ספוילר "אימפריית הטיילת" 3.04
צעד בכיוון הנכון. או במילים יותר מפורשות: פרק יפה. נטיתי לנחש מה יהיה לבסוף גורלו של הנער, רולנד סמית', ומה שהפריע לביטחון המלא שלי הייתה התקווה שהוא בכל זאת יישאר בחיים. הרי יותר מדי דמויות טובות בסדרה הזו מצאו את מותן לאחרונה, כך שאם כבר מצליחים לשרטט כה מהר דמות כה מעוררת אמפתיה – בניגוד לאתםיודעיםמי – אולי היא תהווה איזשהו תחליף לג'ימי. אבל לא, כמובן, כי חלומות או לא, בייקון או לא (זו הארוחה שרולנד הציע להם אחרי שהסוכנים עזבו, וניכר שמשהו זע אצל נאקי), הוא כבר לא יכול להיות חצי-גנגסטר. חבל, אבל גם הגיוני.
שם הפרק, Blue Bell Boy, הוא שמו של שיר ילדים משונה ומצחיק מתוך "אמא אווזה". העוסק בילד ששמו בלו בל הנוטה למעוד שוב ושוב. הבית האחרון בשיר הוא זה:
He went to the cellar
To draw a little beer;
And quickly did return
To say there was none there.
נראה שזו הייתה ההשראה העיקרית מהשיר שנחה על הפרק, אבל לא מדובר רק בכך. מוטיב הילדים הנופלים נכח ביתר שאת בפרק הזה, וקשה להתעלם מהעובדה שהשיר הזה מתחיל במילים, "היה לי ילד קטן". היה, אבל לא עוד. כשהכרנו את נאקי בפרק הראשון, ובכלל בעונה הראשונה, הוא היה רדוף על ידי המוות של בנו התינוק ורעייתו שהתאבדה. הכמיהה שלו למשפחה ולבית הייתה כה בסיסית אצלו. כעת, כשחצי הגנגסטר של אישיותו השתלט על היתר, נראה שזה בא על חשבון הכמיהה הזו ועל חשבון איזו חמלה שאולי הייתה לו. אם הוא כבר ירה בג'ימי, דמות בנו, מה זה בשבילו נער חביב וכובש לב שהוא אינו מכיר. כובש לב? תלוי איזה לב.
וכאילו כדי להמחיש את התקשחותו של נאקי, מולו ניצב גנגסטר שהיה באמת, לימים אולי המפורסם ביותר אי פעם, אל קאפון, וחרף האכזריות שלו הוא מוצג כאדם שמפריד בין ביתו לבין עסקיו. למעשה, נראה שהאיזון הזה שומר על שפיותו ואנושיותו. אחרי שהוא רוצח במהלומות את ג'ו מילר לעיני כל, הוא חוזר אל בנו ומעיר אותו כדי לשיר לו שיר ערש [1], רגע אינטימי ויפהפה. הילד עצמו כלל לא שומע, הוא שם את ידו על צוואר אביו כדי לזהות את העליות והירידות. הרגע הזה נועד עבור אל לא פחות מאשר בשביל הילד.
[1] השיר הזה הוא My Buddy של אל ג'ולסון, שפורסם לראשונה ב-1922. קשה שלא לקשר אותו אל ג'ימי – "My buddy, my buddy \ Your buddy misses you".
הניסיון של אל קודם לכן להביא את האלימות אל ביתו, ללמד את בנו להגן על עצמו מפני ביריונים, גרם לתוצאה ההפוכה – הוא היה מעורר חמלה. הרגע שבו בנו פורץ בבכי ואל מחבק אותו בחזקה ודומע עמו, היה מכמיר לב ומרגש. הילד אינו דמות אביו וכנראה לעולם לא יהיה. הוא לא חמום המוח שילך וירצח במכות מישהו בבר הומה אדם.
התלישות של נאקי מאיזושהי משפחתיות הופכת אותו לאדם רע. מה שהתחיל עם שותפו של רולנד סמית' בפרק הראשון לעונה, שנרצח למרות ההבנה המלאה שנאקי הפגין למצבו כאיש עני המפרנס את משפחתו, ממשיך עכשיו עם רצח ערל לב שני. הפעם נאקי הוא שיורה, והוא עושה זאת מעט אחרי שריצ'רד הבהיר לו בפרק הקודם שאתה לא שוכח את מתיך.
אותה משפחתיות או היעדרה נוכחות גם אצל צ'ארלי לוצ'יאנו, שמפותה על ידי מזרייה בדיבורים על הם מול אנחנו, הפמיליה שלך, אלה שמכירים אותך מאז שהיית ילד צייתן שידע לתת כבוד. וגם אצל גברת שירר, אותה אחת שהפילה את עוברה לנגד עיניה של מרגרט, וכפי שמשתמע, ידעה היטב מה היא עושה. מי יודע, אולי לנוכח ההפלה שמרגרט עצמה עברה, משהו מעניין עוד יצמח מהעלילה התלושה שלה. הפרק הזה גורם לי לחשוב שלא בכדי היא נכנסה לסיפור הזה.
הפרק הזה עשה סוף סוף את מה שייחלנו לו – השתמש בקלפים החזקים הרבים שיש לסדרה, הדמויות שלה משתי העונות הראשונות, כדי ליצור סיפורים רבי עוצמה שיש להם תשתית מוקדמת. מוטיב המשפחה והילדים וההורים שופך אור גם על הפרקים הקודמים, משפטים כמו "אבדי את דמך ובשרך, מה נשאר לך?", או סצינות כמו של איליי שמנסה לתקשר עם בנו הגדול וצ'וקי ווייט המרחיק את בתו מדרכיו, מתיישבים היטב עם התרחשויות הפרק הנוכחי ויוצרים את מה שנדמה שהוא התמה המרכזית של העונה. כל מה שצריך זה שמותו הבלתי נמנע של ג'יפ רוזטי יגיע מוקדם ככל הניתן, וניתן יהיה לגאול את העונה הזו כולה.