לא זכרתי שמיד בתחילתה הייתה "דדווד" כל כך אינטנסיבית, רוויה באכזריות כל כך סמיכה. כבר בפרק הראשון בותרו גופותיהם של בני משפחה, כולל ילדיהם הקטנים, וכעת בפרק השני עומדים בסכנה חייה של הילדה היחידה ששרדה. הקורקטיות הרצחנית של אל סוורנג'ן, שהצחיקה אותי בפרק הראשון עם המשפט "אל תשכח להרוג את טים", הציגה הפעם את עומקיה המצמיתים.
דן, שהיה הנמען והמוציא לפועל גם במקרה של טים וגם כעת עם הילדה הנורבגית, נאבק עם רגשותיו בשני המקרים. בפעם השנייה ביתר שאת, מטבע הדברים. קל לפקוד, קשה לאחוז בסכין המבצעת והמשסעת. דן דומע עוד כשהוא נמצא ב"ג'ם", ואז שוב מאוחר יותר כאשר הוא עומד בפתח ביתו של דוק קוקרן ומאיים עליו בחוסר רצון שיסור מדרכו. הרופא הטוב הפגין אופי מאוד בולט בייחודו, חזק, אינדיבידואלי ועיקש, קרא מהרגע הראשון את המפה שתביא אל פתחו את אל ואת בריוניו, ובמקרה הצורך לא פחד לצעוק עליו שלא יגיד לו איך לעשות את העבודה.
למען האמת, בניגוד לדן, נראה שלאל סוורנג'ן לא תהיה עקרונית בעיה לשחוט את הילדה במו ידיו. איתרע מזלה של ג'יין והיא ניצבה שם בדרכו בשעה שבא לבדוק את השטח. האימה שהטיל עליה הייתה כה ברורה, כה מובנת. "למה שאעשה את זה לך?", הוא שאל אותה בענייניות מקפיאת דם כשהפצירה בו לעשות את זה לה במקום לילדה. "לא פחדתי ככה מאז שהייתי ילדה קטנה", היא בכתה מאוחר יותר. בפרק הקודם הבעתי את פקפוקי ביחס לליהוק שלה, פקפוק שבעינו עומד, אבל אני מוכרח להודות שבסצינה שבה ניסתה לחסום אותו ואז פרצה בבכי בלתי נשלט, היא הייתה מצוינת.
אני מרגיש צורך לציין לטובת הצופים החדשים שהסדרה כוללת גם רגעים רכים יותר. הברוטאליות האיומה פוגשת בהמשך גם את האנושיות של דמויותיה, וזה בעצם מה שגורם להם לבהוק. אבל על כך בהמשך, מן הסתם. בינתיים ננוחם בקוריוזים של הפרצופים המוכרים, בכללם תפקידו המפתיע והחד פעמי של ניק אופרמן בפרק, אולי סבו של סבו של רון סוונסון, מזוקן, שיכור ופרוע, אוחז בכלי זינו בבית הזונות ומאוחר יותר מנסה להרוג את וויילד ביל. מי היה מאמין. ממש שלשום פורסם ראיון איתו ב-A.V. Club, והשאלה הראשונה נגעה לפרק הזה.