פרק פתיחת העונה השלישית של "משחקי הכס" החל בסצנה ששודרה עוד לפני הפתיח, דבר שלא קרה מאז הפרק הראשון של הסדרה. כמו אז גם הנוכחית עסקה במהלכים הלבנים, אלא שהיא לא הייתה מספקת כלל. סוף העונה הקודמת הותיר את סאם לבדו כשהוא מוקף בהמוני מהלכים, חלקם על סוסים (מתים), ואילו הפעם אנחנו רק רואים את סאם רץ בסערת שלגים ומותקף על ידי אחד מהם. איך חמק מההמון שמסביבו? היו מאות מהם. מי שמציל אותו הוא זאב הבלהות של ג'ון, שנמצא עם העורבים השחורים במקום להיות עם – הו, לא יודע – ג'ון עצמו. זה היה פתרון דל מאוד וקל מאוד לסצינה המפחידה שחתמה את העונה השנייה.

למרבה המזל, ההמשך שאחרי נעימת הפתיחה כבר היה טוב בהרבה. נדמה שבפרקי פתיחת עונה זה בא להם בקלות יחסית. העונה הקודמת נפתחה עם שביט אדום שמנצנץ בשמי כל הדמויות, לא משנה היכן הן. הפעם אין סימבוליות כה מובהקת, אבל תיאור התוצאות שאחרי בלאקווטר, כמו גם של אירועים גדולים אחרים, עדיין לא הושלם. פרק פתיחת העונה השלישית הרוויח מהנשורת הזו אפילו יותר מסוף העונה השנייה. למעשה, בשתי סצינות שהתרחשו במעלה-מלך נדמה שהיוצרים חוזרים בהם ממה שעשו בסיום אותה עונה: טיריון, שבשעתו ביקש את ברון שומר ראשו ללא הועיל, להמחיש עד כמה הופשט מכוח, מקבל אותו רק עכשיו. סאנסה, שהבהירה לאצבעון כי ביתה הוא מעלה-מלך, חוזרת בה ומבקשת שיעזור לה לחזור אל משפחתה.

בכל זאת ישנו הבדל שעשוי להיות מהותי בין שתי פתיחות העונה הללו, וייתכן שהוא מייצג את ההתבגרות של הסדרה – סוף סוף רואים את תוצאות הסבל על האנשים. להוציא את בלאקווטר, "משחקי הכס" נמנעה עד כה מסצינות קרב המוניות שדורשות תקציב ענקי. וזה בסדר, זהו המחיר של עיבוד ספר אפי אל המסך. מה שלא בסדר הוא שכמעט לא ראינו עדויות למלחמה הזו בפרטים הבסיסיים ביותר, מעבר לתכונה לקרב – סטאניס באראתיון שזומם להתנפל על עיר הבירה, טיריון לאניסטר שמכין את אש הפרא, רוב סטארק שמגיע או בדיוק חוזר מקרבות או משאות ומתנים וכיו"ב. אלא אם כן אתה רשע בסרט ג'יימס בונד, קשה באמת להזדהות עם רבות מהמטרות של הדמויות בסדרה, החתירה לכתר או לכס ברזל או לשליטה אבסולוטית.

אם אין כסף לקרבות, הבו לנו הוכחה כלשהי לכך שיש מלחמה. הציגו את התוצאות, את המחיר הנפשי והרגשי שהיא גובה גם מאלה שלא נפגעו פיזית, את הנזק ההיקפי. מה שראינו עד כה בעונה השנייה היה ניסיונות ההישרדות הבסיסית של אריה, כליאתה השפופה של סאנסה לצדו של ג'ופרי, תיאון גרייג'וי האומלל שניצל את הלחימה כדי לכבוש את ווינטרפל ולהרשים את משפחתו. לא ראינו את הכאב של אח שרצח את אחיו, או הכפרים שהועלו באש על יושביהם, או את החיילים השפופים בתום קרב קשה. דברים שממחישים את קיומם של המוני הקרבות גם בלי לראות אותם בפועל.

אבל בפרק הזה, כאשר דאבוס מקבל תזכורת שוברת לב לאנשים הצורחים בקרב במפרץ בלאקווטר, או כאשר האלמוני בהארנהול לא מבין מה הופך אותו לבר מזל בעיניה של ליידי טאליסה, או כשמרג'רי הופכת לנסיכה דיאנה ומדברת עם יתומים שאיבדו את אביהם במלחמה, או אפילו כאשר ג'ופרי מפחד לצאת מהאפיריון אחרי שהאספסוף תקף אותו שם בעבר (כאילו זה מה שיצליח להגן עליו), מרגישים את הזוועות בלי לראות אותן. זהו אלמנט בסיסי שראוי כי ימשיך להיות נוכח.

גם בלי קשר ישיר למלחמה, הפרק כלל מספר סצינות חזקות, יפות ואף מסקרנות. השיחה של טיריון עם אביו העניקה לנו מדגם עצוב של חייו כדחוי ושנוא, ומעניין יהיה לראות כיצד יתגבר על כך וימשיך מכאן. גם הירתמותו של אצבעון לטובת סאנסה מעלה שאלות, לא ברור אם האיש הבוגדני הזה אכן עושה סוף סוף משהו טוב, אולי בשם אהבתו לאם הנערה, או שמא מתכוון להשתמש בה לצרכיו. בכל זאת, אמא שלה היא עכשיו אישה פנויה. בעת שהשניים הללו דיברו, הייתה שיחה טובה גם בין שתי משרתותיהם, הזונות שיי ורוז. נראה שרוז אולי צמודה ללורד בייליש אחרי שאיים עליה בעבר, אבל אהבה בהחלט אין שם, וכדאי גם לזכור שבעבר ואריז הציע לה לעבור לשורותיו. בחזית הדרקונית, הגעתו המפתיעה של באריסטן סלמי, מפקד משמר המלך לשעבר, הייתה טוויסט נחמד מאוד. בכלל היה שמח אצל דאינריז – קשה לעבור לסדר היום אחרי קיטום פטמות מעין זה, אבל היא בכל זאת מצליחה לעשות זאת.

בסופו של דבר הקו שבו נקט הפרק הראשון מעודד אופטימיות זהירה, ולאור העובדה שכולם מבטיחים כי הספר השלישי – שעל חלקו הראשון מבוססת העונה – מדהים והופך את היוצרות, אלה הן חדשות טובות.

—
הביקורת מפורסמת כשכבר יש לפוסט 24 תגובות. פורסם לראשונה בעכבר העיר.