בשנים קודמות לא הרגשתי צורך לערוך סיכומי שנה, פשוט כי חודש דצמבר מגיע שלושה חודשים אחרי שגם ככה סיכמנו שנה במסגרת פרסי המיקי. השנה לא היה מיקי, כך שמדגדג לי באצבעות לערוך איזו רטרוספקטיבה ולראות מה היה לנו ב-2013. זו הייתה שנה עם המון פינאלות גדולות, כולל של "שובר שורות", "רוק 30" ו"המשרד". שנה עם דרמות חדשות מדוברות כמו "התיקון", "הסקס של מאסטרס" ו"כתום זה השחור החדש". שנה שפלטפורמות אינטרנט עלו במלוא הכוח עם תכנים מקוריים (שהבולטים שבהם כולם שייכים לנטפליקס – "בית הקלפים", "ארסטד דיבלופמנט" ו"כתום זה השחור החדש") וערוצים נוספים הצטרפו עם תכנים מקוריים, כמו סאנדנס עם "התיקון" ו"קצה האגם". שנה שבה ערוצי הכבלים שוב ושוב עקפו את ערוצי הברודקאסט ברייטינג, בעיקר הודות למפלצות כמו "המתים המהלכים" ו"דאק דיינסטי".

יש סיכוי סביר שהשנה הזו תירשם כנקודת מפנה בדברי ימי המדיום, אבל בסיכומו של דבר, מבחינה טלוויזיונית נראה לי ש-2013 הייתה שנה טובה באופן שאינו יוצא דופן. בימים הקרובים ועד סוף השנה נערוך כאן סיכומים על התכנים עצמם, את הסיכומים השנתיים אחלק לכמה קטגוריות נפרדות שיפורסמו בימים הבאים, נתחיל עם הסדרה החדשה הטובה ביותר, נסיים עם הפינאלה המוצלחת ביותר (ברור מי הולכת לככב שם) והמעפנה ביותר (ברור מי הולכת לככב שם), ובתווך נדבר על הדרמות, הקומדיות, האקשן, מפחי הנפש, הרגעים המופלאים, הסדרות מבריטניה ומיתר העולם (כולל ישראל) ועוד. כל הסיכומים יכללו סקרים ובכולם כמובן דעתכם חיונית, ממש כמו במיקי. במקביל יהיו סיכומים של ממתקי השנה, קטעים ויראליים בולטים מ-2013, ומאחר שהיו המון כאלה, הפעם חילקתי אותם לחמישה חלקים תמימים.

אז הנה מתחילים עם הסדרה החדשה הטובה ביותר, בחירה שמקיפה את כלל הקטגוריות הצפויות גם בהמשך ובלבד שמדובר בסדרה שהחלה השנה. ניתן לבחור יותר מאופציה אחת.

הסדרה החדשה | מסביב לעולם ובחזרה | ריאליטי, סבון ועוד | באסה | צחוקים | דראמההההה! | הפינאלות | ממתקי 2013: ג'ימי פאלון | ממתקי 2013: שאר תוכניות האירוח | ממתקי 2013: הסימפסונס | ממתקי 2013: אנימציה | ממתקי 2013: בשר ודם | הרגעים הגדולים

[polldaddy poll=7672688]

 

מתוך כלל הרשימה הזו ראיתי 13 סדרות [1], אבל יש שתיים שבהן לא צפיתי והיו בין המדוברות ביותר השנה. ההחלטה לא לצפות בהן הייתה מודעת ומכוונת: ב"בית הקלפים" בגלל שאין לי כוח לעוד דרמה פוליטית, וב"כתום זה השחור החדש" כי אין לי כוח לעוד סדרה של ג'נג'י כהן אחרי "העשב של השכן". כמותה אף היא התחילה מאוד חזק, אהבתי אותה מאוד עד שהתחילה לנדנד בעונה השנייה ואז להיות בלתי נסבלת ודוחה בעונה השלישית. אחרי כן פרשתי ממנה בשאט נפש. מאחר שאינני סומך על טעמה של הגברת כהן, הפעם אני נמנע מראש, וזו כנראה ההחלטה הכי משמעותית שלי השנה בכל הנוגע לסדרת טלוויזיה, כי "כתום" סופגת תשבחות מקיר לקיר. בסקר שערך HitFix בקרב מלא מבקרי טלוויזיה אמריקניים הם הכתירו אותה לסדרה החדשה הטובה ביותר, ובסיכום הכללי שלהם היא הייתה שנייה רק ל"שובר שורות". גם כאן בבלוג יש תעופה כללית עליה, ובכל זאת דבר מזה אינו מדרבן אותי לצפות בה. אני מחכה לתגובות על העונה השנייה לפני שבכלל אשקול זאת. קשה עורף.

