ספוילר "מד מן" עונה 6 פרק 9

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה 13 תגובות. אתם ממש זריזים הפעם.

—

דון: "לא, פגי, יש נכון ויש לא נכון".
פגי: "איך זה יכול להיות? מה שאתה אומר בעצם זה שיש אותך ויש אותו".

לא רציתי להגיד את זה בפירוש אחרי הפרק המופלא של השבוע שעבר, אבל איכשהו עכשיו אני מרגיש חופשי לומר שמסיבות כאלה ואחרות "ההתרסקות" היה בעיניי מאוד קרוב לפרק הטוב ביותר בסדרה, "המזוודה" מהעונה הרביעית. בשני הפרקים עצביו הרגשיים של דון היו חשופים מאי פעם, באחד הוא היה מטושטש מאלכוהול ובשני מסמים, למדנו עליו המון, הוא עבר במרוצת שני הפרקים תהליך, פגי שוב מצאה את עצמה בתפקיד המנחמת ובשני המקרים הפרק היה פשוט מעולה. אחרי "המזוודה" הגיע פרק נפלא נוסף, "איש הקיץ", והגם שהפרק החדש לא טוב כמותו, הוא בהחלט מעורר כמה תחושות דומות.

למעשה, התהליך שעובר על דון בעונה הנוכחית מזכיר מאוד את זה שעבר ברביעית, כשירד אל השפל בואכה הקרקעית. בשעתו זה היה אחרי הגירושין, הפעם זה כאשר נכנס כנראה לדיכאון בחיי הנישואין השניים שלו. "המזוודה" ו"ההתרסקות" הם נקודות המפנה של שתי העונות האלה, ושתיהן הגיעו באותו שלב בעונה (אם מחשיבים את פרק פתיחת העונה השישית הכפול כפרק אחד, מה שאני אכן עושה), שגם הוא במקרה מתרחש בעונת הקיץ. עכשיו אנחנו רואים את הבוקר שאחרי, במובן מסוים, כשיש בו דון חדש, צלול יותר. כיום הוא מפוכח יותר מאשר אז.

"איש הקיץ" כולל את המונולוג האהוב עלי בסדרה, זה של דון מיומנו לפני שלוש שנים. הרלוונטיות שלו שוב ושוב מוכיחה את עצמה. במיוחד סופו: אנחנו פגומים כי אנו רוצים כל כך הרבה יותר. אנחנו הרוסים כי אנו משיגים את הדברים האלה ומייחלים למה שהיה לנו. היסטוריה, אתם יודעים, היא זו שמקשרת בינינו. והנה, דון ובטי מתאחדים לרגע, ואפילו מציגים חזית שמחה ומאוחדת בדיינר כך שבובי יוכל להתפאר ששני הוריו פה. סצינה מקסימה ונוגעת ללב.

מה שהיה כל כך יפה באיחוד הזה של בטי ודון הוא שהגיע ברגע מאוד מפוכח עבור שניהם. בטי עצמה פלירטטה עם גבר שאינו בעלה במהלך אירוע כלשהו. הנרי יצא מהשירותים כדי לראות את רעייתו בדיוק באותו מצב שבו הייתה כאשר הוא עצמו התחיל איתה בעודה אשת איש. מי כמוהו יודע שזה יכול להמשיך הלאה? עכשיו כשהיא שוב רזה ומהממת, הביטחון שלה עולה והיא פועלת באסרטיביות שכמעט לא ראינו ממנה בעבר.

