ספוילר "קומיוניטי" עונה 5 פרק 8

אתמול בערב שוחחתי עם לי להב המוכשרת והיקרה על הפרק החדש של "קומיוניטי", והיא סלדה ממנו באופן שהזכיר מפחי נפש שלי עצמי מפרקים קודמים במהלך העונה (וגם במהלך עונות קודמות). הנה כמה מטענותיה: "הפרק הקודם היה נהדר. בוגר, מתקדם, סוף סוף משהו קורה. והנוכחי שוב התדרדר ל'חהחה זה כמו משהו אבל זה לא באמת אבל זה כן חהחה הנה מיטש הורביץ קדימה כל חובבי ארסטד תתחילו לאונן!' אחד הפרקים האהובים עליי בסדרה הוא פרק הבקבוק כי הוא פשוט כל כך עצמאי וייחודי, וכל הפרקים הנוכחיים הם כל כך… 'זה כמו זה' (למעט הפרק הקודם למשל שהיה באמת מיוחד). לא לחדש זה דבר אחד. להרגיש כאילו מנסים לקנות אותי זה דבר אחר וזה ממש מכעיס אותי. זה היה הרי משחקי הרעב, זה מה שאנשים אוהבים עכשיו, אז בוא נעשה את זה".

אני כל כך מבין את התחושה הזו, ולמעשה השיחה הזו גרמה לי לתהות מה ההבדל מבחינתי בין 'מדע מטבעות תוך עכוזי בסיסי', הפרק השלישי לעונה שלא אהבתי, לבין הנוכחי שכן. שניהם אפלים במידה כזו או אחרת, שניהם – כמו רבים אחרים לפניהם – שואבים את גרינדייל שוב למערבולת פסיכית ומופרכת, מנותקת לחלוטין מהעולם האמיתי. ההבדל המשמעותי בעיניי הוא שחשתי שהפעם יש ערך מוסף. שמערכת הפופולאריות החדשה הזו הופכת על פיה את הסדר הקיים של הדמויות, מה שבעיניי היה מעניין ומחוכם. בניגוד לבנדיט החריץ, במקרה הזה הרגשתי שכל ההפיכה הגיעה מתוך ניסיון לבחון מה היה קורה לו ערכי הפופולאריות של החבורה היו משתנים, ולמעשה הגימיק צמח מתוך הצורך להעלות את הנושא, בעיקר בכל הנוגע לשירלי שנדחקה לשוליים בעונה הנוכחית (ואף ציינה זאת בעצמה במרמור בפרק הקודם). הגם שהמופרעות של הפרק ייחודית לגרינדייל, הנושאים בו אוניברסליים ועדכניים – שוב, בניגוד למטבעות בעכוז שלא ייצגו שום דבר מלבד דאחקה ריקה ולטעמי לא מצחיקה. אין כמו עולמה הפרוע של גרינדייל כדי לאפשר הגשמה ממשית של חזון כזה, שינוי בהיררכיה חברתית בהתאם לחזות דיגיטלית המבוססת על דירוג – טעימה אפשרית קטנה מהתממשות לייקים ודומיהם בעולם האמיתי. היחידה שעולה בדעתי ויכולה לעשות את זה היא "סאות' פארק", שאכן חשבתי עליה במהלך הצפייה, לראשונה בתולדות "קומיוניטי".

הפרק החדש לא היה מושלם, הוא יכול היה להיעשות טוב יותר, במיוחד כי בסופו של דבר קשה להאמין שגם בתרחיש כזה שירלי תקבל לידיה כוח כה רב – דווקא האנונימיות של דירוג באפליקציה הייתה מאפשרת להם לנקום בה על הפאסיביות האגרסיבית הבלתי נסבלת שלה – אולם הוא היה מעניין, וחשוב מכל, הצחיק אותי, מה שאכן לא קרה בפרק השלישי לעונה. מיטשל ד. הורביץ הגיע כדי להחזיר טובה לדן הרמון על ההתארחות שעשה ב"ארסטד", והתברר שהוא שחקן טוב ממנו פי כמה וראוי להרבה יותר זמן מסך. הוא היה פשוט מעולה, לגמרי, ודמותו של קוגלר אדירה ומתבקשת. במקום להמשיך להוריד את "ארסטד" לאשפתות הוא צריך לעשות עוד דברים כאלה, ובעיקר להישאר קצת לתפקיד אורח ב"קומיוניטי".

גם אהבתי נורא את עאבד בפרק הזה. כולם עשו שיפטינג כזה או אחר לאורכו בין המספרים השונים, אבל עאבד במיוחד נקלע לעולם שהיה חביב אליו יותר, וגם סיפק את הבדיחות האהובות עלי בפרק: "אלה הם עוד מספרי שלוש. אנחנו מדברים על כמה אנחנו שמחים שאנחנו לא שתיים. סמול טוק, חברים. אני עושה סמול טוק עכשיו". "הייתי מאושר כשהייתי שלוש. אני אומלל. אתם מפלצות". "אם תדבר איתי אני לא אוכל להתרכז במהלכי הריקוד". "ג'ף, היי, שירלי. אני כבר לא חמש. אני אחד כמו כל השאר. אני כמו כל השאר". עכשיו כשאני קורא את הציטוטים האלה, אני קולט שהם אוצרים בהם את האלמנטים שאהבתי בפרק.

שני אלמנטים בפרק הנוכחי הזכירו לי את העונה ההיא, שנת דליפת הגז. הפרק הראשון בעונה הרביעית כלל בשוליו תחרות בדמות "משחקי הרעב" (ג'ף נלחם כדי להכניס את כל חבריו לקורס על תולדות הגלידה, או משהו כזה), ומאוחר יותר במהלך העונה הגיע איזה לוזר עשיר שגרם לכל גרינדייל להיכנס לכוננות שתשכנע אותו להירשם דווקא אליהם, ועאבד זיהה בכך הזדמנות להתלבש על מוסכמה עלילתית קולג'ית מוכרת: ראש אחווה סוררת נהנתן שעושה צרות לדקאן. אני לא חוסך את שבטי מ"קומיוניטי", כידוע, אבל היא עודנה אחת הסדרות האהובות עלי בטלוויזיה, וחרף העובדה שחיבבתי במוצהר גם את העונה הרביעית, בלי דן הרמון היא לא הייתה כזו. בשנה שעברה לא היה איכפת לי אם תבוטל, אבל עכשיו אני עדיין רוצה אותה בחיים, לפחות כדי שתממש את תחזיתו של עאבד לשש העונות וסרט.