העונה השנייה של "בנות" הסתיימה לפני כשבועיים עם פרק שעורר, ממה שראיתי, בעיקר ביקורות ותגובות שליליות אבל גם מעט תגובות חיוביות, כשפחות או יותר כולן לדעתי קצת פספסו לגמרי את הפואנטה. העניין הזה נובע לדעתי משתי בעיות. הבעיה הראשונה היא שאנשים פשוט לא יודעים איך "לקרוא" את הסדרה. הם באים אליה עם סט ציפיות לא נכון ולכן מפספסים את הדקויות שהופכות את הסדרה הזאת מעוד סדרת דרמה/קומדיה על בנות מתוסבכות/מצחיקות בעיר הגדולה ליצירה הביקורתית והחדה שאני חושב שהיא. הבעיה השנייה, שנובעת מהבעיה הראשונה, היא שאנשים לא נותנים לדנהאם מספיק קרדיט ורואים את הסדרה "פשוטה כמשמעה".
עקבו אחרינו בפייסבוק או טוויטר
נטליה ירמין על פרק סיום העונה השנייה של "בנות"
הסדרה
אני ארחיב: סדרות דרמה מתחלקות בעיני בחלוקה גסה לשני סוגים עיקריים: סדרות שההנאה בהן נובעת מהזדהות עם הדמויות, או לכל הפחות אהבה לדמויות, וסדרות שההנאה בהן נובעת מהזדהות עם תפיסת העולם של היוצר והביקורת שהוא מעביר בעזרת הסדרה שלו (יש עוד כמה סוגים של סדרות אבל אלה שני הסוגים הרלוונטיים לנקודה שאני מנסה להעביר). בסוג הראשון של הסדרות אתה מתחבר לדמויות, אתה עצוב כשהן עצובות, שמח כשהן שמחות ובאופן כללי מאחל להן רק טוב. כשאתה צופה בסדרה, כל מה שבא לך זה להישאב פנימה ולבלות עם החבר'ה האלה. מדובר בסדרות כמו "בנות גילמור", "האוס", "הבית הלבן" וכמעט כל סדרה מחורבנת שדיוויד אי קלי אי פעם עשה.
בסוג השני של הסדרות אתה חושב לעצמך, "נכון, בדיוק ככה העולם עובד", אתה מתפעל מהאופן שבו התסריטאים והשחקנים מתארים את החולשות הגדולות של האופי האנושי, אתה מפענח כל פרק כאילו היה משל ומנסה להבין מה האמירה הרחבה יותר שהיוצרים ניסו להעביר בעזרת העלילה הזאת. בסוג הסדרות הזה אפשר למצוא סדרות כמו "הסופרנוס", "הסמויה", "מד מן" ו"שובר שורות". לכאורה זה נראה כאילו פשוט חילקתי את זה לסדרות נטוורק אל מול סדרות כבלים, או שפשוט שמתי את כל סדרות המופת בסוג השני. ו… זה פחות או יותר נכון. אני מניח שאפשר להתווכח על החלוקה הזאת. יש כל מיני סדרות שנופלות באמצע, כמו למשל "עמוק באדמה", שעדיין לא ברור לי לגביה אם אני אמור לאהוב את הדמויות שם או לתעב אותן, ויש גם סדרות שמתחזות לסוג אחד כשלמעשה הן סוג אחר, כמו "דקסטר" למשל, שנהנית ממעמד של סדרת איכות בגלל הערוץ שבו היא משודרת והעיסוק בנושאים "כבדים", כשלמעשה היא סתם סדרת מתח.