זה כמובן הגיע לשיא בשיחה שלה עם דון אחרי ששכבו, קרוב לוודאי הרגע הכי טהור שלהם ביחד. כשאדם נכנס לחדר הוא מביא איתו את כל חייו, וזה נכון שבעתיים בין שני אנשים שיש להם היסטוריה כה מורכבת כמו דון ובטי. לא יכולתי שלא לחשוב על הסיבה שבעטיה זרקה אותו. "יכולתי לדעת", דון אמר פעם לאנה על בטי, "ברגע שהיא ידעה מי אני שהיא לא רצתה יותר להסתכל עלי". זה כנראה נכון, אבל אף אחד לא יכול לומר שבטי לא אהבה אותו. היום היא זו שסיפקה את משפט המפתח: "הבחורה האומללה הזו, היא לא יודעת שלאהוב אותך זו הדרך הגרועה ביותר להגיע אליך". השיחה ביניהם הייתה כל כך כנה, בלי שום כחל ושרק. כשדון שאל את בטי אם היא חשה אשמה, היא אמרה, "לא, זה קרה לפני הרבה זמן". פעם, כשהם עוד היו ביחד, כאילו פסעו רגע אל ערב קיץ ישן מהעבר. אבל זה לא נכון. הדבר הזה לא יכול היה לקרות בשום אופן לפני הרבה זמן, כי בעבר דון מעולם לא יכול היה להיות איתה כה גלוי לב. עכשיו היא כבר לא אוהבת אותו ולכן יכולה להגיע אליו.

בלונדינית קלאסית

מצחיק היה לראות את מייגן מתקשה לשחק שתי דמויות תאומות, כלומר להכיל בה שתי נשים שונות שלא ינהגו אותו דבר, בזמן שבעלה עושה את זה באדיקות כבר עשרים שנה. "זה לא שלא עשו את זה בעבר", הוא אומר לה. חה. אולי הוא זה שצריך לשחק בסבוניה [1]. חוסר היכולת של מייגן לשחק את התאומה המוצלחת לא רק שונה בתכלית מהאופן שבו דון עושה את זה, אלא גם מפגין את האירוניה בכך שהיא חסרה כרגע את מה שבעלה צריך. "אחותך קורין היא המשרתת", הבמאי אומר לה. "את קולט כרגע, מותק. היא בלונדינית, קלאסית". כמו בטי פרנסיס, למשל? כי בדיוק יום אחרי שמייגן לא מצליחה להיות בטי, דון זקוק לאחת כזו.

[1] היה רגע אירוני נחמד גם בכל הנוגע לסבוניה של מייגן, "לאחוז ולשמור". ארלין, חברתה העוגבת, אמרה לה, "אז לבסוף אמרתי למל – 'או שאני אמא שלו או שאני החברה שלו. אני לא יכולה להיות שתיהן'. זו כתיבה גרועה". קריצה של "מד מן" כלפינו. הכתיבה בה רחוקה מלהיות גרועה, כמובן. אפילו הסצינה מהסבוניה שבתוכה הייתה שנונה: "אנחנו מאוד דומות, שתינו מתעניינות בדברים ששייכים לי".

ובמקרה של דון לא מדובר רק בדיק, אלא במשאת הנפש שלו. אם תקשיבו הוא יספר לכם על הפעם שבה חשב שהוא מלאך, או חלם להיות מושלם. "הוא התחיל לקשקש על איך שהן שני חצאים של אותו אדם והם רוצים את אותו דבר", מייגן מספרת לדון, "אבל הם מנסים להשיג את זה בדרכים שונות". הדהוד מובהק ליתר הפרק, אבל בעיקר לדון מול טד: "אתם אותו אדם לפעמים", פגי אמרה לדון בפירוש.

"והם רוצים את אותו הדבר", מייגן המשיכה לצטט, "אבל הם מנסים להשיג את זה בדרכים שונות". אכן, וזה הרבה יותר גדול מהמרגרינה. אושר, תחושת השלמה, משהו שניתן לחיות איתו. קשה לדמיין את דון עושה מהלך כה קלאסי כפי שעשה טד כשדחה לבסוף את פגי. כי טד, בניגוד לדון, הוא אדם הרבה פחות משובש, והוא יקריב את תחושת ההתחלה הזו, את ההתאהבות הזו, כדי לשמר משהו חשוב וגדול יותר.

