לא כתבתי על העונה החדשה של "נקמה" עד כה. למעשה, לא כתבתי על הסדרה מאז אמצע העונה הקודמת, אבל אני ממשיך להנות ממנה מאוד, ואני חש שהפרקים האחרונים הביאו עמם שיאים רגשיים של ממש, מאלה שמצדיקים את אהדתי כלפיה. כי עם כל הסבוניה הכרוכה באמא שנחשבה למתה ובפועל הייתה חיה ואושפזה בעבר בבית משוגעים ולמעשה היא כעת אשתו (למעשה אלמנתו בלי ידיעתה) של האיש שניסה להרוג אותך וחזרה כאשר שמעה שאת – כלומר הבחורה שמתחזה לך – בהיריון רגע לפני הלידה כדי להיות איתה, האמוציות שנוצקות לתוך המופרכות המגוחכת הזו, שמקושט תמיד בפאתוס עמוס רצינות, מצליחות לגרום לעסק להיות לא רק מבדר כתמיד, אלא גם מאוד מרגש.

הסיבה לכך שהרגש כל כך בוהק הוא שרטוטה של אמילי עד כה. מסע הנקם שלה הופך אותה המון פעמים לדמוית רובוט, חדורת שליחות חשוקת שיניים שדוחקת הצדה כל דבר וכל אחד. הקרירות התמידית שלה כלפי נולאן, ידידה הקרוב ביותר, היא דוגמה טובה לכך. אפילו שידוע וברור שהיא מחבבת אותו, זה לא מפריע לקשר הזה להיות סופר-חד-צדדי – הוא מביא הכל והיא לא מביאה דבר.

אבל חזרתה של אמה מערערת אותה, ולא רק כי חשבה שמתה, אלא כי למראהּ היא נזכרת בטראומת ילדות: נתונה לשדי מחלת הנפש שלה, אמה ניסתה להטביע אותה כאשר הייתה בת חמש. ההתערערות הזו הופכת את אמילי למשהו שונה לחלוטין, וזה מרתק למראה, כי לא מצפים מרובוט להתייפח. הפיקחות הגדולה היא שהתסבוכת הסבונית הזו מנוצלת כדי ליצור שכבות של משמעויות כל אימת שאמילי משוחחת עם אמה. קארה מספרת לה על אמנדה הפעוטה שתמיד שמחה בזרועות אמה, על עדינותה וטוב לב מושרש. וכשאמה אומרת לאמנדה את הדברים שאמילי עצמה כמהה לשמוע ממנה כל השנים הללו, על איך שגדלה והפכה להיות אישה עצמאית וחזקה וכל מה שקיוותה שתהיה, ומתנצלת על שלא הייתה שם, אמילי מתייפחת בפעם השנייה מאז שאמה חזרה.

המכות האלה בנפשה מרככות את אמילי, לפחות לעת עתה. היא סולחת לאמה (או רוצה לסלוח, כפי שאמרה לה בפירוש בלי שתדע), חבריה פתאום הופכים חשובים יותר מכפי שהיו. לאמנדה היא מספרת את האמת על ג'ק, ככה פתאום, ואילו נולאן שמסתבך בצרות מתחיל להעסיק אותה עוד ועוד, ומן הסתם ביתר שאת בפרק הבא.