התמזל מזלה של Go On לעלות בעונה טלוויזיונית איומה למדי כמו הנוכחית בארה"ב, ובכך להפוך בפועל לסיטקום החדש המוצלח ביותר בה. אחרי מספר ניסיונות כושלים של מתיו פרי לחזור לטלוויזיה – שהתמצו ב"סטודיו 60" שהתחילה מעולה והתרסקה במהירות, ומאוחר יותר גם "מר סאנשיין" בעלת הפוטנציאל אך נטולת המימוש – Go On מצליחה איפה שהאחרות נכשלו. היא מאוד חיננית, מצליחה להביא לפרצי צחוק רמים לעתים קרובות, דמויות המשנה (הרבות) שלה מעבות אותה היטב, היא מאזנת לא רע בין מקומות ההתרחשות שלה (קבוצת התמיכה, מקום העבודה, החיים הפרטיים), מאזנת טוב עוד יותר בין הרגעים העצובים לבין היותה סיטקום, ובאופן כללי מסתבר כי מדובר בפנינה שהולכת ומתלטשת.

נכון להיום, מבין ארבעת החברים מ"חברים" שמובילים כל אחד סיטקום משלו, Go On היא הטובה מכולן לטעמי. ישנה סמליות בעובדה שמתיו פרי מוצא הצלחה טלוויזיונית דווקא בסדרה עם נקודת מוצא כזו, שבה הוא מתחבר עם חברים חדשים אחרי שאשתו מתה. מעין מטאפורה לחיים שלו אחרי "חברים" בסדרה שיצר סקוט סילברי, איש "חברים" (ואחד מיוצרי הספין אוף "ג'ואי", אבל מאז הוא הספיק לעשות כמה דברים טובים שתיקנו את העוול).

העלילה מזכירה מאוד את "קומיוניטי" – גבר אנטיפת שהנסיבות מאלצות אותו להתערבב עם קבוצה הטרוגנית של אנשים זרים, חלקם ברמת קוקו כזו או אחרת, אבל בניגוד לאקסצנטריות הקיצונית של "קומיוניטי", Go On מתנהלת כמו הגרסה המעט חלבית שלה. זה נשמע רע, אבל לפעמים ארוחה חלבית היא הדבר הכי מתאים בעולם, ואלוהים יודע שפעמים רבות פיללתי ש"קומיוניטי" תוריד קצת את הרגל מגז הקווירקיות.

אהבתי לא מעט דברים במהלך תשעת הפרקים הראשונים של הסדרה, כמו למשל את הסצינה האובּר-חמודה הזו שמופיעה למעלה, עם ההחלטה התלושה של החברים לעשות "בריידי באנץ'". או רגעים משמעותיים עוד יותר, כמו כשאשתו המתה של ראיין מופיעה כדי לגרום לו להתגבר, או ראיין שמתחבר עם חברו לקבוצה המתמודד עם כאבו על ידי פנטזיה שהמציא. ההמצאות האלו, שמגיעות אחרי מספר פרקים, הופכות את Go On למשהו שהוא יותר מכפי שנראה בתחילה, כזה שלפרקים שורה עליו קסם של ממש.