הביקורת מפורסמת כשמקדימה אותה תגובה

—

אני שמח שידעתי במה עוסקת "התיקון" (Rectify בלעז) טרם הצפייה בה, כי יש מצב שאחרת הסצינה הפותחת הייתה קצת הולכת לאיבוד מבחינתי (ספוילרים מינוריים לפרק הפתיחה, אם אכן אפשר לקרוא להם ספוילרים). היא הייתה כה סמלית וכה יפה: דניאל הולדן, הגיבור שממש לא נראה כמו גיבור, עומד במדי אסיר מחוץ לדלת ומתבונן בחיפוש בעירום שמתבצע באסיר אחר בחדר הסמוך. האסיר מסיר את כל בגדיו ללא כל התרסה, מפנה אל הסוהר את גבו, מתכופף. הליך כה פולשני וגס, אבל שגרתי ומוכר במתחם הזה. אנחנו עצמנו רואים את כל זה מבעד לשלוש זגוגיות תמימות, כלומר בינינו לבין הגיבור עומדים שלבים רבים. ואז סוהר אחר נכנס אל החדר שבו ממתין דניאל ומביא לו בגדים להחלפה. אבל מסתובב ומפנה לו את הגב, מקנה לו פרטיות כדי שיוכל להחליף את מדיו. המבט המשתומם על פניו של הולדן אמר הכל. ההתייחסות הזו זרה לו.

הפתיחה לבדה הייתה בעיניי ממש מרגשת, לא מעט בזכות משחקו השקט והעצום של איידן יאנג, והגדירה את מה שהולך להגיע ביתר הפרק (ואולי גם הסדרה). הולדן הוא גבר שנמצא בחוץ ומתבונן פנימה, משתאה לנוכח שינוי תהומי וחד בחייו – דריכות עדינה שנוכחת לאורך הפרק כולו.

"התיקון" מגוללת את סיפורו של גבר שנדון למוות באשמת אונס ורצח חברתו דאז, נערה בת 16, וכעת משוחרר כי ישנן ראיות חדשות. 19 שנה אחרי שנכלא הוא חוזר אל העולם בדמות העיירה הקטנה שבה גדל, אל חזקת אמו ואחותו, האחרונה מעולם לא הפסיקה להאמין בחפותו. השריף ורבים מהתושבים עדיין בטוחים שהוא אשם, לא מעט כי הולדן נתפס עם הקורבן בזרועותיו והודה במעשה הרצח בחקירתו. תפישה שרולנד פולקס, התובע המחוזי דאז וכעת סנטור, מלבה כדי לא לחזור בו מטענותיו. העולם מחוץ לכותלי הכלא מהמם את דניאל, שכמובן מעולם לא חשב שיזכה שוב לחופש. הוא היה נער כאשר נכלא וכעת צריך להסתגל לשגרה שונה בתכלית, עולם שהתקדם משמעותית בעוד הוא נשאר מאחור ואמו שנישאה מחדש לגבר עם שני בנים בוגרים, האחד בן עשרה והאחר מפעיל עם אביו החורג את העסק המשפחתי. במקביל התובע המחוזי לשעבר מבקש לנסות להוכיח שוב את אשמתו של הולדן, ומפעיל לשם כך את הבלש שבעבר תפס אותו, כעת בפנסיה ומתחיל לפקפק אם הולדן הוא אכן האדם שביצע את הפשע.

יש הרבה דברים מעניינים בפרק הבכורה, אבל מה שמתווה אותו ומה שלכד אותי הוא האווירה, המובלת באופן מאוד מובהק על ידי נוכריותו של דניאל הולדן. נדמה שהזרות הזו נובעת לא רק מהעובדה שהשתחרר מהכלא, אלא מאופיו השונה, שלפרקים מקנה לו אפיל מעט אוטיסטי. כאשר אמו פורצת בבכי כשהיא מחבקת אותו בעת השחרור, גם הוא מגיר דמעות של ממש אבל עדיין נראה נוקשה כמו פסל. למעשה, ברגע הזה הוא הזכיר לי את הפסלים הנסיים של ישו הבוכה ששומעים עליהם לפעמים.