ואיפה "בנות" נופלת? בעיניי היא לחלוטין מהסוג השני של הסדרות, או לכל הפחות איפשהו באמצע עם נטייה חזקה לסוג השני. הבעיה, לדעתי, היא שרוב האנשים חושבים שהיא סדרה מהסוג הראשון. אני מבסס את ההנחה הזאת על מספר לא קטן של ביקורות וטוקבקים שקראתי שהביעו אכזבה מהפרק האחרון ומפרקים אחרים כיוון שלא היו מרוצים מהבחירות שהדמויות עשו. "איך האנה יכולה לחזור לאדם, הוא אנס!" נכתב בתגובות מסוימות, בעוד תגובות אחרות הביעו שמחה על חזרתם כיוון שהם "פשוט כל כך מתאימים עם כל המוזרויות המשוגעות שלהם", ובכך פספסו גם הן לגמרי את הנקודה. האם אי פעם צפיתם בפרק של "הסופרנוס" וחשבתם לעצמכם "אני לא מאמין שכריסטופר הסגיר את אדריאנה, חשבתי שהוא אוהב אותה! איזה פרק מאכזב" או צפיתם בפרק של "הסמויה" והחלטתם שלא תצפו בה יותר כיוון שראש העיר קרקטי עושה רק החלטות שגויות? אני מניח שלא. אז למה אנשים צופים ב"סופרנוס" בצורה אחת וב"בנות" בצורה אחרת?
לדעתי, מדובר במספר סיבות: אמנם הסדרה משודרת ב-HBO, מה שמקנה לה אוטומטית איזשהו תו תקן של איכות, אבל מדובר גם בסדרה של פרקים בני 20 ומשהו דקות, פורמט שמכוון אותך מראש למצב צפייה קלילה כמו בסיטקום. במרכז הסדרה עומדות בחורות צעירות מרקע שבוודאי דומה מאוד לזה של רוב צופי וצופות הסדרה, מה שגם מעורר אוטומטית את אלמנט ההזדהות (בניגוד ל"אימפריית הטיילת", "משחקי הכס" וכל שאר סדרות המופת של HBO וערוצי הכבלים האחרים, שמראש קובעות אצלך נקודת מבט מרוחקת וביקורתית, אלא אם כן אתה מאפיונר/סוחר סמים/חי לפני 100 שנה/דרקון) וגם זורק אותך לחשוב ישר על סדרות אחרות בכיכוב סוג דומה של דמויות, סדרות כמו "גוסיפ גירל", "הבחורה החדשה", "בנות גילמור" (אני בטוח שיש דוגמאות יותר מדויקות אבל הכוונה ברורה) וכמובן האם הרוחנית לכאורה – "סקס והעיר הגדולה". כולן סדרות מהסוג הראשון.
אלה הסיבות העיקריות לדעתי שכשאנשים באים לראות את "בנות", הם רואים אותה "לא נכון". בעיניי עניין ההזדהות משמעותי במיוחד כיוון שהוא יוצר דיסוננס מסוים בסדרה, בכך שמצד אחד, מעצם הבחירה בדמויות שזהות לקהל היעד היא גורמת לך להזדהות איתן, ומצד שני היא דורשת ממך לבקר אותן ובכך גם את עצמך. עכשיו, אפשר לטעון שכעת, אחרי שתי עונות, זו כבר האחריות של הסדרה לכוונן את סט הציפיות שלנו. הרי גם אם היח"צ או הפורמט הטעו אותנו, אחרי 20 פרקים הסדרה כבר אמורה לדבר בשם עצמה. זו לא טענה מופרכת, אבל אני חושב שאם אפשר להאשים את "בנות" במשהו זה בעידון יתר. העידון הזה הוא לדעתי גם מה שמנע מאנשים לזהות את הניואנסים החשובים בפרק האחרון של עונה 2 ובכך לפספס לגמרי את הנקודה שדנהאם ניסתה להעביר (נראה לי).
