אני מגרד בפדחתי ולא מצליח להיזכר בסדרה שבה העומד בראשה, הכוכב, היה שחקן כל כך, כל כך, כל כך מחורבן, כמו קרי וושינגטון ב"סקנדל". ישנם צולעים (היי שמ"ג), ישנם פושרים (שלום דילן מקדרמוט), ישנם חיוורים (אהלן ג'וליאנה מרגוליס), אבל לא הייתה מישהי שממש כאב לי לראות אותה מרוב שהיא גרועה, שהתפתלתי במושבי במבוכה בעטיה. איך לעזאזל היא הייתה מועמדת לאמי? איך היא בכלל לוהקה לתפקיד הזה? האישה ש-90 אחוז מהטקסטים שלה מובעים בטונציית הצהרה שנשמעת כאילו חלקוֹ הראשון של המשפט מהווה הרמה להנחתה לחלקו השני, גם כשזה לא בהכרח רלוונטי לסיטואציה, פשוט כי ככה בוודאי מתנהלות נשים חזקות. האישה שבפרק הראשון נאמר עליה שהיא לא מאמינה בבכי, מה שלא הפריע לה להיות על הסף שלו 50 אחוז מהזמן, ושוב – גם כשזה לא בהכרח רלוונטי לסיטואציה.

הגריעוּת התהומית של קרי וושינגטון עולה בקנה אחד עם "סקנדל" כולה. הסדרה עוקבת אחר הסוכנות של אוליביה פופ, הוט-שוט וושינגטונית, מספר אחד בפתרון משברים, נשיאת נאומים מעוררי מרץ ופרצופים כלבלביים, המפעילה צוות של 'גלדיאטורים בחליפה'; מושג ששב ונשנה פעם אחר פעם לאורך שתי העונות הראשונות, וכל אימת שאוזכר גרע בטמטומו מסבלנותי. בניגוד ל"האישה הטובה", נניח, שאולי ניחנה בדמות ראשית משעממת אבל הוקפה בדמויות משנה חזקות, זהו לא המצב ב"סקנדל". חבורת פתרון המשברים של אוליביה נרתמת תמיד לטובת הקייס השבועי, ברוב המקרים רק כדי לשהות ברקע, ואז מעת לעת לצאת לפרק או שניים אל אור הזרקורים כדי לקבל את מקומם.

היוצא מן הכלל הוא האק, איש שטח קטלני לעילא שבאופן משונה הוא גם האקר גאון. הוא היחיד מקרב דמויות המשנה שסיפורו מובא תכופות אל קדמת המסך, ואמנם גם האחרות זוכות לשזוף אותו, אבל בסופו של דבר כולן שם כדי לחוג כלוויינים סביב הכוכבת אוליביה פופ, האישה הלבושה תכופות לבן, עם הכובע הלבן – עוד מושג מנדנד שחוזר שוב ושוב לאורך הסדרה – ששם משפחתה הוא ליטרלי 'אפיפיור'. אין בכך כדי לרמוז שאוליביה היא קדושה חלילה. הבחורה שוכבת עם גבר נשוי שהוא במקרה גם כבוד נשיא ארה"ב פיצג'רלד גרנט, קרוב לוודאי הנשיא היבשושי ביותר בתולדות המדיום (בגילומו של טוני גולדווין). אבל הסדרה יוצאת מגדרה להאדיר את דמותה של אוליביה, ואלוהים ישמור כמה שהיא כושלת בכך.

מערכת היחסים בין אוליביה לפיץ מהווה הן את מרכז הכובד הרגשי של הסדרה והן חומר גלם לדילמות פוליטיות. מאחר שמדובר בשתי דמויות איומות בנפרד, כאשר הן ביחד נוצר מעין מגה-זורד של גועל וסצינות מקלחת משותפות שאינן חסות על עיניהם המסכנות של הצופים. מטבע הדברים, אין אלא להריע להפרדה מוחלטת בין שתי הדמויות האלה, כלומר לצדד באשתו של הנשיא, מלי. ואלוהים, היא לא הופכת את חיינו לקלים. בלאמי יאנג מגלמת אותה כמו מרשעת שנגזרה מסבוניה סיקסטיזית, עם אובר אקטינג קריקטורי שמדגיש ביתר שאת את קלישאתיות השורות המושמות בפיה. למעשה, רוב הקאסט מתקשה להתמודד עם הטקסטים בהצלחה. אפילו ג'ושוע מלינה, בחור חמוד בדרך כלל, גרוע כאן ברמות מביכות; ודן בוקטינסקי אולי זכה זה עתה באמי על תפקידו כג'יימס נובאק, בעלו של ראש סגל הבית הלבן, אבל נדמה שזה יותר מפאת חנו מאשר בגלל משחק יוצא דופן. בעלו בסדרה, סיירוס בין (ג'ף פרי), הוא היחיד שמצליח להיראות אמין ונורמלי חרף החומרים המגוחכים הודות לכריזמה שלו, ובמהלך העונה השנייה נוספו גם סקוט פולי התמיד-חמוד וג'ו מורטון המעולה (הנרי דיקון מ"אאוריקה"), שאמנם גם הם מועדים לא אחת על הטמטום, אבל עדיין מצליחים לבלוט ביחס ליתר.

אני לא יודע למה בדיוק ציפיתי מהסדרה. כלומר, אני כן יודע: פתאום במהלך העונה השנייה התחיל באזז עצום עליה שהביא אותי להאמין שמדובר בסבוניית קנוניות מופרכת, מופלצת ומהנה. אין ספק שבחזית הזו היא מספקת לא מעט כיף, אבל אחרי צפייה בכל הפרקים וגלגולי עיניים בלתי נדלים, אני יכול לקבוע בלאות שהמחיר המלודרמטי והדיאלוגים הבעעעעעעים הנלווים לכך פשוט לא שווים את זה. מזמן לא צפיתי בסדרה כל כך רעה וכל כך שמאלצית. לא ידעתי שעדיין יש דברים כאלה בטלוויזיה, או שאולי הדחקתי מאז שצפיתי בפרקים הראשונים של "האנטומיה של גריי" ופרשתי בשאט נפש. לא ברור על סמך מה התחיל הבאזז המופרך הזה, ששותפים לו כמה מבקרים שאני מחשיב את דעתם, אבל אם קיוויתי למשהו שיעמוד באותה שורה מבדרת של "נקמה" ו"נאשוויל", התבדיתי באופן המעורר חלחלה ביותר שיש.