[1] ממש בזמן הכנת הרשומה הזאת התחלתי לצפות ב"קמים לתחייה". הפיילוט שלה מדהים, וחשבתי בעטיו שאצטרך לחשב הכל מחדש, אבל עשו לי תיאום ציפיות לגבי המשך העונה. מקסימום אחזור לכאן ואכה על חטא.

ישנן סדרות אחרות ברשימה שצפיתי בהן ופרשתי כעבור מספר פרקים. "סליפי הולו" התחילה טוב, ואני מבין שהיא גם משתפרת, אבל נכון לעכשיו יצא שפרשתי כי אין לי חשק. אולי אדגום שוב כשתגיע אל 'כן'. גם מ"סוכני שילד" פרשתי – היא פשוט משעממת. מ"הוויקינגים" פרשתי מאותה סיבה אחרי שני פרקים, ו"אישה לראווה" חרף כל הקאסט המעולה שלה עושה דברים שכבר ראינו בעבר בסיטקומים שמוצלחים ממנה עשרות מונים.

בסדר עולה, זה הדירוג של יתר הסדרות החדשות שראיתי השנה.

10. The Fall
אני עדיין לא מבין למה לא תירגמו את שמה לעברית. ממש מסובך. צפיתי בה ממש לאחרונה, סדרה מתח פסיכולוגית בריטית בכיכובה של ג'יליאן אנדרסון האהובה (גם ארצ'י פנג'בי, קלינדה מ"האישה הטובה", מאוזכרת תמידית בהקשר של הסדרה, אבל זמן המסך שלה זעום במקרה הטוב) שעוקבת אחריה בעודה מנסה ללכוד רוצח סדרתי. במקביל הסדרה מתלווה גם אל הרוצח עצמו, אל מעשיו וחייו בקרב משפחתו – אישה ושני ילדים קטנים, הילדה שבהם הורסת ומהווה נדבך מעניין בעלילה. בסך הכל חמישה פרקים יש לעונה הראשונה, ומשום מה הייתי תחת הרושם שנקבל בסופה סיומת לסיפור, בין אם הרוצח חומק ובין אם לאו, אבל לא. ומה שמעצבן הוא שזה נגמר בקליף האנגר שהוא לא באמת קליף האנגר, וחמש דקות נוספות היו מספקות את הקלוז'ר הזה לכאן או לכאן. האכזבה הזו גדולה שבעתיים כשמתחשבים בעובדה שלא היה לי פשוט לצפות בזה. מעשיו של הרוצח, כל ההתנהלות שלו למעשה, העכירו את נפשי. למרות שהסדרה עשויה מצוין, היא פשוט לא בשבילי ואני לא מאמין שאחזור בעונה הבאה. מה שכן, המשחק מעולה.

9. בייטס מוטל
אותם דברים שהטרידו אותי ב-The Fall קיימים גם כאן, מטבע הדברים בסדרה העוסקת בבגרותו של מי שאנחנו יודעים כי הוא עתיד להפוך לרוצח פסיכופת, ולכך נוסף ממד מכביד נוסף המתגלם ביחסיו עם אמו, שבעצמה מספקת כמה וכמה רגעים לא נעימים במיוחד. וכמו The Fall גם היא עשויה היטב אבל פשוט לא נועדה עבורי. סיימתי את העונה הראשונה על 13 עשרת פרקיה, אבל לא סביר שאשוב לשנייה.

8. באנשי
לא יצירה גדולה, רחוק מכך, ולמעשה רובה נשכח ממני אחרי שסיימתי לצפות בעונה, אבל כסדרת אקשן היא עושה עבודה מעולה, וההתמקדות שלה בבני האמיש מפנה זרקור מעניין אל אורח חיים שלא רואים הרבה בסדרות מתוסרטות.

7. Orphan Black
סדרה עם פוטנציאל עצום אבל לא נראה שהיא מצויה בידיים הנכונות, הקנדיות שלה נובעת מכל נקבובית ואני לא מאמין שהיא תוכל אי פעם להיות גדולה. בכל זאת, התוצר הסופי מאוד חמוד וחינני, ויש דבר אחד שמשדרג אותה פי כמה וכמה מכפי שהיא: טטיאנה מסלאני בתפקיד הראשי. היא הגיחה משום מקום ופשוט נושאת על כתפיה את הסדרה באמצעות גילומן של לא פחות מעשרה שיבוטים, כל אחת מהבנות הללו שונה מרעותה באופייה ואת כולן מסלאני עושה ללא רבב. מושלמת.