הפרק
הפרק המדובר, שנקרא "יחד", לא מציג עלילה מורכבת מדי – ההתדרדרות של האנה נמשכת, מופעל עליה לחץ רב מצד הוצאת הספרים שמאיימת לתבוע אותה אם לא תגיש תוך יום את הספר שהיא עוד לא התחילה לכתוב, ההורים שלה נוטשים אותה בשעתה הקשה ביותר, ה-OCD שלה מחמיר, ג'סה נעלמה ועם מארני היא מסוכסכת ולא מעוניינת לדבר. בסוף הפרק היא ניצלת על ידי בן-זוגה לשעבר, אדם, שמחליט לעזוב למענה את בת זוגו הנוכחית, נטליה, כיוון שהיא לא אוהבת שקוראים לה "זונה" בזמן הסקס. מארני, באותו זמן, מתנחמת בזרועותיו של צ'רלי, האקס שלה אליו היא חזרה. לרגע לא ברור אם הוא מתייחס לזה באותה רצינות כמוה, אך לאחר רגע של חשש הוא מבהיר שהוא מאוהב בה עד מעל לראש. שושנה, לעומת זאת, מאשימה את בן זוגה ריי בחוסר שאפתנות, ולאחר שהוא לוקח את הביקורת שלה לתשומת לבו ומשיג קידום בעבודה, היא נפרדת ממנו בכל זאת ואז מתמזמזת עם בלונדיני חתיך ושרירי.
רוב הביקורת שקראתי נגד הפרק הזה התרכזה בכך שזה סוף "טוב" מדי, סוף קיטשי, הוליוודי, שלא מתאים לאפרוריות הריאליסטית שהיא "בנות". לכאורה זו נשמעת כמו ביקורת של אנשים ש"הבינו את הקטע". הם לא מצפים מ"בנות" להיות "בנות גילמור", להיפך! הם מבינים שזו סדרה מדכאת, מציאותית. אך לדעתי, אם אותם צופים ביקורתיים היו באמת מעריכים את הסדרה כסדרת איכות ונותנים לדנהאם את הקרדיט הראוי לה, הם היו מבינים שמדובר בסוף האפרורי והמדכא מכולם.
דנהאם עשתה בפרק הזה תרגיל לצופים, היא הרי יודעת למה הצופים של "בנות" מצפים כשהם רואים את הסדרה. היא יודעת שחלק מהם נהנים מהתיאור האותנטי והמדכא של הניכור האורבני, ושחלק מהם נהנים מהסדרה פשוט כי היא מתארת אנשים צעירים ויפים (ברובם) במערכות יחסים רומנטיות. היא גם יודעת מה הציפיה של הקהל בעולם המערבי באופן כללי מנראטיבים שעוסקים במערכות יחסים – בסוף יש זוגיות. או כמו שמארני מתארת את זה: "יש מטרה לכל דבר, אנחנו חווים את כל החוויות האלה כדי שבסוף נוכל להתמסד". זה הנראטיב הרומנטי המודרני – בסוף הגבר מתפרץ לכנסיה ומונע מאהובתו להתחתן עם איש העסקים הציני. בסוף הגבר רודף אחרי אהובתו לשדה התעופה ומונע ממנה לעבור לפריז. בסוף הגבר מבין שמה שהוא רצה היה כל הזמן מתחת לאף שלו. ואז הם מתאחדים והסיפור נגמר. דנהאם ידעה בדיוק למה מצפה כל צופה של בנות, קבוע או אקראי, ציני או רגשני, חכם או טיפש – והחליטה לבאס את כולם.
איך היא עשתה זאת? ובכן, הצורה של הפרק משדרת כולה סוף של קומדיה רומנטית, ממוזיקת הרקע הלא אופיינית ועד הסצנה הכמעט פארודית של אדם רץ ללא חולצה אל האנה ושובר את דלת דירתה בבעיטה, שנראית כאילו נלקחה במלואה מכל סרט אקראי של ריס ווית'רספון או קת'רין הייגל. התוכן, לעומת זאת, מתאר שיאים חדשים בהתדרדרות של הדמויות כפי שהיא תוארה עד כמה לאורך העונה. האם החזרה של אדם והאנה היא דבר חיובי?
