ספוילר "מד מן" עונה 6 פרק 11
בעת פרסום הביקורת מקדימות אותה שש תגובות
—
"אבא שלך הוא גיבור!"
(בטי לסאלי, סרקסטית)
"מד מן" היא אחת מהסדרות הרבות האלה שצמחו תחת כנפי "הסופרנוס" והציגו בחזיתן את דמות האנטי-גיבור, אלמנט שהפך למעין משחק אירוני בפרק הזה של "מד מן": דון, הגיבור של סאלי, הפך להיות בעיניה אנטי-גיבור בדיוק בזמן שנעשה גיבור בעיני שכניו כשהציל את בנם מציפורני וייטנאם. בנוסף, נושא הגיבורים עמד על הפרק עם העיסוק במלחמה ובהתחמקות ממנה. "זאת לא הבעיה שלנו", דון אומר למייגן, אבל זה לא נכון. זו הבעיה שלו בדיוק – חיים כעריק. דון לא יכול להפנות לנער את גבו. כמו שעזר לאחיה של סוזן בגלל שלאחיו שלו הוא לא עזר, וכמו שעזר לגלן אחרי יום קשה כי לליין פרייס הוא לא עזר, כעת הוא עוזר למיטשל כי לעצמו הוא לא עזר. הסיפור הזה עם הצבא הציג לנו פן מעניין של דון, כזה שמציין בפירוש את יחסו אל מעשיו הנושנים. למייגן הוא אמר, "הוא לא יכול להעביר את חייו במנוסה". לארנולד הוא אמר, "רציתי ללכת, אבל אז כשהגעתי לשם, טוב…". אז הוא עוזר למיטשל/עצמו/ארנולד/סילביה, ובשעה שהוא קוטף מעין פרס על התנדבותו, שוב חומקת צרה מבעד לדלת האחורית כדי לטלטל את חייו.
בשעה שדון עסוק בלדבר על הפחד מפני אובדן בניו ואיזה מזל שהם קטנים מדי, הוא מאבד את בתו. היא כבר לא קטנה מדי, כנראה. ממש לא מזמן היא כבר קיבלה סטירת לחי דומה כשראתה את מארי קאלבה יורדת לרוג'ר בנשף שאליו הלכה עם כולם – העיר מטונפת, היא אמרה אז לגלן – אבל הפיכחון הזה הוא כאין וכאפס כאשר היא רואה את אביה, אותו אחד שעליו אמרה שהוא תומך בחלומותיה, עושה טובה לשכנה.
היו מספר פעמים שבהן ראינו את דון נרעש לאורך השנים, בדרך כלל כאשר חשב שנתפס (או כשנתפס בפועל): כאשר אחיו הבליח שוב בחייו, כאשר פיט איים להסגיר אותו לברט קופר, כאשר בטי מצאה את הקופסה, כאשר החוקרים הפדרליים באו לחקור את בטי לשם סיווג ביטחוני לדון (מה שאוזכר גם הפרק) וכיו"ב. אבל הפעם הוא נראה מזועזע יותר מאי פעם. המוזיקה ברקע הייתה חורקת ומזרת אימה, כמו במותחן סוריאליסטי, כאילו זו עוד הזיית סמים מאלה שכבר ראינו העונה, וזה היה ארוך, וזה היה מפורט, ודון הלך רגע אחורה ואז שוב קדימה ואז יצא מהלובי אל החוץ. הוא ידע שהפעם שבר משהו שלא יוכל לאחות, ובניגוד לפעמים אחרות – בעיקר כמובן גירושיו מבטי – שבהן זה היה נורא אבל לא הרה גורל, נדמה שהאופן שבו תואר המקרה הזה ממחיש שסאלי היא הרבה יותר מכל השאר.
כשם שקורה פעמים רבות בגיל ההתבגרות, אבא ואמא הופכים מדמויות של גיבורים לאנשים בשר ודם. פגומים, מקורקעים, מאכזבים. אבל דמות הגיבור לא רק ניתצה עבור סאלי, אלא ממש התנפצה לרצפה בשאון של צרור מפתחות ענקי, בשאון של לבה שנשבר. כשדון בא אל חדרה והם דיברו מבעד לדלת, ציפיתי לאיזה נאום יפה מצדו, לכנות מסוימת, לחיבור אנושי. אבל במצגת הזו איש המילים לא הצליח להרשים. תירוציו הרפים היו יאים לילדה בת חצי מגילה של סאלי, "ניחמתי את גברת רוזן". מפתיע שסאלי לא צחקה לו צחוק מר ומזלזל. הדלת הסגורה – שוב דלת – עמדה ביניהם, ואולי לנצח תעמוד שם.
