישהו לא מפסיקים לאהוב אותו אף פעם. פנטזיה לא מציאותית, מן הסתם, אבל זהו טד, התגלמות הקומדיה הרומנטית – ז'אנר לא מציאותי שבו הגיבורים הנאהבים בהכרח משיגים לבסוף זה את זה.