הסיפור שנתן לפרק הזה את שמו, "קידתו האחרונה" הוא סיפור גרוע. אין דרך עדינה לומר את זה. העיקרון הבסיסי דווקא מעניין: שנים אחרי שכבר פרש ועבר לגדל דבורים בדרום אנגליה, הולמס נקרא לדגל עוד פעם אחת, כדי לעזור לממשלת הוד-מלכותו לתפוס מרגל גרמני על סף מלחמת העולם הראשונה. אבל הוא מסופר בגוף שלישי, ברובו בלי הולמס בכלל, ופחות או יותר כל הדיאלוגים שבו עמוסים בכל כך הרבה אקספוזיציה מסורבלת שהם נשמעים כמעט כמו מחזה מוסר. "האנגלים הטיפשים האלה לא קלטו בכלל איך עבדת עליהם, אה? – לא, הם לא חשבו בכלל שהטיפוס הידידותי וחובב הספורט הוא למעשה מרגל, אבל הצלחתי לגנוב הרבה סודות בזכות רשת הסוכנים שלי"… משהו כזה. אחד המרגלים אפילו חושף בלי שום בעיה את הקוד לכספת שלו בפני ה'סוכן' שלו (שהוא בעצם הולמס בתחפושת). בחיי. זה כל כך גרוע.

אז מזל שהפרק של "שרלוק" שקרוי על שם הסיפור הזה שואב ממנו מעט מאוד, להוציא המחווה בשם הפרק, אזכור קצר של בית בגבעות סאסקס (אפילו עם כוורות, אבל ג'נין מתכוונת להפטר מהן), ואולי גם המונולוג הקטן של הנבל הראשי שלנו, מגנוסן, על אנגליה כ'אומה של אוכלי עשב' – לא מצאתי ציטוט מדויק, אבל זה הזכיר לי את השיחה בין שני הגרמנים בתחילת הסיפור שבה נאמר על האנגלים בין השאר ש-"A more docile, simple folk could not be imagined" (וטי.וי.טרופס הזכיר לי שגם כל הדיבורים על "הרוח המזרחית" גם הם מתוך "קידתו האחרונה", שם הם מתייחסים למלחמת העולם הממשמשת ובאה: "There’s an east wind coming […], such a wind as never blew on England yet. It will be cold and bitter, Watson, and a good many of us may wither before its blast. But it’s God’s own wind none the less, and a cleaner, better, stronger land will lie in the sunshine when the storm has cleared").

יותר מכל דבר אחר, עלילת הפרק שואבת מהסיפור "הרפתקת צ'רלס אוגוסטוס מילברטון", ולפני שנפרט יותר על הסיפור הזה אני מזמינה אתכם לקרוא קצת בוויקיפדיה על הדמות ההיסטורית שהיתה ההשראה של דויל לסיפור: צ'רלס אוגוסטוס האוול, איש עסקים, סוחר אמנות, אולי סחטן (היו שמועות אבל לא ברור אם הן נכונות או לא) וטיפוס מעניין למדי באופן כללי, שהיה מקורב למשורר דנטה גבריאל רוזטי ומת/נרצח בנסיבות שערורייתיות למדי. מילברטון אצל דויל הוא דמות הרבה יותר חד-משמעית: סחטן-צמרת שמנצל בעיקר נשים, ובעיקר צעירות (הוא משיג מכתבי אהבה שכתבו כשהיו צעירות ופתיות, ומאיים לחשוף אותם לבעליהן/ארוסיהן הוויקטוריאניים ולפרק את הנישואים).

ואפילו הדמות הזו – "מלך הסחטנות" הנצלן, שמזכיר להולמס את הנחשים בגן החיות (ב"שרלוק" הם הפכו משום מה לכרישים) וגורם לו לתיעוב יותר מאשר כל הרוצחים שפגש במהלך הקריירה שלו – מחווירה לעומת הגרסא שלה ב"שרלוק", צ'רלס אוגוסטוס מגנוסן. מילברטון הקירח והשמנמן לפחות עושה רושם שטחי של אדם ידידותי, גם אם העסקים שלו נלוזים; אבל מגנוסן, איל הצהובונים (שהוא גם במקרה או לא ממוצא זר… מישהו אמר רופרט מרדוק?) שצובר פרטים על אנשים בעיקר בשביל הכוח שהוא משיג ככה, הוא אדם דוחה בכל מובן, בעיקר כפי שהדבר מתבטא בדרכים שבהן הוא מדגים לאנשים את הכוח שלו עליהם. הקצנה של הקצנה – ובעיניי זה קצת מוגזם מדי, גם אם אני מבינה למה זה נעשה.

