ספוילר "קומיוניטי" עונה 5 פרק 11

הנה הגענו אל עוד פרק מיוחד של "קומיוניטי", ישנה תחושה שהיחס בין הפרקים הרגילים לספיישלים כבר הגיע לכ-50/50, אבל אני חושב שאני מתחיל להתרגל לזה. במיוחד בהתחשב בעובדה שאני די מבסוט מרובם. גם הפרק הנוכחי היה נהדר. אני מניח שלו הייתי זוכר יותר מ"ג'י איי ג'ו", שאצלנו נקראה "כוח המחץ", הייתי נהנה עוד יותר, ומוכרחים להודות שרוב הבדיחות על חשבונה היו מאוד קלות ומתבקשות, כאלה שנובעות מהסתכלות בוגרת על תוכנית ילדים אידיוטית וזולה, אבל הן פשוט היו ממש מצחיקות. כמעט כל אחת מהן.

הטלת הספק והתמיהות לנוכח מה שהיה מטומטם כבר כשהייתי ילד, בראש ובראשונה העובדה שהם אף פעם לא מתים, הפכו את הפרק לריביזיה הכרחית והיסטרית. באזקיל שתוהה על הדרגות בצבא שלהם, או השימוש החוזר באותה אנימציה כדי להכות באבנים בראשיהם של אנשים ולפתוח דלת ברזל, או ווינגמן שמתרעם על המסור בזרועה של באזקיל, או קוברה שסופד לדסטרו וראשו מכוסה הכרום. בכלל, קוברה היה הכוכב בפרק הזה (אבל הבדיחה שהכי הצחיקה אותי הייתה דווקא זו שקרצה ל"חומות של תקווה" – החור העצום שנפער בקיר רגע אחרי ששותפם לתא פירט כיצד חפר בקיר בכף).

זו כמובן לא הפעם הראשונה ש"קומיוניטי" משתמשת בפרק שכמעט כולו אנימציה כדי לחקור את נפשה של אחת מדמויותיה, אבל אפשר לסמוך עליה ועל המודעות העצמית שלה שתאזכר את הפעם הזו במסגרת הפרק. בשעתו זה היה "חג המולד הבלתי נשלט של עאבד" היפה אך מדכדך מהעונה השנייה, שכלל אף הוא את שם הדמות בשם הפרק, אלא שהפעם התוצאה הרבה יותר מבדרת ואולי מעט פחות מעמיקה. כמו אצל עאבד, הטראומה הסיגה את ג'ף אל חיקו של ז'אנר מוכר ומנחם מהילדות, וכמוהו נאלץ להתעמת עם הסוגיות הפסיכולוגיות שלו כדי להתגבר. אבל בניגוד לעאבד, ג'ף יצא מזה לבדו (בעזרת החברים אמנם, אבל כפי שהתגלמו בדימיונו ואולי מהמעט ששמע אותם מבעד לתרדמת שלו). אני מניח שמיקומו המתקדם של הפרק והיעדר-החידוש שבו, לכאורה, יהפכו אותו לפחות "קלאסי" בדברי ימי הסדרה, אבל בכל זאת מדובר ביצירה שהצליחה להיות כיפית ומבדרת בלי לוותר על מורכבות ומשקל סגולי.