ספוילר "שובר שורות" עונה 5 פרק 14

בָּא זָר שֶׁסָּח עַל אֶרֶץ קַדְמוֹנִית:
שְׁתֵּי רַגְלֵי-אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גֵּו
עוֹמְדוֹת בַּיְּשִׁימוֹן… קָבוּר חֶלְקִית
פַּרְצוּף נָתוּץ נָח, בּוֹ מַבָּט נוֹקֵב,
שָׂפָה קְפוּצָה וּבוּז קַר שֶׁל שַׁלִּיט
יָעִידוּ מָה הֵיטִיב לִקְרוֹא יוֹצְרָם
בְּלַהַט-לֵב שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים
מִיַד פּוֹסְלוֹ וּמִן הַלֵּב הָרָם.
עַל הַבָּסִיס חָקוּק בִּכְתָב בָּרוּר:
"שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,
שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!"
כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,
חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר
מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.
(תרגום: ראובן צור, החליל והקוקיה: תרגומי שירה; הקבוץ המאוחד, 1993)

+34° 59' 20.00", -106° 36' 52"

אחד הטריילרים שהקדימו את העונה הנוכחית (כלומר את חלקה השני של העונה) הציג את נופי הסדרה ואלבקרקי על רקע קולו של וולטר ווייט/בראיין קרנסטון, המקריא את הפואמה "אוזימנדיאס" של המשורר האנגלי פרסי ביש שלי. כבר נדרשתי אליה כאשר מייקל גינזברג שנה שורה ממנה בלי קונטקסט באחד מפרקי העונה החמישית של "מד מן" – סונטה העוסקת בחורבנן של אימפריות, בשברי הפסל של רעמסס העומד במדבר השומם, עדות לכוח עצום שהיה ונמוג.

הפתיח הכל כך יפה המחיש במפורש את הנמיגה הזאת. מראה לנו את וולט של לפני שנתיים נעלם. מאחוריו ג'סי הפוחז שמכה ברוח – כמה סמלי – מתנדף גם הוא. אחריהם נעלם גם הקרוואן. תחת זאת, באותו מקום ממש, מופיעים כלי רכב שבהם עומדים האנשים שהביאו עליהם את חורבנם. בפעם הקודמת כתבתי על וולט שבמקום שבו מונח נצחונו, אותה שממה בטו'האג'ילי שבה טמן את הונו העצום, שם גם מונחת תבוסתו. הפרק הזה חידד את התהפכות היוצרות: המקום שבו וולט קבר את כספו נחשף, נחפר, רוקן, ומולא שוב בגופתו של האנק שריידר, השם יקום דמו (אולי בעזרת וולטר ווייט).

והמקום שבו וולט וג'סי עשו את צעדיהם הראשונים ביחד, שם וולט – לתנודות ראשי מצד לצד – התעקש להקריב את ג'סי. הבוז שהביע כלפיו אז לפני כשנתיים בקראוון, חזר כפול ומכופל עכשיו, בדמדומיהם. עמדתו כלפי ג'סי לא נשחקה אפילו כעת כשהוא מוּשל מכספו ומכוחו, כשגיסו נרצח מול עיניו חרף כל תחנוניו. לג'סי הוא לא סולח על הבגידה, לבן טיפוחיו המסכן והמבועת שהצליח להתחפר מתחת לרכב (נחליק להם על שלא חיפשו שם). וולט נועץ בג'סי את הסכין, ואז גם מסובב אותה כשהוא מספר לו על ג'יין: "יכולתי להציל אותה, אבל לא עשיתי את זה", ממש כשם שאני יכול להציל אותך אבל לא עושה את זה. את כל הסיפורים האלה מספרות בשקט נקודות הציון בטופס הלוטו שמילא וולט. המקום שבו ניצב פסלו של רעמסס רם ונישא ומבטו שולט וקר, וכעת קבור חציו בחולות המדבר ומסביבו פרושה שממה.