6. התיקון
אהבתי את הסדרה כל כך כשהחלה, אבל עד סוף העונה (שמנתה בסך הכל ששה פרקים), היא התחילה לייגע אותי. היא נורא לירית ואיטית, אני אוהב דברים כאלה, אני צריך דברים כאלה בטלוויזיה, אבל עדיין יש לי את זה ב"מד מן", ובסופו של דבר "התיקון" לא מתקרבת אליה אפילו קצת. היא השיגה מעט מאוד בששת הפרקים של עונתה הראשונה, וככל שהתרחקתי ממנה אחרי שסיימתי לצפות בה, כך אני פחות קשור אליה. ובכל זאת, מדובר ביצירה יפה ומסקרנת, ואילולא הפרק האחרון המאוד-בינוני, היא הייתה מקבלת אצלי מיקום גבוה יותר.

5. האמריקנים
דרמת הריגול הזו הושוותה מיד בתחילתה אל "הומלנד", ולא בכדי – היא עוסקת בריגול של נתינים זרים על אדמת ארה"ב, משחקת על הנאמנות הדיכוטומית המובנית שלהם ומגוללת סיפור אהבה/לא-אהבה – אבל במבחן העונה הראשונה מבחינתי "האמריקנים" מנצחת בענק. לא שהעונה הייתה מושלמת, בדומה ל"הומלנד" גם היא התחילה מעולה ואז החלה לקרטע, אבל אם "הומלנד" מבחינתי חתרה תחת יסודותיה כאשר גילינו מה מנחה את ברודי, אצל "האמריקנים" היסודות הללו רק מעמיקים את חוזקה של הסדרה. כאשר הדברים שמפריעים לי בה הם ענייני פאות ולמה מישהי הלכה לשם ולא למקום אחר, הרי שהמהות הבסיסית והחשובה נותרת איתנה. וזה נכון, הדבר הכי מעניין הוא עולמם הרגשי הבלתי אפשרי של פיליפ ואליזבת', שני זרים שמנותקים ממשפחותיהם באמא רוסיה, שהתחתנו והקימו משפחות רק ככיסוי לפעולותיהם וכיו"ב. העושר הזה מספק דרמה מרתקת שקשה למצוא בסדרות אחרות. בנוסף, הפיילוט שלה מושלם.

4. ברוקלין תשע-תשע
ניכר שזו עדיין סדרה בהרצה, אבל גם ככזו היא מלאת חן ומזכירה כל הזמן את "מחלקת גנים ונוף" של אותם יוצרים. היא רחוקה משיאיה של "גנים", אבל מצד שני, גם "גנים" רחוקה משיאיה, ואני מרגיש של"ברוקלין תשע-תשע" יש לאן לצמוח בהינתן לה ההזדמנות. בינתיים היא מצחיקה ומענגת יותר ויותר עם כל פרק שעובר.

3. משפחת גולדברג
ועדיין, הסיטקום החדש האהוב עלי הוא זה, לפחות בשלב המוקדם הזה בחיי שניהם. למרבה הצער הוא לפעמים סיטקומי מדי, במובן שהוא צפוי יתר על המידה, אבל זה קורה נקודתית ובסופו של דבר זו סדרה כה מלבבת ומבדרת שאני מאוד מחבב. מה שכתבתי על הפיילוט נכון גם לפרקים שהגיעו אחריו.

2. ברודצ'רץ'
ילד מת בעיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, שני בלשים – האחת אישה והאחר גבר – חוקרים את המקרה שבו כולם חשודים, החקירה מעלה עוד ועוד סודות מחייהם הפרטיים שכולם. לא פלא ש"ברודצ'רץ'" מהווה עבורי תיקון ל"ההרג" המחורבנת. בניגוד למקבילתה הסיאטלית, וגם בניגוד ל-The Fall הנ"ל, העונה הראשונה של "ברודצ'רץ'" מספקת תשובות ולא מבזבזת את זמנה ואת זמננו ברצף בלתי כלה של הסחות דעת. לאורך כל החקירה המשחק נהדר, הדיוויד טננט מצוין, הצילום מושלם והמוזיקה יפהפיה. זו לא יצירת מופת, אבל היא מעולה.

1. הסקס של מאסטרס
בהתאם למוטיב החוזר כאן, גם העונה הראשונה של "הסקס של מאסטרס" לא הייתה מושלמת, אבל היא סיפקה השנה כמה מהרגעים הנוגעים ביותר ללב, והפגנות משחק די עותקות נשימה, בראשן של מייקל שין ובעיקר אליסון ג'אני, שנוכחות שניהם הצליחה לכפר תדיר על הליהוק האומלל של ליזי קפלן. כבר ציינתי שהיא מזכירה לי את "מד מן", בעיקר באסתטיקה (מה שהגיוני) ובעדינות שלה, אבל היא מצליחה להביא משהו חדש ורענן מאוד מצד עצמה. היא מתארת באופן יפה ומחושב את צעדיו הראשונים של נושא מרתק שכיום נראה לנו מובן מאליו, ונעזרת בדמויות שלה כדי להמחיש עד כמה חשוב ורלוונטי המחקר הזה לתחושות האנושיות הכי בסיסיות – לא רק סקס אלא אושר, או משהו בכיוון שלו.