את אחותו המתוקה של דניאל מגלמת אביגיל ספנסר, שהייתה סוזן המורה ב"מד מן", וכמו שם גם כאן היא דואגת ומטרונית כלפי אחיה. היא המשיכה לבקר אותו בכלא גם כשאחרים הפסיקו, וכעת היא מנסה לקשר בינו ובין העולם, מה שבשלב הזה מתמצה בעיקר בנסיעות בעיירה ומחוצה לה, כאשר חלק ניכר מהזמן הוא מוכרע על ידי עייפות בלתי מוסברת. זה החופש שלו, הרוח בשיערו. כאשר עמד בחצר והביט באופניים המושלכים על הדשא, היה נראה כאילו היה רוצה לעלות עליהם ופשוט לדווש. עם אחיו הצעיר החורג הוא צופה בסרט "טריפ נעורים" (Dazed and Confused) של ריצ'רד לינקלייטר, דרמת התבגרות קומית על נערים שמסיימים את שנת הלימודים – חוויה שעבור דניאל הולדן נעצרה עם הרצח של חברתו.

כפי שמאבחנת טאוני, גיסתו החורגת שנראית ממש מרותקת ממנו, "הוא פשוט רואה דברים באופן שונה". פילוסופי, אפילו. דבריו מול העיתונאים מחוץ לכלא בעת שחרורו היו ממש כאלה, על גבול הליריים.

אני לא בטוח מה לעשות
עם השינוי הדרסטי במסלול החיים שלי.
אני בטח לא נגדו.

במהלך שני העשורים האחרונים
פיתחתי שגרה נוקשה
שצייתתי לה באופן דתי
אפשר לומר
דרך לחיות
ודרך לחשוב
או לא לחשוב
כפי שהייתה לפעמים הנקודה של,
טוב, הנקודה.

הדרך הזו להתקיים לא עודדה את ההרהור
שיום כמו היום יוכל אי פעם לקרות
או שמחר כמו מחר יהיה עבורי עכשיו.
שכנעתי את עצמי,
אופטימיות מהסוג הזה לא שירתה
שום מטרה מועילה
בעולם שבו התקיימתי.

מובן מאליו
מערכת האמונה הקיצונית הזו הייתה פגומה
והייתה, באופן אירוני,
סוג של פנטזיה בפני עצמה.

לכל הפחות, אני מרגיש שמיומנויות ההתמודדות האלה
התאימו היטב לחיים שם מאחוריי.
אני בספק שישרתו אותי באותה מידה
בחיים שלפניי.
אז אצטרך לבחון מחדש ברצינות
את השקפת עולמי.

הוא חייך לעצמו, ואז קצת הופתע שהותיר את יתר הפרצופים ללא רושם.

הרגעים הלופתים ביותר היו אלה שחלק עם אמו, ראשית עם החיבוק ושנית עם השיחה על תפישת הזמן, אחרי שאמרה לו שיוכל להישאר אצלם ככל שירצה. "אני עדיין לא לגמרי קולט את קונספט הזמן", הוא אמר לה. "היו רגעים כאן היום שאני מרגיש כאילו נעדרתי רק כמה שבועות ואני עדיין בתיכון. אבל רוב הזמן נדמה שהייתי תמיד שם. אז אולי תצטרכי להגיד לי אמא. מתי שיגיע הזמן שלי לעזוב". להגיד לו מתי לעזוב את הבית, בדיוק כשם שאמרו לו מתי לעזוב את הכלא.

סחתיין על ריי מקינון, יוצר הסדרה שעד כה היה מוכר בעיקר כשחקן אופי. הוא ריגש אותי מאוד בתפקיד הכומר ב"דדווד", וכעת הוא עושה זאת שוב מאחורי הקלעים. מי ידע שיש לו את זה?