שפה קפוצה ובוז קר של שליט

בדומה לתמונת המראה בין הבוז של וולט כלפי ג'סי אז ועכשיו, כך עושה הפלאשבק גם עם סקיילר. כשנתיים קודם לכן במקום הזה וולט התקשר אל סקיילר כדי לשקר לה. הוא שיקר לה על מיקומו ועל מעשיו, על מה שקורה בחייו, אבל היה שם גרעין רב של אמת. בין השקרים עדיין היה להם משהו אמיתי. ילדה קטנה בדרך, נסיעה משותפת, משפחה, תקווה – ולו לזמן מה. שיחת הטלפון השנייה ביניהם בפרק הציגה משהו שונה בתכלית. גם שם שיקר לה וולט, אבל סקיילר ידעה. היא הבינה. את מה שהוא נמנע מלעשות עם ג'סי, וולט עושה עם משפחתו. זה היה שיאו המדהים של רצף אירועים מדהים בפני עצמו, שהחל עם המאבק של סקיילר ו-וולט, והרס אותי כליל עם חטיפתה של הולי. אוי, הולי, שמישהו יתן לה אמי [1]. כל רגע שלה על המסך, עוד כאשר חזרה עם סקיילר וג'וניור/פלין הביתה במושב האחורי, פשוט רמס את לבי. כאשר וולט ננעל ברכב וסקיילר דפקה על השמשה והבהילה את הילדה עד כדי בכי, כבר התחלחלתי לחלוטין. איזו סצינה מרעישה וחסרת רחמים.

אבל הרחמים הגיעו מעט אחרי כן, וגם הם זרזפו ודלפו כמו מים מסלע. וולט התקשר לסקיילר ועטה את המסכה הפסיכוטית ביותר של הייזנברג, זה היה מדהים למראה. עד כה הסדרה הציגה לנו את הפיכתו של וולטר ווייט להייזנברג, וגם ראינו פה ושם במהלכה את המאבק הפנימי שלו, אבל כל אלה היו כאין וכאפס לעומת מה שקרה כאן. בראיין קרנסטון הוכיח שוב שהוא השחקן הכי טוב בטלוויזיה כרגע עם המפגן הזה. רגע לפני שהוא קונה לעצמו זהות חדשה, שלישית, הוא מיזג בין שתי הקיימות בשיחת הטלפון עם סקיילר, וולטר ווייט שסוחט מעצמו את הייזנברג בכל כוחו לטובת השוטרים שהוא יודע שמאזינים לשיחה. לטובת בידודו כגורם האחראי לכל הרוע ומיצובה של סקיילר כדמות המשותקת מפחד שנאלצת לסור לדברו ואפילו מוחה ברפיון – בדיוק הנראטיב שהאנק ראה בעיני רוחו כאשר דיבר עם סקיילר אי אז, לפני יובלות. אותו האנק שוולט לוקח על עצמו את דבר היעלמותו, כדי להמחיש עד כמה ממשית הסכנה שסקיילר הייתה נתונה בה בשנה הזו. הוא התרה בה שוב ושוב: תבגדי בי ויהיו לכך השלכות. את כל הדברים האלה וולט אומר לה כשהוא נרעד. אך זה נפרד מבתו הפעוטה שנמצאת בסמוך, בתחנת כיבוי האש, עיניו בוכיות ממש בשעה שהוא דבק בקושי במסכה האכזרית הזו, הדמעות מזרזפות ודולפות כמו מים מסלע.

שני פרקים נותרו. ג'סי עדיין בחיים, קודם כדי להוציא ממנו את כל המידע ואחרי כן כדי שילמד את טוד לבשל בהיעדרו של וולט, נתון לחסדיו של בחור שרצח ילד בלי להניד עפעף, שבמחסן העבודה שלו משום מה מתנודדות שלשלאות מן התקרה ותלויה תמונה של אנדריאה וברוק. אחרי כל כך הרבה ספקולציות על הסיבה לכך שראינו את וולט העתידי כפי שראינו אותו, עושה את מה שהוא עושה, הפרק הזה סיפק לנו את התמונה הרחבה ביותר עד כה ועשה זאת באופן מהפך קרביים.

[1] תפקידים שכוללים דיבור מכניסים שחקן אל איגוד השחקנים ההוליוודי. האם "מאמאמא" נחשב?