ובכן, הבעיות של האנה כפי שתוארו בעונה הזאת ובפרק הזה ספציפית הן שההורים שלה לא תומכים בה, כל החברות שלה נטשו אותה, היא לא מצליחה לעמוד ביעד שהציבו לה (כתיבת הספר), היא ככל הנראה הולכת לעמוד בפני תביעה כשאין לה שום כסף וה-OCD שלה רק מחמיר מרגע לרגע וגורם לה לפצוע את עצמה בצורות שונות ומשונות (בתחילת הפרק הזה נראה שהיא גם מפתחת איזשהו סוג של פחד מחיידקים). האם החזרה לאדם פותרת איזושהי מהבעיות הללו? לא. זו נקודה נוחה לברוח אליה, כמו לעשות לעצמך תספורת דווקא בשעה הכי לחוצה בחיים שלך. בנוסף, חשוב לזכור שהסיבה שהאנה בכלל עזבה את אדם היא שהוא טיפוס אנוכי, תלותי, לא מתחשב ואלים, דבר שהודגש בפרקים האחרונים עם סצנת האונס/לא-אונס שלו וחוסר היכולת שלו ליהנות מיחסי מין בלי לקרוא לבת הזוג שלו "זונה". האנה בעצמה קוראת לו סטוקר מטורף בהודעה הקולית שהיא משאירה לג'סה.
גם חזרתה של מארני לצ'רלי לא באמת פותרת אף בעיה שלה. מארני, שנפרדה מצ'רלי בסוף העונה הקודמת כיוון ששיעמם אותה, יצאה בעונה הזו למסע של חיפוש עצמי, אך נכשלה מכל היבט אפשרי: פיטרו אותה מהעבודה היוקרתית שלה כאוצרת אמנות והיא נאלצה להסתפק בעבודה מבזה כמארחת, החבר האמן שעליו פינטזה לא באמת היה מעוניין בה ולא העריך אותה, ולה עצמה אין שמץ של מושג מה היא רוצה לעשות בחיים. בקיצור, כמו שמארני אמרה, "זו הייתה השנה הגרועה ביותר בחיים שלי".
העניין המחודש שלה בצ'רלי נוצר רק כשגילתה שהוא מכר אפליקציה שיצר בהשראתה והתעשר, מה שדי מעורר את החשד שהסיבה היחידה שהיא חוזרת אליו היא בשביל הכסף. ואם למישהו היה ספק, דנהאם קובעת את זה באופן נחרץ כשהיא נותנת למארני להגיד לצ'רלי, "אתה יודע, אני לא איתך בשביל הכסף, הרי אין לי אפילו מושג כמה כסף יש לך", והוא עונה את תשובתו הרומנטית "המון כסף, יש לי המון". כמה רומנטי. כמו אצל האנה, גם בשביל מארני החזרה הזאת לא פותרת שום בעיה – היא עדיין לא יודעת מה היא רוצה לעשות בחיים, עדיין אין לה עבודה נורמלית, וסביר להניח שבקרוב היא שוב תשתעמם מצ'רלי כמו בסיבוב הקודם. הרי היא לא באמת רוצה אותו, היא רוצה גבר כמו בות', מתוחכם, ססגוני, מוערך. לא סחי. אבל גברים כאלה לא רוצים אותה, אז היא מסתפקת במה שיש.
שושנה, לעומת שתי האחרות, דווקא לא חוזרת על ארבע לבן הזוג הקודם שלה מתוך ייאוש ורצון בנחמה, אלא דווקא נפרדת מבן הזוג שלה במה שנראה לאנשים מסוימים כצעד אמיץ והגיוני. אני יכול להבין למה אפשר לראות את זה ככה, אבל לשם התזה שלי אני מעדיף להסתכל על הסיום שלה גם כשיא של התדרדרות. חשוב לזכור שהמצב הלא נעים בין שושנה לריי החל להיווצר אחרי שבגדה בו עם השוער במסיבה שהלכה אליה בלעדיו, בגידה שהיא לא התוודתה בפניו עליה לעולם.
בתחילת הפרק ריי מבין שמשהו מטריד את שושנה, אך היא מפנה את האשמה אליו וטוענת שהיא פשוט לא מרוצה מחוסר השאפתנות שלו. הוא בתגובה הולך לדבר עם הבוס שלו ומשיג העלאה, במה שנראה לי כמו סצנה שכל מטרתה להגיד לנו – הנה, ריי המתחשב שאל את שושנה מה לא בסדר וישר רץ לטפל בזה, הוא חף מפשע. כשהוא חוזר אל שושנה לבשר לה את הבשורות הטובות, היא עדיין לא מרוצה, וריי מבין שלא זו הבעיה. הוא חושד שיש גבר אחר, בלונדיני ושרירי, אך היא מכחישה בתוקף. בסוף הפרק אנחנו כמובן מוצאים אותה עם גבר כזה בדיוק, אם כי אין לדעת האם יצאה איתו גם בתקופה שהייתה עם ריי או רק לאחר הפרידה.