עוד פרטים שמקשרים בין הסיפור לפרק: "אפלדור טאוורס", הבית של מילברטון בלונדון, הופך לשילוב של מגדל CAM שמכיל את המשרד הלונדוני של מגנוסן, ואחוזת אפלדור שבה הוא מתגורר. המשרתת אגת'ה, שהולמס התארס לה (במסווה של שרברב בשם אסקוט) כדי להכיר את מתווה הבית, הופכת לג'נין, המזכירה האישית של מגנוסן, שהולמס יוצא איתה ואז מציע לה נישואים כדי לזכות בגישה למשרד. כמה דמויות מתערבבות: ליידי אווה בלאקוול (העלמה הצעירה והנאה שאמורה להתחתן עם רוזן אבל מכתבים נלהבים מעברה מסכנים את האירוסין) הפכה לפוליטיקאית ליידי אליזבת סמולווד, אבל היא מעורבבת קצת עם הגבירה האצילה חסרת-השם שבעלה התאבד אחרי שלא נענתה לסחטנות של מילברטון (רואים בחטף כותרת עיתון שבה נאמר שבעלה של סמולווד התאבד, מן הסתם בגלל הסחטנות של מגנוסן). עם זאת, בסיפור הגבירה האצילה הזו היא שפורצת לאפלדור טאוורס ורוצחת את מילברטון, בעוד שב"שרלוק" אנחנו אמורים לחשוב שסמולווד היא שפרצה למשרד של מגנוסן כדי לרצוח אותו, עד שאנחנו מגלים שזו בכלל מרי – ומי שבסוף הפרק הורג את מגנוסן כדי לחסוך לעולם את ההרס שהוא מביא הוא שרלוק בעצמו (במקור הוא כאמור לא הרג אותו בעצמו, אבל כן אומר במפורש שהוא מצדד בפושעים במקרה הזה – ויש לציין שזו נטייה כללית שלו, ויש לא מעט סיפורים בהן הוא תופס את הרוצח ואז משחרר אותו, כי המעשה היה מוצדק בעיניו).

ויש עוד משהו שהקשר שלו קלוש יותר אבל לדעתי קיים, וגם נחמד מאוד: כשמייקרופט מתייחס להולמס כ"קוטל דרקונים" בגלל האובססיה המסוימת שלו נגד מגנוסן, זה מתכתב לדעתי עם המשפט הבא מהסיפור, שנאמר כשהולמס מתחיל לפרוץ את הכספת של מילברטון: " I understood the joy which it gave him to be confronted with this green and gold monster, the dragon which held in its maw the reputations of many fair ladies".

אבל זה לא הכל!

קודם כל, הפתיחה עם ווטסון לקוחה כמעט ישירות מפתיחת הסיפור "האיש בעל השפה המעוותת". אמנם אייזה הופך לאייזק, והוא כבר לא בעלה של קייט וויטני אלא בנה (זה בסדר, גם ווטסון התבלבל לרגע), ואמנם מאורת האופיום שב"מסבאת הזהב" הפכה למאורת נרקומנים כללית בבניין מוזנח (וכמובן שהסיבה שהביאה לשם את הולמס היא אחרת, כי כאן העניין קשור למגנוסן), אבל הדמיון חזק מאוד. והבחורצ'יק שג'ון נוקע לו את היד, ושמגלה "כישורי הבחנה מרשימים" ועובד עם הולמס אחר כך, וויגינס? גם הוא מסיפורי הולמס, שם זה שמו של הנער שמפקד על חבורת ה-Baker Street Irregulars (במקור הם כולם נערי רחוב, ב"שרלוק" הם סתם הומלסים למיניהם). יש גם התייחסות קטנה ל"הרפתקת הבית הריק", כששרלוק מוליך את מרי לבית ריק והיא כמעט יורה בבובה בדמותו (ומזל שלא ירתה, כי זה בעצם היה ג'ון), ואם כבר הזכרנו את מרי, הדיסק-און-קי שמכיל את הפרטים על העבר שלה מסומן בראשי התיבות AGRA, ראשי התיבות של שמה האמיתי, וזה מחזיר אותנו אל "חותם הארבעה", שם חלק גדול מהתעלומה סובב סביב אוצר אַגְרָה (בגדול זה האוצר שמרי היתה אמורה לרשת, אבל זה עניין קצת מסובך). טי.וי.טרופס ציינו גם כאן עוד כמה פריטים שלא זכרתי, אבל לשמחתי גיליתי שרובם הם פרטים שוליים מאוד (למשל: ברומן "עמק הפחד" מוזכר מאמר מתמטי של מוריארטי בשם "The Dynamics of an Asteroid", מה שעשוי להתכתב עם המאמר המתמטי שמתברר שכתבה אמא-הולמס "The Dynamics of Combustion), וחלקם בכלל לא מהקאנון, כלומר אלה לא דברים שאני מרגישה שאני אמורה להכיר, מעניינים ככל שיהיו.

