באחד הפרקים בעונה הקודמת של "סאות' פארק", במקביל לעונה השנייה של "משחקי הכס", מיפה מר גרייסון עבור הילדים בכיתה את אירועי הסדרה ושבע הממלכות ממש כמו בשיעור היסטוריה. ברגע המבריק והאגבי הזה אצרו טריי פרקר ומאט סטון את היגיעה ששורה בבסיס הסדרה "משחקי הכס". כבר בעונה הראשונה הצליחה כמות המידע והפרטנות הרבה להקנות תחושה של שיעור, מעט מדי ריגושים ויותר מדי דברים לזכור, אבל בכל זאת הצליחו הנקודות החזקות שלה – בעיקר האפיות המרהיבה – להפוך אותה לסוחפת ומהנה.
בעונה השנייה, למרבה הצער, נוסף לרשימת המגרעות מה שלא ניתן לכנותו אלא תסריטאות לוקה בחסר. הפרטים מהעונה הראשונה הפכו לפרטי פרטים, כל סיפור התפצל לתתי סיפורים שרוב הזמן נותרו שטחיים ולא הצליחו ליצור עניין ממשי בזמן המסך הקצר שניתן להם. מתוך הניסיון להציג כמה שיותר עלילות בכל פרק, כמעט בשום שלב העלילה לא הצליחה להתרומם באמת. הסיפורים של נדודי דאינריז ועלילות ג'ון סנו מעבר לחומה התעבו באופן מלאכותי כדי לאפשר גם להם זמן מסך שאינו באמת חיוני בשלב הזה, מה שעשוי היה להיות בסדר אילולא בא על חשבון נבירה יותר משמעותית והכרחית בדמויות האחרות. מקרה קלאסי של 'תפסת מרובה – לא תפסת'.
המצחיק הוא שאם מסכמים את המקום שבו עצרה העונה השנייה, נדמה כאילו לא הייתה התקדמות ביחס לסוף העונה הראשונה: החורף מתקרב ועמו המהלכים הלבנים, ג'ופרי בשלטון וזה נורא, כולם רוצים לכבוש את מעלה המלך, רוב לוחם ברקע כדי להשיב את אחיותיו, אריה משוטטת בדרכים ולדאינריז יש דרקונים. העצוב הוא שבספרים זה כל כך הרבה יותר טוב. ההתפזרות של המוני הדמויות ב"שיר של אש וקרח" מגובה בתהליכים נפשיים ובדמויות עגולות שמתחבטות, נזכרות, מתמודדות. איכפת לנו מהן, כך שגם אם העלילה מתקדמת באיטיות כזו או אחרת, ישנו מספיק עומק והיקף שמגבה אותה. הגרסה הטלוויזיונית לא יכולה ולא מנסה להתמודד עם סדרי הגודל המקוריים, והגם שהיא בהחלט מצליחה לשמר כמה מוטיבים יפים, בשורה התחתונה היא מתפקדת כלא יותר מאשר חומר עזר לספרים. חומר מרהיב, מצודד ויפהפה למראה, אבל כזה שעומד כצל חיוור לעומת המקור.
יש בכך משהו אירוני. נקודת המוצא של HBO מאז ראשית תור הזהב שלה בסוף שנות התשעים הייתה כזו שרואה בטלוויזיה מדיום המאפשר אורך רוח, כמו רומן ספרותי. דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", הסדרה ששינתה את פניה של HBO (ושל הטלוויזיה), הצהיר בשעתו שהאופן שבו הוא מגולל את הסיפור הוא על פי עונה ולא על פי פרקים. כלומר, הקשתות העלילתיות הן שמנחות אותו, ולא הסיפורים שמתחילים ונגמרים באותו פרק. ההתייחסות הזו הייתה נר לרגליהן של רוב הדרמות שהגיעו אחרי כן אל HBO, ובראשן כמובן "הסמויה", שהמבקרים אהבו להלל את הגישה הנובליסטית שלה. היא התבטאה בקנה המידה הגדול שבו נקטה כדי לתאר את מלחמת הסמים בבולטימור, בשרטוט דמויות רבות בחזיתות רבות ובהבהרת המחיר העצום שהמלחמה הזו גובה מהנקלעים אליה. במילים אחרות, "משחקי הכס" ו"הסמויה" חולקות ביניהן המון מן המשותף, אבל במקום שבו האחת השתמשה בדמויות ובפרטים הרבים כרוח במפרשיה וידעה להשתמש בהם במשורה בהתאם לצרכיה, האחרת – לפחות עד כה – נוטה למעוד עליהם.
