ספוילר "מחלקת גנים ונוף" 5.04
מעצם מיקומה של "מחלקת גנים ונוף" על רקע הפוליטיקה המוניציפלית הזעירה בארה"ב, ניתן אולי היה לצפות ליותר תחושות שהקנו סדרות פוליטיות שקדמו לה, ובראשן "הבית הלבן". אבל לא, מעבר להתארחות של בראדלי וויטפורד בעונה הקודמת, כולל קטע מתבקש של 'הולכים-ומדברים' והצהרה של מייק שור שהוא מת על הסדרה הקלאסית של ארון סורקין, "גנים ונוף" לא בדיוק חשפה השפעות כאלה. הגם שהיא תמיד העלתה על נס ערכים מסוימים, כמו שזה לגמרי בסדר לחתן זוג פינגווינים זכרים, "מחלקת גנים ונוף" מעולם לא הייתה טלוויזיה שמקנה מידות טובות לאמריקה בזמן שהיא מבדרת אותה [1]. למשל, אפרופו מידות טובות, מעבר להיותה של פאוני העיר הרביעית במשמניה בארה"ב, לא באמת ראינו בה טיפול מעמיק במגפת האוביסיטי של המדינה.
[1] מעבר להיותה טובת לב ומשרת קסם.
הפרק הזה חרג מעמדת הרמיזות העדינות והזכיר לי קצת את החינוך שסורקין כה אוהב, עת נתונים ועובדות על מיניות בקרב נוער העשירו את מאבקה של לזלי בפוריטניות המסחררת של העיירה. וזה טוב ויפה, אבל קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהדידקטיות הזו – קטנה ככל שהייתה וחשובה ככל שתהיה – גרעה ממאבקה הנוכחי של לזלי, אחד מני המונים שראינו ממנה בעבר, כולל כל המסכת של כניסה חזיתית באטימות העמוקה של מרשה לנגמן (והפעם עם בעלה, המתגלה כהומו לטנטי), שכנוע התושבים בצדקת דרכה, התארחות טלוויזיונית אצל ג'ואן קאלמזו או פרד הפלי הטמבלים איש איש בדרכו, וכהנה וכהנה. אמנם היו בתווך כמה בדיחות מוצלחות, אבל לא רק שקו העלילה הזה כבר נראה מוכר, אלא שהחינוך המיני המתנוסס כבר בשם הפרק, שתל בי חשש מה שזו לא תהיה הפעם האחרונה. כאילו זוהי דרך חדשה שבאה לרענן את התבנית.
חולשת העלילה הזו בלטה אפילו יותר לצד העלילה המקבילה של טום, שמתנזר ממסכים בעל כרחו. ללא ספק עניין מעורר מחשבה עבור רבים מאיתנו – וקריטי במיוחד עבור האיש שבעבר לקח איתו כל מכשיר אפשרי אפילו כאשר הלך עם חבריו לצייד – אבל נטול נתונים על הסכנה לעינינו מבוהק המסכים או על הסכנות בסימוס בעת נהיגה.
ובסופו של דבר, לטעמי העלילה הכי מצחיקה, או לפחות שהקנתה את הרגע הכי היסטרי, הייתה זו שנעדרה כמעט כל משקל סגולי: בן ואפריל שמתתמודדים עם חבר הקונגרס הרובוטי שהם מריצים. הכימיה הנפלאה בין אדם סקוט לאוברי פלאזה, שלא ממש זכתה להזדמנות להיחשף עד המסע המשותף שלהם לוושינגטון, הגיעה לשיא בסצינת הסיום. אדם סקוט הביא את עצמו האמיתי, השטותניק והמצחיק, אל בן דמותו הפוץ-לעתים, עם חיקוי מעולה לרובוט שחשקה בטנו במעט סוללות. כלומר אוכל אנושי. התגובה של אוברי פלאזה בסוף נראתה אמיתית לגמרי.
***
קטנה לסיום: ראשידה ג'ונס צריכה ללמוד כמה תגובות פיזיות נוספות לטקסטים התמהוניים שהדמויות האחרות אומרות לה, מלבד צמצום עיניים. היא עשתה את זה משהו כמו ארבע פעמים בפרק הזה לבדו.