שושנה מאשימה את ריי שהגישה השלילית שלו מונעת ממנה להתפתח, והוא מאשים אותה בחזרה שהיא לא בוגרת מספיק כדי להעריך את הגישה הביקורתית שלו. מי צודק? כנראה ששניהם, אם כי שושנה מעוררת באופן מובהק הרבה יותר אנטגוניזם מאשר ריי. ריי מוצג לאורך העונה כבחור חריף, סרקסטי, לא שאפתן במיוחד אך בעל חכמת חיים ומעורר השראה בכל שאר הדמויות (כשמארני לא יודעת מה לעשות עם עצמה, הוא זה שמייעץ לה לנסות להבין מה היא באמת רוצה), וכמובן בעל טעם משובח כפי שבא לידי ביטוי בדמות קרטון האנדי קאופמן שהוא סוחב איתו מדירה לדירה. הוא גם מתואר כבן זוג מתחשב, בניגוד לאדם לדוגמה, כשהוא לא מוכן לגמור כל עוד שושנה לא גומרת.
שושנה, לעומת זאת, תמיד מתוארת כבחורה ילדותית באופן קיצוני, שמסתובבות עם תיק בצורת קרואסון, מאלו שבבירור לא ידעו להעריך סדרה בוגרת ואפורה כמו "בנות" ויעדיפו את המתקתקות הבנאלית של "סקס והעיר הגדולה". אם כך, נראה לי שהפרידה שלה מריי דווקא יושבת בשורה אחת עם החזרה של האנה לאדם ושובה של מארני לצ'רלי, תחת הכותרת "בריחה", או אולי "חוסר התמודדות" או "הדחקה". סצנת הפרידה של ריי ושושנה מצולמת כולה תחת כרזה של "Keep calm and carry on", סלוגן שהוא כל כולו הדחקה. שלושתן נמצאות במצב של ייאוש, חוסר אונים, חוסר כיוון, ושלושתן בורחות מהתמודדות עם הבעיות הללו, כל אחת בדרכה שלה (כדי להשלים את התיאוריה, ג'סה, הצלע הרביעית בחבורה, בורחת גם במובן הפיזי). אף אחת לא מוכנה לאסוף בעצמה את השברים.
הרמז האחרון לפענוח סוף העונה הזה כסוף שלילי נמצא לדעתי במשפט שמארני מוצאת על הלפטופ של האנה כשהיא באה לבקר אותה – "חברות בין חברות קולג' היא גדולה יותר ודרמטית יותר מכל רומן", ואילו בסדרה ארבע החברות ממוססות את החברות ביניהן, כל אחת לטובת מערכת היחסים הרומנטית שלה ובהתאם לנראטיב הרומנטי שנמכר לנו בכל סרט וסדרת טלוויזיה. הרי זו הדרך היחידה בה אישה יכולה להגשים את עצמה ולהגיע לאיזשהו שיא, על ידי מציאת המיסטר ביג שלה.
אם כן, אפשר כבר לזהות בבירור את התרגיל שדנהאם עשתה – לדפוק את הצופים הציניקנים עם סוף שנראה למראית עין כסוף הקיטשי האולטימטיבי, ולדפוק את הצופים הנאיביים עם סוף שישאיר אותם מרוצים עכשיו אבל יתפוצץ להם בפרצוף בעונה הבאה, כשהם יבינו מה באמת קרה. זה לפחות מה שאני בוחר להאמין בו, ומנקודת המבט הזאת מדובר לדעתי בסיום נהדר לעונה מעולה. אבל אולי אני סתם נותן לה יותר מדי קרדיט.
—
אבודים בווסטרוז: לקראת עונה 3 של "משחקי הכס", כדאי לזכור שקודמתה לא הייתה טובה