ואחרי כל זה, מה חשבתי על הפרק? אני עדיין לא בטוחה, למען האמת. הוא לא היה רע, חלילה, אבל פשוט היה שם יותר מדי, לדעתי. גם מגנוסן, וגם כל הסיפור עם מרי שמתברר שהיא בכלל איזו מרגלת ו/או רוצחת שכירה בעברה ואיך שג'ון צריך להתמודד עם זה ויחסיהם לאן, וגם שרלוק שנורה ומצליח לשמור את עצמו בחיים בעזרת הקולות שיושבים לו בראש, וגם חג המולד בבית של ההורים לבית הולמס והיחסים המשפחתיים ובמיוחד בין שרלוק למייקרופט, וגם פלשבקים לשרלוק כילד, וגם עוד פעם מגנוסן, וגם מוריארטי…

אוי, את הקטע הזה בסוף הפרק באמת לא אהבתי. אני יודעת שיש כאלה שאהבו, אני פשוט התאכזבתי שהיוצרים הולכים על משהו כזה. אני לא יודעת אם אכן מתכוונים לגלות לנו שמוריארטי עצמו לא מת בסוף, או שהתעלול הזה אמור להיות של אחד מהכנופיה שלו (שרלוק לא צד את כולם בשנתיים שחשבו שהוא מת?), אבל בכל מקרה זה נדוש מאוד להחזיר ככה את נבל-העל שחשבנו שהוא מת, וזה מרגיז אותי. אני לא חושבת שהסדרה באמת צריכה שכל פעם יהיה נבל ראשי גדול – בחיאת, יש בסה"כ שלושה פרקים כל עונה, וממילא רובם לא מוקדשים לנבל הראשי, למה לא להמשיך ככה? את קשתות העלילה אפשר לבנות מסביב לכל מיני דברים אחרים, מעניינים יותר.

עוד משהו שמרגיז אותי וכנראה מעט מאוד אנשים אחרים: "ארמון הזיכרון". חשבתי שזה היה קצת מטופש עוד ב"כלבי בסקרוויל", חשבתי שזה היה קצת מיותר עוד בפרק שעבר, עם הטריבונל בראשות מייקרופט, ובפרק הנוכחי חשבתי שזה היה גם מטופש וגם מיותר וגם ארוך מדי. בסדר, הבנו. להולמס יש מוח אנליטי מאוד ותהליכי חשיבה מתוחכמים מאוד, וצריך להציג את זה איכשהו. אבל ההצגה הזו היא בעיניי דרמטיזציה מיותרת. "זו מולי, היא מייצגת את הידע האנטומי של שרלוק. זה מייקרופט, הוא מין סופר-אגו שגם מזכיר לנו שהולמס היה ילד מסכן. זה כלב, הוא מייצג את הזכרונות הטובים של שרלוק, ותראו, כלב! אוווו, איזה חמוד. זה מוריארטי, הוא מייצג… משהו שקשור לכאב? ותראו, מוריארטי! אוווו, איזה חמוד". סליחה, כנראה שקצת מרחתי את הפואנטה, אבל גם "שרלוק" מרחה אותה. כמו המניירות הנתעבות של מגנוסן, גם כאן יש משהו קצת מוגזם מדי – ויותר מזה, זה נוגד את העיקרון הבסיסי של סיפור בלשי, לא להראות יותר מדי מתהליך המחשבה של הבלש. זה כמו טריק של קוסם; כמה שרואים יותר, זה מרשים פחות. השיטה האינפוגרפית הרגילה של הסדרה, עם הכתוביות והשרטוטים על המסך שמופיעים רק לכמה שניות, מציגה הרבה יותר טוב את תהליך המחשבה המהיר של הולמס, וחבל שהם לא השתמשו בה אלא העדיפו לפנות לכיוון הדרמטי. בקיצור, אני שונאת את קטעי "ארמון הזכרון", טוב?

(העובדה שגם מגנוסן עבד עם "ארמון זיכרון" היה דווקא מעניין, רק שזה היה די ברור מרגע שהתברר שהוא לא קורא את הפרטים שאנחנו רואים על המסך מהמשקפיים שלו, אלא מהראש שלו – הנה, זה שימוש חכם בשיטה האינפוגרפית שלהם! – ולכן היה קצת מוזר לראות כמה זה הפתיע את שרלוק.)

ובכל זאת, היו גם דברים טובים. למעשה, זה היה יותר סיפור פעולה/מתח מסיפור בלשי, וכסיפור פעולה/מתח הוא היה די סבבה. מגנוסן בהחלט היה נבל מעניין. לא נורא התלהבתי מכל סיפור העבר המסתורי של מרי, אבל הדרך שבה טיפלו במערכת היחסים שלה עם ג'ון היתה מצוינת ואמינה מאוד. ההורים לבית הולמס היו חביבים, גם אם כל החלק של חג המולד בכפר היה קצת מיותר בעיניי. שרלוק וג'נין היו ממש חמודים ביחד (בעיקר אחרי שהוא נורה, הדיאלוג שלהם שעשע אותי בהחלט). מייקרופט אמר משהו נחמד לשרלוק. היה כלב. למרות כל הביקורת שלי, נהניתי מהפרק, אני לא יכולה לומר שלא.

אבל הסוף הזה, אוף איתו.
טוב, נראה מה ייצא מזה עוד שנתיים-שלוש, כשתתחיל העונה הבאה.