למעשה, אם חושבים על זה יותר לעומק, "משחקי הכס" היא צעד קדימה באבולוציה הטלוויזיונית. מבחינה סיפורית החלוקה כמעט אינה קיימת בכל הנוגע לעונות ופרקים. זה נכון כבר לספרים עצמם, שהיוצר שלהם, ג'ורג' ר. ר. מרטין, מעיד כי הוא רואה בהם מקשה אחת. ישנן עלילות שנפתחות ונסגרות במהלך עונה אחת, אבל בסופו של דבר מדובר בסיפור אחד גדול, מעין "מלחמה ושלום", שבמקורו אורך אלפים רבים של עמודים. לפיכך הסדרה "משחקי הכס" באה בדרישה חסרת תקדים כלפי צופיה, כזו שמצהירה מראש שהחלוקה בה לעונות היא כמעט שרירותית. היו מספיק סדרות שמשכו לכיוון של תעלומה אחת או עלילה מרכזית שהניעה את הסיפור – "אבודים", או אפילו "הנמלט" כבר בשנות השישים – אבל אף אחת מהן לא ויתרה על עלילות של פרקים בודדים, לא כל שכן על מוטיבים עונתיים מובהקים.
כשאוחזים באמביציה כזו המאלצת את הצופה לשים את מבטחו ביוצרי הסדרה, לסמוך על כך שיובילו אותו היטב לאורך שנים רבות (שלא לדבר על כך שאף אחד לא מבטיח שהסדרה תמשיך עד תומה, זה לא ש-HBO נמנעה בעבר מלבטל סדרות מצליחות רק כי היו יקרות מדי, ע"ע "רומא" ו"דדווד"), כדאי לוודא שהדרך אל אותו סוף רחוק תהיה מרתקת והדוקה. אם נחזור ל"אבודים" לרגע, הסוף אולי איכזב רבים, אבל גם היא הייתה סדרת פנטזיה עם מיליוני דמויות שבכל זאת היו מנומקות, עגולות וברובן מעוררי איכפתיות. ל"משחקי הכס" יש משהו של"אבודים" ולסדרות אחרות אין – מעיין נובע ומעורר השתאות בהיקפו ובפרטיו, בדמות ספרי "שיר של אש וקרח". למרות שהסדרה עדיין מגוללת הרבה פחות סיפורים של הרבה פחות דמויות לעומת המקור, על פי העונה השנייה נדמה שיוצרי הסדרה, דיוויד בניוף ודן ב. ווייס, מוכנעים תחת העושר הזה במקום להשתמש בו בתבונה.
חרף תפישתו של ג'ורג' ר. ר. מרטין הגורסת שכל הספרים הם מקשה אחת, הוא בכל זאת מסמן את הספר השלישי כאהוב עליו מבין אלה שכבר פורסמו (בימים אלה הוא כותב את השישי), אבל רק במעט מהאחרים. הספר השלישי הוא גם זה שגרם לבניוף את ווייס לרצות ליצור סדרה על פי "שיר של אש וקרח", במיוחד חלקו הראשון, שעליו תחלוש העונה השלישית של הסדרה (הספר השלישי מחולק לשתי עונות טלוויזיוניות). זו תהיה אם כן עונת מבחן עבורם, שבמסגרתה יצטרכו להציג לראווה את מה שהם ורבים אחרים מחשיבים כשיאי הסדרה. מאכזב יהיה להיווכח, לא עלינו, שהם חוזרים על אותן שגיאות.
רעננו את הזיכרון עם סיכום העונה השנייה
—