הפרק ניצל יפה את מצבו של דון בין הנכון ללא נכון, בין העכשיו לבין ההיסטוריה כפי ששניהם מגולמים במייגן ובטי – "החצי הטוב יותר" שלו בהווה לעומת זה של העבר – לבין עוד כמה אנשים שנקלעים בין שני אחרים. בטי שמזגזגת לערב אחד בין הנרי לדון, ג'ואן מבלה עם בוב אבל רוג'ר קופץ לביקור, גם רוג'ר המסכן עצמו, שנקלע בין שני ילדים לשתי אמותיהם. אפילו אצל בוב נוצר מצב עדין כאשר נאלץ ללהטט מול פיט בלי להפיל את ג'ואן. אצל פיט אלה לא היו אנשים אלא חברות – הסוכנות הנוכחית לעומת האופציות שמציע לו דאק, והצורך שהוא מציב לו לאזן בין המשפחה לבין העבודה [2], טד נשוי לננסי אבל מאוהב בפגי. וכמובן, הייתה פגי עצמה.

[2] השיחה של דאק עם פיט הייתה מצוינת. מכוכב דורך בשנה שעברה, פיט הפך לאחרונה לדמות חיוורת במשרד. ההתעלמות של עמיתיו ממנו הייתה ממש בולטת, והסצינה שלו עם ג'ואן נראתה כמו תמונת מראה לשיחת השידול שלו בפרק "האישה האחרת" – דווקא מבחינתה הוא הצליח איכשהו להפוך לדמות חיובית. נחמד היה לראות את דאק כך, מפוכח, והעצה שלו לפיט נשמעת מאוד מדויקת: כדאי שתנהל את חיי המשפחה שלך או שלא תנהל כלום.

בחייה הפרטיים נמצאים אייב מצד אחד וטד מנגד, ובחייה המקצועיים אלה הם דון ושוב טד. בשני המקרים חוסר היכולת שלה לבחור מביא אותה להיות הנפגעת העיקרית. "את אדם מפוחד שמתחבא מאחורי שאננות", אייב אומר לה. חבל לי שהם נפרדו. לא בשבילה, היא לא ראויה לו – היא אפילו נראתה ממש מבואסת כשהפגין שוב את טוב לבו והסכים שהם צריכים לעבור דירה – אלא כי ממש חיבבתי אותו וחבל לי אם לא נראה אותו יותר. החנית שדחקה לבטנו, סכין שמחוברת למקל, נראתה כמו הלהב שמחברים חיילים לרובה שלהם במלחמה, נאמנה לתפישה של פגי שהדקירה של אייב יוצרת אצלו טראומה כמו אחרי קרב. וכמו בקרב, לפעמים נפגעים בטעות אנשים מהצד שאינו האויב. אבל יש כמובן סמליות רבה בעובדה שזוהי הדרך שבה פגי פוגעת באייב – היא לא מצליחה לזהות אותו בתור האיש שבצד שלה. אייב, עם כל כאביו, אומר לה את זה בפירוש, "את תמיד תהיי האויב", ונפרד ממנה עם פאנץ' ליין נפלא: "לזכותך ייאמר, הבאת לי סוף מעולה למאמר שלי".

קטנה:

* סירנות, סירנות ועוד סירנות, אם זה בשכונה מוכת הפשע של דון ופגי ואם זה בשכונת היוקרה של דון ומייגן. הפרק הקודם כבר הבהיר לנו שניו יורק מצויה בתהליך הפיכה לגיהנום שהייתה ידועה בגללו בשנות ה-70, והפרק הזה ממשיך את המגמה ביתר שאת. אייב המסכן נדקר פעמיים תמימות.
* עדכון מאוחר: ברבות הימים השבוע התפתחה תיאוריה בנוגע לחולצה שלובשת מייגן בסצינה על המרפסת. דיברנו עליה בתגובות.