כוכב בודד
חייבים לתהות בשם כל צופי "האישה הטובה" שצופים גם ב"מד מן": האם כל האחים הסיעודיים הלטיניים של אמהותיהם של גברים בשם פיטר נועדו גם להפוך למאהביהן?
דורותי, אמו של פיט, סיפקה שתיים מהשורות המדהימות ביותר בפרק. ראשית כשאמרה לפגי, "אני שמחה ששניכם בלעתם את גאוותכם, אם לא בשביל משהו אז לטובת הילד שעשיתם ביחד". פגי ממש התבלבלה שם, זה היה נהדר. שנית, ומשמעותי פי כמה, כשאמרה לבנה, "תמיד היה בלתי אפשרי לאהוב אותך". וואו! איזה דבר איום לומר לבנה, והתגובה הכמעט-אדישה של פיט רמזה שהגישה הזו אינה זרה לו. זהו דימיון נוסף בין פיט לדון, שניהם גדלו ללא אהבה יתרה מהוריהם.
"בבקשה תגידי לי שאת לא מרחמת עלי", אמר האיש מעורר הרחמים. יופי של חיבור היה בין פיט לפגי. אותו משפט של דורותי שטלטל את פגי, לנצח יקשר בינה ובין פיט. עכשיו, שמונה שנים לאחר מעשה, יש ביניהם איזו ברית שקטה ויפה. "כי את באמת מכירה אותי", הוא אמר לה. "אני מכירה", היא ענתה. ולא יכולתי שלא להיזכר בדון ואנה. "האדם היחיד שבאמת הכיר אותי מת", דון אמר, ופגי ענתה, "זה לא נכון". פגי הייתה אמורה להיות האנה של דון, לא של פיט.
כמו אנה, גם פגי חיה לבדה ובסדר עם זה, אם כי משום מה היא עושה את זה בדירה שכל כך רצתה לברוח ממנה. אפילו בה היא לא צריכה שום גבר. עכשיו יש לה חתול ואף עכברוש לא יעז להתעסק איתה (בהצלחה לה בפעם הבאה שאבן תיזרק לה על החלון או שאיזה נרקומן יפרוץ לה לבית. אולי היא תוכל לשכנע אותו לא לעשות לה כלום. הוא יכול אפילו להביא את החברה שלו). וגם פיט לבד בביתו, מחרב שוב ושוב את מה שהוא נוגע בו, מה שאולי לא מבשר טובות לגבר שחיכך בו את רגלו.
הסיפור של בוב בנסון נהדר בעיניי. במשך 11 פרקים תמימים תהינו על קנקנו, אולי הוא זה ואולי הוא אחרת. המסתורין שלו נבנה היטב, ידענו בוודאות שהוא מסתיר משהו עוד לפני שתפסנו אותו בשקר לגבי אביו, וזה משהו שלא נדמה שמישהו מלבדנו הצופים חולק, כלומר זה לא שראינו מישהו ב'סטרלינג קופר' תוהה על קנקנו (מלבד אולי קני בפתיחת העונה, שלא הבין למה הוא יושב בלובי ומדוע שלח קייטרינג להלוויה). ידענו שיש סוד, וכל זה רק כדי לגלות שהוא בסך הכל הומו, בימינו עניין כמעט טריוויאלי, בטח שבמתחמי עולם הפרסום. אבל זה העניין, בעצם. המסתורין של בוב בנסון, הדבר הגדול הזה, הוא באמת דבר גדול. אפילו ב-1968, אפילו שנים אחרי סאל (וקורט, שהיה מחוץ לארון, אבל הוא אירופאי אז זה לא נחשב).
אז הוא מאוהב בפיט וחשב שאהבתו הגדולה תמיס איכשהו גם אותו, משהו שמאוד מזכיר את קרול, חברתה של ג'ואן – כלומר בוב הוא לא רק גיי, אלא גם רומנטי ונאיבי עד כאב. אבל כמו במקרה של ג'ואן עם שותפתה, אהבתו של בוב מושבת ריקם. ג'יימס ווק נתן תצוגת משחק מעולה. הרגע אחרי שפיט יירט אותו באופן כה בוטה וחד משמעי – "תגיד לו שזה מגעיל" – כאשר למשך מספר שניות פני הכלבלב שלו נותרו כפי שהיו ואז פתאום חיוך עלה עליהם, היה בעיניי לא פחות מנפלא. מסכן, אבל כדאי שימצא לו מישהו ראוי יותר.